טוביה ריבנר
המשורר, המתרגם והמסאי (יליד סלובקיה, 1924) חיבר, בין היתר, קובצי שירה רבים (הראשון, "האש והאבן", ראה אור ב-1957), מסות בענייני ספרות וחיבור מונוגרפי על המשוררת לאה גולדברג
טוביה ריבנר. הוצאת קשב לשירה, 236 עמ', 112 שקלים
טוביה ריבנר הוא משורר ותיק, מוכר ואהוב על קוראי השירה. שמו מתקשר עם זה של לאה גולדברג שהיתה לו מורה וידידה, עם הוצאת ספרית פועלים, שבה ערך את סדרת "טעמים", ועם אוניברסיטת חיפה שבה כיהן כפרופסור לספרות. לתלמידי התיכון מוכר ריבנר כ"משורר שואה". שיריו הנלמדים הם "אחותי הקטנה" ו"שם, אמרתי". אכן החוויה המעצבת את חייו ושירתו של ריבנר היא הירצחם של הוריו ואחותו בידי הנאצים והימלטותו משם אל האקלים הלוהט של ארץ ישראל. אפשר לצרף לאלה גם את מות אשתו הראשונה בתאונת דרכים ואת היעלמות בנו בטיול באמריקה הדרומית. אפשר לצרף גם עובדות מכאיבות פחות כמו בן נוסף שהיה לנזיר בודהיסטי וחי בנפאל, ובת שהרחיקה עד איסלנד. אפשר לצרף אל אלה גם את הטראומה של קבלת הפנים הצוננת, בלשון המעטה, שנערכה לריבנר וליתר הנערים בהגיעם אל הקיבוץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.
אם שלונסקי תהה כיצד יוכל לקרוא ללהבה הזאת מולדת, ואם גולדברג כתבה על כאב שתי המולדות, הרי שאצל ריבנר אין מולדת. לא כאן ולא שם. ישנן רק עובדות אחדות, שגם הן אינן בעלות חשיבות, שספק אם אכן קרו. הדובר השירי של ריבנר אמנם פועל ממקום גיאוגרפי בעל אפיונים מובהקים, אך (להוציא את שירי ירושלים הנפלאים) המקום הוא נקודה מקרית על הפלנטה. האדם שחייו נפרשים בספר שלפנינו הוא לאו דווקא יהודי/ישראלי. הוא התגלמות של בן המאה ה-20, הנידון לחיות את חייו מתחת לענן המעיב של מאורעות שלא רק השמידו 6 מיליון יהודים אלא טלטלו את כל תפיסת-האדם: "אחותי הקטנה כענן היתה./ הענן מכסה את חיי." (עמ' 23).
הענן הזה הוא המחק המבטל כל אמירה שירית מיד עם היכתבה. אפילו כשיד המשורר מגיבה ליפי העולם בשיר אביב שכולו דיצה, באה התיבה "כאילו" ומכניסה את עצמה לשיר הקצרצר לא פחות משש פעמים ובכך מעמידה בספק את תקפותו, כי רק "כאילו/ אביב בעולם". בשיר "תעודה" מצהיר המשורר על מצבו הפרדוקסלי: "אני קיים כדי לומר// בית זה לא בית/... / דרך זו לא דרך" (עמ' 24). ובשיר "שם, אמרתי", המתאר מסע עם בני משפחתו אל בית הילדות: "(...) כאן היה בית/ אמרתי לבני והרוח עברה/ ביני ובין המלים".
הרצון לומר דברים שאין הדעת סובלת את אפשרות אמירתם במלים המשמשות אותנו לענייני החיים מניבה שירה של מחיקה, קיטוע וגמגום. כמו השיר "החשכה הזאת" המובא כאן במלוא קיצורו: "החשכה הזאת, לפתע, ביום בהיר/ פורצת מהגוף/ מתוך הערפל ניבט בי אין אונים/ הנער שהייתי/ שם ברחוב, נעלם/ אבא, לאט, אמא בשער, אחות עיניה כהות, יד, אוויר/ אפל, קיר" (עמ' 57).
גם הפרוזודיה של ריבנר וגם תכניו מזכירים לנו את בית גידולו, הלא היא התרבות הגרמנית. וזה איננו רק בית גידול שנעזב, שכן ריבנר ידוע גם כמומחה לגתה ולקפקא, וגם כמי שמשתתף באופן פעיל בשירה הגרמנית החדשה של משוררים כגינטר הייך, שהאמינו כאדורנו שלא תיתכן שירה לירית אחרי אושוויץ ועקפו את הטאבו ביצירת שירה שמוחקת את עצמה, שירה של ניצולים, מוכי הלם/אלם.
המעניין אצל ריבנר הוא שככל ששירתו מבשילה כן גובר בה הקיצור והקיטוע, כן בוקע קולו יותר ויותר מתשתית הקיום. קול כזה, דומה כי כל מה שיאמר יהיה שירה. במידת מה מזכירה התופעה, למרות השוני, דווקא את אברהם שלונסקי, הווירטואוז שבזקנתו מצווה על עצמו: לא עוד בתי שיר בנויים אבני גזית! מעתה "עשה דברך מאבן גוויל". ריבנר, שידע לחרוז בנוסח לאה גולדברג, זונח עם הזמן כל שמץ של קישוטיות ושירתו בוקעת מפי דובר כה תשתיתי, שהוא בעצם כל אדם. ולא סתם "אדם", אלא "האדם הטרגי".
אם במחצית הראשונה של המאה התאפיין האדם המודע כ"האדם האשם" נוסח פרויד, הרי שזה 35 שנה הולך ומתגבש אופן תפיסת עצמי שונה לחלוטין והוא "האדם הטרגי" נוסח היינץ קוהוט (1982-1914). קוהוט, גם הוא יהודי בן התרבות הגרמנית, ממש בימים שבהם נמלט ריבנר למרחביה היגר לשיקגו בארה"ב, שם חולל מהפכה במדע הפסיכואנליזה בכוננו את "פסיכולוגיית העצמי". קוהוט יצר את המונח "אמפתיה", שכולו לקיחת אחריות על האחר כחלק מניסיון להיחלץ מן הרוע כמסביר את מניעיו של האדם ולהעמיד במקומו את האמונה ביכולתו של כל אדם לכונן "עצמי גרעיני" באמצעות סולידריות אנושית.
קוהוט יצר את תורתו למען האדם הנחלץ מתקוות השווא של האילוזיה והאוטופיה, זה העוזב את הנאורות המכזיבה של המודרניות ויוצא אל עידן של היעדר מוחלט אוניברסלי. אין פלא שהעריץ את יוג'ין אוניל ששם בפי גיבורו הטרגי את הנוסח שלו ל"על שלושה דברים העולם עומד": "אדם נולד שבור. חייו הם תיקון. חסד אלוהים הוא איחוי".
תפיסת האדם כ"שבור" ואף המלה "שבור" ונגזרותיה מרבים להופיע בקובץ. דוגמה אחת פותחת את אחד משירי הציור של ריבנר, על ציור של הנס הרטונג "צבע מים שחורים": "נוף מקוטע, כמו תפור קרעים קרעים./ בקול לא קול יורדים המים השבורים". (עמ' 134). ולא רק המים שבורים אלא גם הכד המכיל אותם: "עוד לגימה אחת/ עוד הטיית צוואר/ והכד נשבר" (עמ' 17). אבל חייו הם גם תיקון, ויעידו שירי הפליאה של ריבנר לנוכח זיוו של עולם: "(...) למרות/ למרות מה/ למרות למרות/ זה/ כל כך נפלא בעיני/ שאני חי/ כל כך נפלא לחיות/ באין מנוח" (עמ' 231).
את החסד האלוהי אין למצוא בשירי ריבנר. לעומת זאת ניתן למצוא את חסד האהבה והרעות. שירי האהבה של ריבנר, בייחוד שירי האהבה הזקנה, הם שיאים של יופי, ממין השירים שמתחשק לך להעתיקם לעצמך ולשומרם לרגע המתאים.
<<
