אני יכול כמובן לכתוב על ההתנתקות כפי שהשתקפה בטלוויזיה, ועל תחושת הגועל שעלתה בי בכל פעם שצפיתי בחייל או במתנחל בוכה על כתפו של מתנחל או חייל. אבל אין לי כוח לפרוס את דעותי ולעצבן קוראים, מה גם שזה חסר טעם. כבר מזמן הגעתי למסקנה שדעות, בייחוד של ערבים, לא משנות את השקפותיו של הקורא או הצופה, להיפך, הן אף מחזקות אותו להתבצר בעמדתו שלו. יכול השמאלני לקרוא את דעתי ולהגיד, "וואלה, צודק, ידעתי שיש ערבים כאלה", ואילו הימני יקרא ויגיד, "וואללה, תמיד ידעתי שכאלה הם הערבים". אז בשביל מה לטרוח?
אני יכול גם לכתוב על כך שפעמיים באותו שבוע פנו אלי במשפט: "סליחה, אדוני, מאיפה אתה?" פעם אחת בכניסה לבדיקה בבית חולים ופעם כשהלכתי ברחוב, בעמק רפאים. פתאום עוצרת לידי ניידת והשוטר שבפנים שואל מאיפה אני. כשעניתי לו, הוא ביקש תעודת זהות. רעדו לי הידיים כשהושטתי לו אותה, היא נפלה על המדרכה והרמתי אותה.
לא השאלה, לא זה מה שהלחיץ אותי, אלא שזו הפעם השנייה באותו שבוע. אותי? מחקה אשכנזים מדופלם שכמותי? נראה שאיבדתי את הטאץ' ואני שוב מתחיל להיראות כמו ערבי. ועוד הייתי מגולח למשעי ולבוש בבגדים מ"רנואר מן".
זה כל כך הלחיץ אותי, העניין הזה שאולי מתחילים לעלות על זהותי, כי מעולם לא הבנתי איך ערבים מעזים ללכת ברחובות של המדינה הזאת. נרגעתי רק כשחבר אמר לי שאולי עכשיו הם בודקים תעודות לאנשי ימין קיצוניים. "מה אתה חושב?" הוא אמר, "לפני פעולה מחבלים יהודים מתחפשים לשמאלנים, כמוך".
אני יכול גם לספר על הברית. בעצם לא ברית, למוסלמים זאת סתם מילה שלא הצלחתי להבין את מניעיה הדתיים. כעיקרון אני מתנגד להכאיב לילדים, אבל אף אחד במשפחה לא הסכים עם דעתי והלחץ לטקס המילה היה מעבר ליכולת ההתנגדות שלי. ההחלטה לכרות את העורלה התקבלה בהליך משפחתי דמוקרטי, ואני, למרות עמדותי והשקפותי, עדיין נמנה עם משפחת קשוע. למרות הכאב העצום החלטתי לא להשתמש באלימות ולקבל את גזר הדין.
היה לי תנאי אחד: במקום המוהל המשפחתי הקבוע התעקשתי על רופא, מה שבטוח. כשהרופא הגיע, חיבקתי אותו. רוח הזמן. הוא שמע כל מה שיש לי להגיד, הסברתי לו שלדעתי ערבי לא כורת לערבי, הוא בכה, נישק אותי וניגש למלאכה.
התינוק דימם בלי הפסקה. אחרי שעה מהמילה הייתי אתו בחדר מיון של שערי צדק. רופאה עם צמיד כתום שחולצתה הצהירה כי היא אוהבת את הגוש הזעיקה בדחיפות אורולוג ילדים. בדיקות הדם הראו רמת המוגלובין נמוכה, הרופא חבש, חיבר לאינפוזיה וביקש לא להאכיל כי ייתכן שהתינוק יצטרך ניתוח בהרדמה מלאה.
"אתה רואה? אמרתי לך", צעקתי לאבא בטלפון כמו מטורף כשעישנתי סיגריה בחוץ. "בשביל מה? בשביל מה זה טוב הכריתה, תן לי הסבר אחד. מה? הנביא מוחמד רצה לחקות יהודים? זה לא עובד אבא, אתה שומע, לא מצליח". בכניסה חזרה למיון שאל המאבטח: "מאיפה אתה?" אני חושב שזו התספורת החדשה.
<<
