התבוננות בעורבים ובקוקיות בספרה של אבירמה גולן מגלה שהם אינם אלא מטאפורה לאמהות האנושית: כאן וכאן נמצא טיפול מסור ונטישה, דאגה גדולה והזנחה גמורה, ילדות פצועה ואמהות פוצעת
העורבים, מאת אבירמה גולן הוצאת הקיבוץ המאוחד הספרייה החדשה, 2005, 183 עמודים
גל הסופרות שהופיע באמצע שנות השמונים גיוון והעשיר את ייצוגי האמהות בסיפורת העברית. לאם החולה-הזונחת נוסח עמוס עוז, לאם המתנכרת נוסח עמליה כהנא-כרמון
פול סזאן, מדיאה (בעקבות דלקרואה), 5-1880
ולאם המסורה-המסרסת מיצירותיהם של דויד גרוסמן ומאיר שלו, נוספו אמהות לנשים עצמאיות, הפוגעות בקשריהן הזוגיים או בבעליהן (כמו ברומאן "דולי סיטי" מאת אורלי קסטל-בלום, ברומאנים של צרויה שלו, וברומאן "בשוכבי ובקומי, אשה" של מירה מגן, וכן ב"שורשי אוויר" מאת רות אלמוג ו"סדומאל" מאת לאה איני). הרומאן הראשון של אבירמה גולן, "העורבים", מאיר את האמהות מזווית חדשה. גולן אינה מתמקדת במתחים האפשריים בין אמהות לבין גורמים אחרים כלשהם, אלא באמהות עצמה. האמהות, על פי גולן, אינה ברכה אלא מצב משברי המשבש כליל את חיי הנשים. האמהות, מעצם טבעה, היא הרסנית, לאם ולצאצאיה.
על פני השטח מביא הרומאן את סיפוריהן של ז'ניה ודידי. ז'ניה עלתה לארץ עם צבי בעלה ערב מלחמת העולם השנייה, והשניים מתגוררים ביישוב חקלאי כלשהו, לא רחוק מהים. בנם, רמי, היה קצין בשייטת ונפל בפעולה של יחידתו ב-1974. ז'ניה מנהלת את חיי המשפחה שלה ביד רמה, ומתעמרת בבעלה החלש. את אמהותה הבלתי מתוכננת היא מקדמת בהפתעה ובתיעוב. היא לומדת לשלוט במשטמה שמעורר בה רמי (עמ' 42), אך שוטמת את רבקה, אחותו הצעירה (עמ' 63). דידי, לעומתה, נולדה באמצע שנות הארבעים בקיבוץ של השומר הצעיר, ובהווה הסיפורי, בחורף של שנת 1999, היא עובדת כתחקירנית בטלוויזיה. היא ידועה כ"אשת הברזל", מצד אחד, אבל מצד שני היא מוצגת קרוב לתריסר פעמים כמי שנשארה, בתוך תוכה, ילדה. בהווה של הסיפור היא שקועה בעצמה ובאהבתה לגדי, ומזניחה את בתה, נעמה, ואת בעלה, שמעון.
הבעיה שעמדה לפני גולן היתה, כמדומה, איך להביע את דעתה הקודרת על האמהות, ויחד עם זאת, לא להבריח את קוראיה. לכן היה עליה להצניע את נושאיו המרכזיים של הרומאן, כקוקייה המסווה את ביציה בין ביצי העורב. היא עשתה זו באסטרטגיה סיפורית מורכבת: ראשית, שני צירי העלילה יתארו אמנם נשים שונות לגמרי, אחת ישישה וגלותית ושנייה צעירה וצברית, אבל באמצעות הקבלות מרומזות ניתן להצביע על הקשר המהותי הקיים ביניהן. שנית, הכללה זו תחוזק באמצעות דמויות משנה, שאף הן מרקעים מגוונים ושונים. שלישית, האמירה השלמה על ההרסנות הטבועה באמהות לא תיאמר במפורש, אלא תירמז בלבד, באמצעות העורבים והקוקיות, שאחריהם עוקבת כל העת נעמה, בתם של דידי ושמעון. מערכת דימויים עשירה, המשווה את כל דמויות הנשים לציפורים, מנמקת את המקום הרחב ברומאן לעורבים ולקוקיות, והופכת אותם לסמל מרכזי.
דידי מבקרת את ז'ניה בביתה לצורך הכנת תחקיר לתוכנית טלוויזיה. כצפוי, היא מתעבת את ז'ניה, בעלת "פנים מחודדות של ציפור טורפת" (עמ' 20). שלא כצפוי, אין היא מפסיקה לחשוב עליה, קוראת שוב ושוב את דפי התחקיר העוסקים בה, ורק עם מותה היא יודעת ש"עכשיו זה נגמר סוף-סוף. היא יכולה לעקור אותה מעצמה" (עמ' 179). לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו. המחברת אכן רומזת לדמיון העמוק בין דידי לז'ניה. שתיהן נוטות לטשטש את הגבול בין דמיון למציאות, שתיהן מלאות טרוניות על חייהן, ובעיקר: בשתיהן יש משהו סטרילי, המתבטא לא רק בכך שהן ממרקות את בתיהן ומבקשות שאיש לא ייגע בהן. "לא לנגוע, לא לנגוע", ז'ניה מתחננת בתוכה כשבעלה שוכב אתה (עמ' 10), וגם דידי "משדרת משהו כזה, אל תיגעו בי" (עמ' 18). ילדים פוגעים ללא תקנה בסטריליות הזאת. ז'ניה עושה הכל כדי להיפטר מעוברה, וכשמאמציה נכשלים ורמי נולד, היא תוהה "מה היה קורה אם היתה מצליחה לפלוט אותו מתוך גופה, כשעוד היה גוש אדמדם וחלק, בלי סימני איברים... והיא היתה נשארת ריקה ונקייה" (עמ' 12). דידי עוברת ארבע הפלות לפני שהיא יולדת את נעמה, ולמרות מסירותה לה בשנותיה הראשונה, בסופו של דבר היא מזניחה אותה, ומגלה להפתעתה שהיא מעדיפה להישאר לבד, בלי קולותיהם של בעלה ובתה, ובלי סימני המים והשערות שנעמה משאירה על הרצפה אחרי המקלחת.
העובדה שלפנינו רומאן על אמהות מתחוורת היטב מסיפוריהן של דמויות המשנה, שלכולן היסטוריה של הפלות, ילדים לא רצויים או ילדים שמתו בילדותם. שרק'ה, למשל, אמה של דידי, שבתה הראשונה מתה בגיל שש, ואחריה החליטה שאינה רוצה יותר ללדת; או לילקה, בת עירה של ז'ניה, שעשתה הפלות רבות ולא ילדה שום ילד. גם לאמו הראשונה של שמעון, בעלה של דידי, לא היו ילדים, ואביו עזב אותה אחרי שחנה, אהובתו בת ה-17, הרתה לו. חנה שמחה בהריון הלא-מתוכנן, אבל בשל דיכאון של אחרי לידה לא יכלה לטפל בבנה, והוא נשלח לקיבוץ. את האמהות האלה, המזניחות את ילדיהן למרות שהן גאות בהם עד בלי די, מייצגת אמה של חני, אהובתו של שמעון. כך מתברר שילדים משבשים את חיי אמותיהם לא רק כשאלה נשות קריירה, אלא אף כשהן עקרות בית.
כדי להטעים עוד יותר את היסוד הקטלני באמהות, גייסה גולן לעזרתה את עולם הציפורים ושילבה אותן באופנים שונים בעלילה. כל דמויות הנשים מושוות לציפורים. איזו הורות מגלים העורבים? נעמה מתבוננת במשך ימים תמימים בעורבים ומוצאת שהם בני זוג נאמנים והורים מסורים, המבטיחים שצאצאיהם ימשיכו לחיות באותה להקה. בו בזמן היא מגלה כי בכל חורף באות למקום הקינון הקבוע של העורבים קוקיות, המטילות את ביציהן בקני העורב, ומרחיקות מן הקן את גוזלי העורב. שלא כעורבים, הקוקיות אינן נאמנות לנחלה מסוימת, ועם בוא האביב הן ממריאות "אל ההרפתקה הנהדרת והמסוכנת מעבר לים" (עמ' 161). נעמה אינה מקבלת את דעת סבה, שעל פיה "העורבים הם ההורים הכי מסורים בעולם", שכן זו מסירות מגבילה ותובענית, המחזיקה את הצאצאים כל חייהם בגבולות הנחלה שבה גדלו. באמצעות דמויות כז'ניה וכשרק'ה, המבקשות להחזיק את ילדיהן סמוך אליהן, תומכת המחברת בהתרשמויותיה של נעמה. "ההרפתקה הנהדרת והמסוכנת" של הקוקיות מעלה על הדעת את רמי, קצין השייטת, שניתק כמעט כל קשר עם הוריו, ובחופשותיו היה שוחה בים, "מרוכז בעצמו, בגופו, בעוצמת שריריו, בהרפתקה הגדולה... שמחכה לו" (עמ' 64).
הביקורת המרומזת הזאת על ההורות של העורבים עומדת בצל האשמה חמורה הרבה יותר: כדי לשמור על שלמות הלהקה, העורבים משתפים פעולה עם הקוקיות. נעמה מתקשה להבין איך העורבים אינם מבחינים בביצים שהטילו הקוקיות בקניהן, ואינם מונעים מהקוקיות לרצוח את גוזליהן. היא מאמצת את לשונם של טקסי זיכרון כדי לתאר את מסקנותיה: "העורב האפור... ממשיך איפוא להגן בגופו על צאצאיו הנידונים-למוות, כיוון שהלהקה החליטה להעלות אותם קורבן לקוקיה, כדי שבמותם יצוו לאחרים את החיים" (עמ' 102). המלים האחרונות מעניקות לדבריה ממד חברתי-לאומי אפשרי: העורבים מוכנים להקריב כמה מגוזליהם ובלבד שישמרו על שלמות הלהקה ועל נחלתה. גולן מחדדת את הטיעון: הרג הגוזלים נמשך כבר דורות, והיה לחלק מן המטען הגנטי של העורבים, עד כי בגוזלים עצמם כבר מוטבעת ידיעת המוות המוקדם (עמ' 163). הוויתור על הגוזלים נעשה לא בלחץ נסיבות אלה או אחרות, אלא מתוך הרגל ושגרה.
התבוננות בעורבים בהקשריו הרחבים של הרומאן מגלה שהם אינם אלא מטאפורה לאמהות האנושית: כאן וכאן נמצא טיפול מסור ונטישה, דאגה גדולה והזנחה גמורה. הכפילות הזאת יוצרת מעגל קסמים שבו כל אשה היא גם ילדה פגועה, גם אם המנחילה את פצעה לבנותיה, כפי שנרמז, בין השאר, מדמויותיהן של ז'ניה ודידי. המחברת אינה מנסה לגונן על דמויותיה. בעקיפין היא מפתחת את הקללה המקראית, "הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים" לעצב המין (עם הבעל, המאהב, גבר מקרי), לעצב ההריונות הבלתי רצויים ולדיכאון שאחרי הלידה, ובעיקר לעצב הטמון במעבר מאשה-רעיה לאשה-רעיה-אם. הלידה והאחריות לחיי הילדים, שהחברה מפקידה בידי האם, משבשות את חיי האשה ללא תקנה.
גודל התפקיד האמהי יוצר לחץ רב על צדדיה האחרים כאשה, כאהובה וכרעיה. האמהות כרוכה במתחים ובוויתורים גדולים, ואין היא ברכה אלא נכות ועול. זו האמירה המפתיעה של הרומאן הזה: כל אמא היא מדיאה אפשרית. האם הזונחת את ילדיה או מתנכרת להם, והיפוכה, והאם המסורה-המסרסת, מוכרות היטב בספרות העברית החדשה. גולן, בדרכה העקיפה, תורמת לתיאור נזקיהן של האמהות, ובו בזמן כמו מנסה לנקות את האמהות האלה מכל אשמה: מוסד האמהות אשם, היא אומרת לנו, לא האמהות.
