בבהירות אגדתית צומח הקול, קול הנחש, והזחילה, וצבעיו וההכשה של המלים הנבחרות. המלים הנבחרות, החדות, השקולות הן הבונות את הציור של דליה רביקוביץ
דליה רביקוביץ, 1960
"אהבת תפוח הזהב" היה ספרה הראשון של דליה רביקוביץ. לפעמים הזכיר שירה שכבר איננה, לא רק של משוררים חשובים כשלונסקי, אשר אין קוראים בהם כבר בתוך המדבר המתפשט, אלא אף של משוררים פחות חשובים, בני דור שקדם לה, כמו ט. כרמי. היא כתבה: "יש רכבת שסובבת ונוסעת / סביב לירושלים / בלילות". ובהמשך היא כתבה: "עופות חגים ממעל לה, / טופחים כנף בהמולה, / ומשירים באפלה, / נוצה על גורן היבוסי". העוצמה המטונימית, מעין וריאציה של סיוט על דוד פוגל, תיאור העופות מעל לרכבת, עד לנוצה האחת הנושרת מעל לאתר מיתולוגי, לא קיים, או קיים רק באגדות, פתחה את הדרך לדיבור הבהיר של רביקוביץ, הדיבור הצלול, המכריח את הקורא להאזין לקול הנבנה באמצעות משפטים ברורים, קול המחפש חרוזים רק לפעמים, הממעט במטאפורות, המרבה לצייר מעין אגדות, כלומר לצבוע את העולם בצבעי אגדה. מתחת למלים רחש תמיד המאיים. אף מלה לא הושקעה בניסיון להקסים. "ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות / אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים / ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים".
את "אהבת תפוח הזהב" חתמו השורות הללו: "בירח תמוז העץ מייבב / והרוח מלקה בשבטים ארוכים / וירח ניסן חמק כגנב, / וירח כסלו כמוץ העובר, / והרוח שואג כיורה רותחת / ומעבר לגשם יש אל מסתתר". מבלי לפגוע באף פזמונאי, נסו להשוות את הבית הזה לשיר על עונות השנה, שיר המונה את החודשים, ומטפל בצלילי המלים, או בחריזה, או בשמות החודשים, במין חיפזון של מעבר על פני השנה. כל זה קיים כאן, כמובן. אבל מעשה השיר מתחיל מהמקום שבו כל הפעלולים נושרים ונשאר מה שמצטבר משורה לשורה, יבבת העץ, מכות הרוח, עד הגשם ומעבר לגשם מה שאי אפשר לדעתו, והמשוררת יודעת, היא מציינת בלשון חדה: מעבר לגשם יש אלוהים. רביקוביץ היא משוררת של עובדות, של קביעות, וכל כמה שהדבר הזה נשמע מוזר על רקע הדימוי המיוסר, הכאוב, או בעצם על רקע האמת של ייסוריה, הנה השיר שלה הוא תמיד גם דיווח על עובדות, בין שמדובר בנוצה נושרת מעל לרכבת, ובין שיש אלוהים מעבר לגשם. כל שורה בבית הזה כוללת הימנעות מודעת מן הקסם של המלה.
גם בספר הבא, "חורף קשה", יש אותה בהירות אגדתית: "הלילה חזרתי בסירת מפרשים / מאיי השמש ושיחי האלמוגים". או הסיום של השיר הבא: "וחיינו היו כחסיל בגבול השמש והצל / אך כשעברה הנערה הטבועה את כל חדרי הים, / ידענו שהים הוא המוליד את הנחלים". שימו לב לנחרצות: "ידענו שהים הוא המוליד את הנחלים". רביקוביץ נחרצת, עושה נפלאות בתערובת הזאת של קול מספרת וציורים צבעוניים. מעין הארה של החשיכה יש בדימויים הללו, פיתוי להביט בציור היפה. מתחת לצורה ה"פזמונאית", מתחת לחרוזים, או למוסיקה המתפוררת, מסתתר הנחש, על יופיו והזוועה הגלומה בו. "מהו הדבר המופלא הזה? / אם יאחז בי המופלא הזה / כשפיפון על בצעי המים השחורים, / יחשך יומי ואני אובד". נכון, יש עירוב לשוני בין לשון מקרא ללשון חכמים ולעברית ימיה, כל זה כבר נאמר, אבל מתוך הדבר הזה צומח הקול, קול הנחש, והזחילה, וצבעיו וההכשה של המלים הנבחרות. המלים הנבחרות, החדות, השקולות הן הבונות את הציור של רביקוביץ.
אבל הנה ב"חורף קשה" מופיע השיר המדגים טוב מכל שיר אחר את העירוב המוזר בין אסרטיוויות, או הלשון העובדתית שהזכרתי, הבאה מגרונה של מספרת בטוחה, לא משתעשעת, הנה, מתוך הקול הזה בא השיר המניח מאחור את האגדות. כך מתחיל השיר "השתדלות": "תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג / שעה אחרי שיחשיך". שום דבר אינו מסתורי עוד. יש בקשה, כעובדה, כתזכורת, והבטחה שלה: "אני מצדי לא אקפיד על עוולות / או רוגזות עד שתבוא. / אל תאמין אף לדברי / כשהם נלוזים או מופלאים, // אני ישנה ככל האדם / ואינני עוסקת בכישוף. / אני מוותרת מראש על כיבודים / ואינני דומה לבנות האלים. תזכור מתי והיכן". גם השיר הזה, כולל סופו המרעיד, הוא שיר תכליתי, ומטרתו לגבות חוב שהנמען חייב לרביקוביץ. החוב הזה הלך ועיצב אותה כמשוררת ש"קל מדי" לאהוב. כאן מגיע לבשלותו מה שמשך שנים זכה להערצה, לאהבה, לחמלה, הקול של דליה רביקוביץ.
הקול הזה נוצר בעזרת דו משמעות מרכזית בין אסרטיוויות מציירת, קובעת, פוצעת, שורטת, לבין בדידות, פחד גדול, שבירות, מצור בתוך חשיכה, דו משמעות המלווה מכאן ואילך את שירתה של רביקוביץ. מהבחינה הזאת, המעבר של רביקוביץ מספר לספר צריך תיאור של מחקר שירה עברית, אשר אינו קיים. אין מחקר של שירה עברית, של חומרי הלשון והמבנים שלה המייצרים קול כזה או קול אחר. מכאן צריך להתחיל לדבר על שבירותה של הדוברת, על הבובה הממוכנת שלה, ועל שירי מלחמת לבנון (ובעיקר על השיר "רחיפה", שיותר מדי חוקרים נפלו בפח וכתבו עליו כעל שיר שנכתב במלחמת לבנון והוא נכתב בכלל הרבה-הרבה לפני המלחמה).
למה חשוב כל כך לאתר את האסרטיוויות השבירה של רביקוביץ? משום שקל מדי ליפול קורבן לקריאה נמהרת של כאב, כל כאב. כל הכאבים דומים, כנראה. הרופא שואל: כואב? והפציינט משיב: כן. והרופא רוצה לדעת כמה כואב וכמה, והכי טוב זה להכניס לו אגרוף, כדי שיבין כמה כואב, אבל אסור, כמובן. המלים של השיר בונות כאב מסוג מסוים. אצל רביקוביץ הוא היה עשוי מניסוח של בדידות, של התרסה, של בחירה חדה של מלים, צבעים.
