תקופה קצרה בלבד הייתי קרובה לדליה רביקוביץ. זה היה בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים. הכרתי אותה כמובן עוד קודם לכן, אבל היא היתה כה יפה, כה שנונה וכה חכמה עד שפחדתי לפתוח את פי במחיצתה.
כשמלאו למדינת ישראל ארבעים שנה אירגנה "קרן קרב" מפגש בין סופרים ישראלים לסופרים יהודים אמריקאים. כך הזדמן שנסענו לאמריקה ביחד. טסנו לניו יורק, משם לסן פרנסיסקו ומשם לברקלי - שבה עמד להיערך המפגש. 25 שעות היינו יחד במטוסים ובשדות התעופה. עוד קודם הנסיעה דיברנו על היעפת (ג'טלג) ועל כך שיהיה קשה לישון בטיסה. דליה אמרה שאולי תיקח כדור שינה. אני לא נטיתי לכך, אבל שאלתי אותה מה היא לוקחת כדי לישון והיא אמרה לי. רשמתי ומאז אני ישנה היטב.
בשיחה האחרונה שהיתה לנו, לפני כחודש ימים, שוב דיברנו על שינה ואמרתי לה שבזכותה אני ישנה. היא סיפרה לי שכבר מזמן אינה משתמשת בסם השינה ההוא. הבנתי מדבריה שהיא מתקשה להירדם.
באוקטובר 1988 קירבה אותנו זו לזו השהייה הצפופה יחד במשך שעות כה ארוכות. אבל עדיין הייתי נבוכה במחיצתה. חשבתי אותה למשוררת העברית הגדולה של כל הזמנים ולאדם השנון והחריף שפגשתי אי פעם, ומחשבות כאלה אינן מאפשרות קירבה, אלא רק הערצה. דליה תמיד עוררה בי גם חששות, ואף שנולדנו באותה שנה חשתי עצמי אחראית לה. לאט נשביתי בקסמה. היה לה קסם חד-פעמי ואי אפשר היה שלא להתאהב בה. בעניין זה לא הייתי בודדה.
ביום הראשון לשהותנו בברקלי, יום קודם שנפתח הכנס, נסענו לסן פרנסיסקו. החברים שהיו עמנו - זכורים לי חנוך ברטוב וחיים באר ואולי היה עמנו גם אלי שאלתיאל ואולי גם מאיר ויזלטיר - ליוו אותנו לתחנת האוטובוס המרכזית, כדי לקחת טיול מאורגן. הרעיון היה של דליה ואני התלהבתי ממנו. הטיול נמשך כשלוש שעות ואולי יותר. היתה לי זו הפעם הראשונה בארצות הברית והייתי נרגשת מכל דבר. בדרך ראינו כלבי ים וגשרים עצומים וגן יפאני נהדר ובתי עץ צבעוניים. ובכל פעם שראיתי דבר מה יפה, הייתי אומרת לדליה: "תביטי, תביטי, תראי איזה יופי!" והיא היתה מביטה בי בהשתאות ואומרת באדישות רפה: "כן, זה יפה", וגם מעירה הערה לא מובנת בדבר ההתבטאויות הספונטניות שלי, שאינן אפשריות לה, שבמשפחתה זה לא ייתכן. אחר כך אמרה שהיא מקנאה בחירות הזאת שלי לתת ביטוי להתלהבותי. היא היתה מאופקת מאוד. הרגשתי שהיא מחזיקה את עצמה בכוח כדי לא להתפרק.
בערבים אחרי יום של הרצאות ודיונים היינו נוהגים לשבת בבר של המלון. ערב אחד ירדתי למטה, חיפשתי את דליה ולא מצאתי אותה. עליתי לחדרה ודפקתי על הדלת. איש לא פתח. ירדתי וצילצלתי אליה מן הלובי ולא היתה תשובה. שאלתי את החברים אם מישהו ראה אותה, ולאט התברר שאף אחד לא יודע היכן היא. נכנסתי לפניקה ויצאנו לחפש אותה. בסופו של דבר התברר שהלכה לאכול ארוחת ערב בעיר עם זוג המתרגמים שלה, שהגיעו אף הם, כי באותו זמן ראה אור באמריקה ספר שירים שלה.
נפגשנו שוב בארץ, ובאתי אליה והלכנו יחד לסרטים והיא באה אלי ודיברנו בטלפון. אבל דליה תבעה התמסרות טוטאלית והתמסרות טוטאלית אינה ממידת בן-תמותה. תמיד התפללתי למענה שיימצא מישהו שיאהב אותה בהתמסרות מוחלטת, אבל ידעתי כי אף שרבים אהבוה, התמסרות ממין זה היא מידה של צדיקות שאדם אינו יכול להשיג. היינו מדברות בטלפון, ותמיד כשהלינה על מכאוביה נהגתי לומר לה: "את משוררת גדולה, את הגדולה ביותר. את חייבת לחיות. את חשובה". והייתי משלה את עצמי, שיש בדברים האלה כדי להפיח בה רוח חיים. בעיני, העולם היה טיפש מכדי להכיל את יופיה. קודם לכן השתתפה דליה בפגישות נשים שיזמה רנה גלעדי, אשר הגתה רעיון להציל בדרך זו חברה משותפת. תחילה היה חוג הנשים קטן, אבל הוא תפח והלך. דליה השתתפה באחדות מן הפגישות הללו ונהנתה ככולנו.
פגשתי את דליה בפעם האחרונה בבית צלקה, בשבעה למותו של דן. ישבתי סמוך לדליה וחשבתי ביני לבין עצמי שאינה כתמול שלשום. לא ראיתי אותה זמן רב וחל במראיה שינוי שלא הייתי מוכנה לו. אולי היה השינוי הדרגתי, אבל מכיוון שלא פגשתי אותה זמן כה רב, הוא פגע בי כמו קלע שיורה נער מרוגטקה. ואז, בין אותם דברי תפלות שאנחנו מדברים בהזדמנויות כאלה, אמרה לי דליה פתאום: "צריך לחדש את פגישות הנשים". הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת ונבהלתי. ובאופן טיפשי כל כך גימגמתי: "אבל כבר אין עם מי..." או משהו מעין זה. הד של בדידות וייאוש עלה מן המשפט הזה.
