שמעון צימר. סופר, מחזאי ומשורר. ספרו החדש, "רע לתפארת", ראה אור בהוצאת ספרית הפועלים
הסופר, המשורר והמחזאי שמעון צימר נולד ב-1950 בקריית חיים; הוא פירסם עד כה את קובץ הנובלות "אמא להשכיר" (הקיבוץ המאוחד) ואת הרומן "אומללות ראויה לרומן" (בבל), וחמישה ממחזותיו הומחזו והוצגו, בין השאר בקאמרי ובהבימה. בימים אלה ראה אור בספרית פועלים "רע לתפארת", הרומן החדש שלו, שנפתח במשפט שמזכיר מאוד את השאלון של "הארץ, ספרים": "מאז שהתגרשתי אני נוהג לאכול צהריים בחברת חיים נחמן ביאליק, דניאל סטיל וד"ר סוס". אליו שלחנו השבוע את השאלון.
*
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
בנעורי, לבושתי, היה זה ביל קרטר, האקדוחן המהיר במערב הפרוע. מאוחר יותר, ולבושת קטנה יותר, היה זה פורטנוי של פיליפ רות. לאחר מכן הופיעו איוואן איליץ' של טולסטוי וגוסטב פון אשנבאך ממוות בוונציה של תומאס מאן. בשנים האחרונות הצטרף אליו דייוויד לורי, גיבורו של הרומן 'חרפה' מאת קוטזי.
עם איזה סופר או סופרת שאינם בחיים היית יוצא לבלות ערב בבית קפה?
עם יעקב שבתאי הייתי מתהלך ברחובות העיר ואחר כך מתיישב לשתות בירה ולאכול דג מלוח וגפילטע פיש בבית הבירה שברחוב אלנבי. גם את חנוך לוין הייתי מוליך אל אותו דג מלוח. אבל אני מניח שאם הייתי שואל את שניהם לרצונם הם היו מעדיפים לעשות דברים אחרים מאשר לשהות במחיצתי בחופשה הקצרה משם, ואני כמובן הייתי משחרר אותם לרצונם.
מה היה הרגע הקשה במהלך כתיבת "רע לתפארת"?
ככל שאני זוכר, ואולי אין זה זיכרון אלא מתוך ידיעת עצמי, הרגעים הקשים ביותר היו אלה שבהם כתבתי את מות בנו של דניאל דוידוביץ, גיבור הרומן. הפחד לאבד ילד הוא כל כך נורא שעצם הכתיבה עליו, עצם שימת המלים על נייר, נתפסת אצלי כמעשה מאגי שעשוי חלילה לחולל אפשרות כזאת.
מהו המשפט האהוב עליך בספר?
"לראשונה בחיי ראיתי. העולם היה מקומר ועשן צהוב נוזלי ניגר בו כמו דבש, לראשונה בחיי שמעתי, היו לי אפרכסות אוזניים ורדרדות וקטנות. שמעתי מלמול מפכה על אוזני, חשתי שד חם נלחץ אל תוך פי, והקול הנפלא ביותר בעולם זימר באוזני את המלים הראשונות ששמעתי בחיי ושמיהרתי כל כך לשכוח ולאבד: 'איזה ילד יפה'".
מי היה הקורא הראשון של כתב היד?
מרים, אשתי, שהיא הקוראת הראשונה של כל מה שאני כותב (לעתים רחוקות מתוך סקרנות ולרוב מתוך אילוץ שבשגרה). כשאני מצליח לחלץ ממנה צחוק או דמעה אני מרוצה ונרגע כי הכי קשה זה לעניין את מי שאתה חולק איתו את חייך.
למי מוקדש הספר ולמה?
הספר מוקדש לאיתי ואסף שהם שני בני (האחד בן ארבע עשרה והשני בן שמונה). יחסי להקדשות הוא מורכב וככל הנראה גם ילדותי, ולא פעם אני מוצא את עצמי משתמש בהקדשה כשוט נגד יקירי ובמיוחד נגד אשתי, שעליה אני מאיים שאם היא לא תהיה נחמדה אלי, אני לא אקדיש לה את הספר הבא.
מי אתה מצטער שלא יקרא את הספר?
אבא של אשתי, שעבר ניתוח להסרת גידול מראשו, והספר שוכב עדיין סגור ליד מיטתו.
אם היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
לא עלה בדעתי לכתוב אוטוביוגרפיה. את ילדותי אינני זוכר, בנעורי אני מתבייש, וההווה שבו אני נתון כל כך דל שניתן לאכלס בו בקושי מחצית דף: אני בן 55, נשוי ואב לשניים, סדר יומי רגיל וקבוע; כל בוקר, לאחר שאני משלח את אשתי לעבודה ואת הילדים לבית הספר, אני ממהר ל"תולעת ספרים" כדי לתפוס את המקום שליד החלון. אז אני מוציא את העט והקלסר, טומן את עיני בדפים, כדי לא לפגוש עיניים מוכרות, ומנסה ללכוד את מחשבותי ולהופכן למלים.
