היה לדליה רביקוביץ צירוף לשוני שאף פעם לא הבנתי עד הסוף ואולי לא רציתי: "מוות יפה". היא כתבה על יונה וולך שהיה לה "מוות יפה". גם על רבין, אחרי שנרצח, אמרה באחת ההזדמנויות שהיה לו "מוות יפה". למרות זאת, הקשבתי ברצינות גמורה ל"מוות היפה" של דליה: לא היה בה, לא בשירתה ולא בחייה, גרם אחד של רומנטיזציה של המוות ומעולם לא ראתה בו, עד כמה שזכור לי, מכרה שגורפים ממנו איזה הון אידיאי. חשוב מזה - היא תמיד דיברה אמת. היא לא יכלה אלא לדבר אמת, במובן זה שהיתה מנועה מלעשות את התנועה הזאת של להטביל את החיים במים הקדושים של הספרותי או האסתטי. נדמה לי שזה מה שמונח בלב לבו של יחס ההערצה למשורר גדול: האמון המוחלט. האמנתי לדבריה תמיד, בכל "התקופות" (והיו לה "תקופות") אף כשהיו "נלוזים או מופלאים".
זה משהו שיש בשירה שלה: היא מכריחה את אוהביה לקבל אותה בשלמות, ללא שיור. ולא שלא מוצאים אצלה שירים פחות או יותר "טובים", אבל לא בזה העניין: על האופן שבו עמדה בעולם ובלשון אני מדברת. בלי עור. היא עמדה בלי עור, או עם עור שקוף מאוד, על סף היעלמות ("סבתא, האם זה העור השקוף של שתינו, עור שאינו מגן על הבשר כלל ועיקר").
ראית את זה, את ה"בלי עור", במימיקה השבירה, המאוד מסוימת של ארשת פניה (מעברים חדים, לא צפויים, בין חולמנות, ריכוז מוחלט, היעדרות, אירוניה), בחיתוך דיבורה החד-פעמי כשדיברה, ואיך דיברה: בקול של ילדים או מלאכים, עשויה היתה להגיד את השערורייתי מכל, המצליף או הפשוט ביזארי, עם ההשהיות הפתאומיות באמצע המשפט, ההיסוסים, השתיקות לא במקומות הנכונים שנשימתך נעתקת מהם לרגע. והפרונטליות הגלויה, הילדית שלה, שלא מכירה בכלל במשחק החברתי של ההסתרה, שאין לה כביכול שום עכבה, או צל. היא האדם שהכי חשתי לידו ובמחיצתו את המבוכה של ה"יותר מדי", את הבושה על היותך לבוש בעוד שהיא מעורטלת באיזה אופן, בלי עור.
לא בוחרים להיות בלי עור, מוטלים לזה. אבל הרגע המדהים בשירתה של דליה (אחד מהם) היה זה שבו לקחה את ה"בלי עור" והפכה אותו לאתיקה, לאמת-מידה מוסרית. נחקקה בזיכרוני איזו רשימה קצרה שכתבה בשם "יפי הנפש ואנשי החיל". אנשי החיל, היא אומרת שם, תמיד יציבו איזה מרחק נפשי ביניהם לבין העני, השיכור המתבוסס בקיאו, המשוגע או הפליט. תמיד יגידו: אינני הוא או "לי זה לא יקרה". ה"אינני הוא" הזה, אותה דחייה של המוקצה, איננה אפשרית עבור יפה הנפש, הוא אינו יכול לשים "פדות" (כמעט רק היא יכולה להניח את המלה "פדות" באופן הטבעי והאינטימי הזה) בינו לבין אותו עני, שיכור או מגורש. יפה הנפש יודע: הרי רק הודות לאיזו מקריות נעלמה, נס או חסדי שמים, הוא עמו איננו "שם", על המדרכה.
זה לב העניין אצל דליה בעיני: לא רק שלא היה לה עור ("פדות"), היא גם סירבה באופן עמוק לעטות אותו, להציב אותו בינה לבין הזולת. האידיאולוגיה לא היתה עור. הציונות לא היתה עור. החשבון עם הציונות לא היה עור. השייכות החברתית או הספרותית לא היו עור. המשפחה לא היתה עור. התרבות לא היתה עור. הפסיכולוגיה לא היתה עור. אפילו השיגעון, בניגוד ליונה וולך, לא היתרגם לסוג של עור מפואר. משום כך השירים "הפוליטיים" שלה חורכים כל כך. כשאין עור, אין "פדות", הכל וכולם הם אפשרויות קיום מוחשות, גילומים בהחלט מתקבלים על הדעת וקרובים עד כדי מחנק של ה"אני": הרועה שלא תוציא את יומה, זה שירו בו "פנים ואחור," התינוק ש"לא הורגים פעמיים", האמהות הפלסטיניות במלחמת לבנון שמבעירות יריעות אוהלים כדי "שתבער להם מדורה יפה בחורף" וברוך קורצווייל שמניף "חרב מיושנה" ו"לא נותן להם שיתחילו".
בטריטוריה הזאת שבין ה"אין עור" לבין ה"אסור שיהיה עור", בשבירות הלא נתפסת של הקיום האנושי שבו ההמרה יכולה לקרות בכל רגע, בדיוק שם חיה, או יותר נכון, מתרחשת העמדה השירית של דליה רביקוביץ. זה גם המקום שממנו הפיקה את המחצב המופלא של שירי האהבה שלה ב"חורף קשה" ובספרים אחרים:
אני אקדים לבוא אליו מחר:
המתחכמים ייבלו כפקועות
הטרדנים יוכו על שפתיהם
וכך יהיה הבוקר בתחילה.
איזו אנרגיה רטורית, חיתוך דיבור ונגיעה בעברית מציעה דליה בשורות האלה: הקשקושים על אודות "העמדה המזוכיסטית הנשית", הם שנובלים "כפקועות" למולן!
ה"אין עור" של ההתמסרות המוחלטת וההזדקקות המוחלטת הוא בדיוק זה שממסמר את הנמען הנאהב ומבצע את הסאלטה מורטלה הזה, שבמהלכו הופך אקט הדיבור של המשוררת לאירוע של כוח, כישוף, תובענות ועוצמה כמעט נקמנית. אבל הכוח, כמו הברוטליות שהיא נוגעת בה לפרקים, הם אף פעם לא שלל עבורה, בטח לא שלל סנטימנטלי. כך גם המוות איננו שלל, המוות הלא יפה, או "היפה". ככל שאני חושבת על זה נדמה לי ש"המוות היפה" היה מקום של דיוק ונתינה בשבילה, לא של שגב: ההתייצבות הסופית, המוחלטת, הלא-גנדרנית, בלי עור.
עוד דבר: היא "דליה" כי היינו חברות כמה שנים עד שהתעמעמנו בתוך "נסיבות החיים". היא לא היתה, מה שנקרא, "אדם קל" וגם אני לא הייתי משהו, אבל זה לא מאוד חשוב. חשוב הממד העצום של אינטימיות בתוך התרבות הישראלית והלשון העברית שנתנה שירתה וחשוב חיוכה. לא היה שום דבר שדמה למתיקות, לניקיון ולזוהר החיוך שלה, כשחייכה.
<<
