דליה רביקוביץ איננה. פעמים רבות כל כך היא מתעתעת בנו - הדוברת שלה, בשירים, "מתחפשת למתה" ואינה מאמינה "שעוד אשאר בחיים הפעם" ו"מרגישה שיתרחש מקרה נורא" ו"נופלת במהירות" וחווה "ייסורי מיתה", ועם זאת, מתוך האבק עולה, שוב ושוב, "כמו מגלי הים/ ומתוך צדף/ אשה ורודה ועירומה וחדשה". כי עוצמתה של השירה הזאת היא דווקא באמונה ב"משך החיים", כי הכאב מהול בה בכמיהה המסחררת אל הגובה המכשף, ברצון הנועז "להגיע (...)/ לבוא/ (...) להיחלץ מעבי האדמה (...)/ לעלות אל שולי השמש". בזיקה אל המופלא ש"כבר בא ופגעני", אל החמדה הסוערת, אל התשוקה.
כל כך בלתי צפויה היא תשוקת "משך החיים" הזאת. כך, למשל, הופכים בה שוב ושוב הבית והחדר הסגור, המרחבים השיריים הנשיים-לכאורה, למקורה של החירות - למקום שבו "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר", שבו "אוצרות אין-סופיים", ועולמות שלמים ש"נפתחים ומתגלגלים". אפילו המטבח של סינדרלה הוא נקודת ההפלגה ל"מרחקים/ בלתי משוערים".
וכך מתאפשרת בה גם הצעקה. בשיר "הקרפודים" (שהקדישה ללאה גולדברג) היא פוגשת בעיניו הטרוטות של דייג יווני ה"אסור אל הסלע", ו"מתוך תימהון אני צועקת". הצעקה הזאת, האנושית כל כך, משנה לרגע סדרי עולם עד כי הכוכבים "גם הם ישמיעו קולם". הפנים והחוץ מתערבבים. כי רביקוביץ לעולם אינה כותבת רק את שירת הכאב הלירי, את הבדידות, את "העיגול הפנימי" שלה, כי בתוך גבולותיו ומתוכם חוזרת ומתרחשת ההכרה ב"מישהי אחרת", באמא אחרת, בחיפושית השחורה, הזוחלת.
כי דווקא בתוך "העיגול הפנימי" מתחייב הדיבור המתמשך עם הזולת ואליו, באלף פנים משתנות - של הנביאה העיקשת, של הילדה המתחננת, של האם. היא מדברת אל האב המת ואל הבן החי, אל קהל המאמינים, אל הילד-הוויקינג, אל ברוך קורצווייל, אל סבתא שלה, שעורה שקוף כעורה שלה, אל האיש מן החלון. רבים משיריה אינם אלא קטעי שיחה, גם כאשר נדמה, אולי, שמדובר במונולוג - "אמרתי לך", "אתה יודע", "את יודעת", "תזכור".
והזולת הוא גם זה הלשוני. ב"עיגול הפנימי" של לשון השירה של רביקוביץ סובבת "לשון האב" של המקרא והמשנה התלמוד, אך גם הקביעה "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש". גם בשירתה המאוחרת, כאשר היא עוברת לכאורה אל "הדיבור הפרוזאי", שב ועולה בה ממעמקים, כמעט כנס, הדיבור המקראי הפרטי (ואולי דווקא בשירים ה"פוליטיים").
הפרטי-הכללי הזה, האומץ לשיר "שירים פנימיים/ שהנפש נרתעת לשיר/ מחוץ לחוג הפנימי/ שבתוך הבית" הוא גם שהופך את השירה הזאת לחודרת קרביים, מחלחלת. אולי לכן כל כך הרבה פעמים אני מרגישה איך המלים שלה מדברות בשבילי, ואיך לעתים קרובות הן קרש הצלה. אולי כך היה צריך: להגיש לה, לרביקוביץ, כל יום, פרח אחד אדום (נוריות ופרגים בחורף, באביב ורדים), להקל על גערות השוק ועל מראה השמש כאשר היא "דיסקית מעוכה" ועל הנהרות שורצי התנינים.
אולי גם כך אסור להניח לה, לשירה הזאת, אלא לדבר ולדבר בה: אליה, עליה, אותה: לקרוא וללמוד את שפתה, את מבניה המדויקים ואת העומק של רבדיה, את נשיותה, את השכבות של הגביש הטהור שהיא, שכל כך מעט כמוהו יש לנו. לראותה גם מעבר לסיווגי ההשפעות והדורות הספרותיים. אבל בינתיים כאב. ב-1965 הבטיחה ש"אם הקיץ הזה יחלוף/ הכל יבוא על מקומו בשלום" - אבל הקיץ הזה לא חלף לה, ואוגוסט עדיין, ומחנק החום גדול מתמיד.
<<
