ספרה הראשון של דליה רביקוביץ, "אהבת תפוח הזהב", פורסם ב-1959, כשהיתה בת 23. אני נולדתי יותר מעשר שנים אחר כך. עבורי, רביקוביץ תמיד היתה שם. למדתי את שיריה בשיעורי הספרות בבית הספר ונבחנתי עליהם בבחינות הגמר לתואר שני באוניברסיטה. השתמשתי בשירים בהזדמנויות שונות כדי להתנחם, כדי לנקז עלבונות, כדי להיזכר בכוחו של הדמיון לברוא יופי וכדי להבין דבר או שניים על המקום הזה שנקרא ישראל.
ביום שבו מתה ראיתי בטלוויזיה ילדה, לבושה חולצה כתומה, צורחת על חייל ש"אין לו לב יהודי". הידיעה על מותה נדחקה, בתוקף הנסיבות, לסוף המהדורה. דליה רביקוביץ הזדהתה הזדהות עמוקה עם היהדות. יותר מכל עם המקרא, אך גם עם המדרשים והגמרא. אלה שימשו בסיס לגיבוש תפיסת עולמה המוסרית; כזו המזהה "לב יהודי" לא עם כוחנות לאומנית רושפת שנאה אלא דווקא עם מוסר הנביאים; עם התקוממות מול העוול הנעשה כלפי הזר, האחר והנכבש. היא לא היססה מעולם להשתמש במקורות באופן פרובוקטיבי כדי להתריס ולהתריע על עוולות מוסריות הנעשות בשם היהדות. לחטיבת שירי המחאה שלה בספרה "אהבה אמיתית" קראה "סוגיות ביהדות בת זמננו".
העברית המרהיבה של דליה רביקוביץ שימשה אותה גם כדי להפליג באמצעותה אל מחוזות הדמיון, אל איי השמש ושיחי האלמוגים. רביקוביץ התקיימה בין שתי ההוויות הללו, היהודית מצד אחד וזו הכמהה לברוא מקומות חדשים ולהתקיים בזמנים אחרים ועל פי חוקים חדשים, מצד שני. הפרשנויות הנועזות שלה לביטויים מן המקרא ולממרות משנאיות מספקות לי מודל חיוני שאיננו רק פואטי ואסתטי אלא גם קיומי. האהבה האמיתית והעמוקה שלה לשפה ולמקורותיה מסמנת אפשרות מעוררת השראה להיות אשה חילונית יהודייה דעתנית המתכתבת עם העבר התרבותי שלה מתוך חירות גמורה; בלי להקטין אותו או אותה ובלי להרכין את ראשה לפניו.
אחד משירי המחאה הפוליטיים שרביקוביץ כתבה בזמן מלחמת לבנון, "בצפון קופאים", מוקדש לברוך קורצוויל. קורצוויל היה במשך שנים הנציג הבולט של הקול הביקורתי על הציונות החילונית מקרב היהדות המסורתית, וכן אחד מחוקריה ומבקריה המקוריים של הספרות העברית החדשה. הוא קיבל את פניה של המשוררת הצעירה בהתפעלות ובשמחה. מאמרי הביקורת שלו על שני ספריה הראשונים סימנו את רביקוביץ כהבטחה גדולה. קורצוויל שם קץ לחייו כעשר שנים לפני מלחמת לבנון, ב-1972. בשיר שרביקוביץ כתבה עליו ואליו היא מבקשת לספר לו על העוולות שעושים חיילינו בלבנון, ומדמיינת כי לו היה בחיים היה מונע, בדרך פלאית כלשהי, את הסבל המיותר שגורמת המלחמה. השיר נחתם במלים הבאות: "הוא קם, הוא עומד, הוא נפטר, הוא חופשי/ כל הצרה הזאת/ עלי ועל ראשי".
אני רואה בעיני רוחי את רביקוביץ כמו-נוטלת מקורצוויל, כמעט בעל כורחה, את שרביט האחריות הציבורית ומבקשת לעשות מעשה. ההכרה המפוכחת בהכרחיותה של השליחות הציבורית ברגעים היסטוריים מסוימים לא מצליחה להסוות את הקנאה שלה בקורצוויל, המבצבצת מבין טורי השיר; קנאה על כך שהצליח למות ולהיות חופשי. הפסוק מתהילים, "במתים חופשי", המעניק למתים פטור ממטלות החיים, הופך דרך הפילטר של רביקוביץ למחוז חפץ, למרחב שתתאפשר בו שלווה עמוקה. רביקוביץ חיפשה בקדחתנות אחר שלווה ורוך, והחיפוש הזה, עליו כתבה בשיר "בשבחי השלווה" בספרה הראשון, ובשירים נוספים, מלמד משהו על הסבל שהיה מנת חלקה. אבל לצד הכמיהה למוות הגואל ניכר כי רביקוביץ ידעה אהבה מהי, וזכתה לחזות ביופי, לטבול באושר וליהנות מאוצרות אין-סופיים. בחלק מן השירים נדמה שהיא מוצפת בכל אלה עד שניתן לה לשכוח ולו לרגע את סבלה. תנוח בשלווה על משכבה.
<<
