בספר שיריו "שמש, שמש" אהרן שבתאי מותש מזעם. פחות ופחות עצמים, יותר ויותר "לב שבור", יותר ויותר רגשות שאין להם גוף
שמש, שמש, מאת אהרן שבתאי חרגול הוצאה לאור, 2005, 58 עמודים
כאשר הגעתי, כחייל משוחרר, לפעילות בשמאל, למדתי עניין אחד: בכל פעם ש"אנשי הבסדר" ניסו לחמוק מנקיטת עמדה, אמרו: "העניין מורכב". אבל שום דבר איננו באמת "מורכב", להוציא
אהרן שבתאי
כמובן את ה"נפש", המפרשת את ה"עניין". וביתר רצינות: מורכבות צומחת נוכח האי-יכולת - מכובדת או נקלית - לפעול בתוך הממשות שאינה מורכבת לפני הפרשנות שלה. ה"עניין מורכב" בא בדרך כלל מצדם של הנקלים שבחסרי היכולת לפעול. אהרן שבתאי מבין את זה, ובניגוד להלעזה המקובלת, הוא לא עבר "מהפך" כדי להבין את זה. מי שיקרא שוב את הפואמות המוקדמות שלו, שאותן כתב בהיותו א-פוליטי גמור, יראה עד כמה הבין את האמת הפשוטה הזאת: הממשות היא תמיד של חפצים (כולל הנפש, שהיא מלה, שהיא חפץ). "יש סיכון בכתיב / יש תוקפנות במלה / יבלית / יש פחד במלים / חילוק ערבי" ("קיבוץ"). או "הארץ / חמדנית / מחושב / כל קילו / קש". מה יש בתשוקה הגדולה למדוד את הקש כחלק מעושר הארץ? אהבת החומרים, החפצים.
ההוגה הצרפתי ז'אק ראנסייר כתב על החפצים אצל היצ'קוק: "עצמים דוממים מוליכים רגשות טוב יותר מפרצופים אקספרסיוויים... ראשית משום שהם מדברים טוב יותר. המישמוע (signification) מתגלם טוב יותר בממשות שלהם מאשר בפרצופים אקספרסיוויים, בקול ובגישה. הם אינם חושבים, אינם חשים דבר, ואינם מסוגלים לשקר. משמעויות נכתבות הישר לתוך גופם". כיוון שהמשך הדיון של ראנסייר עוסק בקשר בין נרטיב לדימויים המרכיבים אותו (אצל היצ'קוק ואצל פלובר), אין לי עניין להרחיב כאן, אלא לקפוץ ולומר שכוחו של שבתאי היה נטוע תמיד בטיפולו המיוחד וה"מאיים" בדומם. הוא למד מהמשורר הצרפתי פראנסיס פונז' (מת ב-1988), שכתב "חפצים". הנה פיסקה פותחת מהשיר "התפוז": "כמו בספוג יש בתפוז שאיפה להשיג שוב פרצוף, אחרי שעבר את מבחן ההבעה. ואולם בעוד הספוג מצליח, התפוז אף פעם לא".
שבתאי לא עצר במקום שפונז' התעמק. קלאסיציזם הוא עניין אבוד בשירה העברית. הוא העדיף עצמים שניטרולם נעשה באמצעות אקספרסיה "מנוגדת לטיבם". הקש, דימוי מקובל ללא-כלום, נהפך לאוצר הודות לספירת החבילות אחרי הקציר. ואת זה שבתאי לא הניח גם בשירתו הפוליטית הטובה. הנה כך הוא שר לטלי פחימה: "הייתי נושא אותך / למלון במדבר. / שעה היה לוקח להביא לך לשם טמפון / או קולה". זה בדיוק האופן שבו שבתאי מרחיק את האקספרסיה מהעצם ורושם לתוכו אקספרסיה חדשה. בערבוב הזה של העצם המנודה, לא תפוז ולא ספוג, אלא טמפון, מין עדות לקירבה אל כל מה שאחרים אינם רוצים להתקרב אליו.
המאמץ של שבתאי כמעט בלתי אפשרי. הוא כותב מן המקום שבו הפוליטיקה מתקשה לראות את עצמה, כל כך עסוקה היא בדיון על העולם ולא על הפוליטי, מהו פוליטי. מאמציו מתרכזים במקום שהפוליטיקה נכתבת, נחרתת: ההפרדה, זה מעשה הכתיבה הנורא שישראל מבצעת בימים הללו. "החולף בכביש אריאל / רואה בכניסה / לדרך הדלה / המסתעפת לכל כפר / יצירת אמנות ישראלית: / מחסום מגבב / עפר וסלעים". הגדר ובנותיה - חומות, מחסומים, מכשולים, הפרדה - ממלאות את התפקיד הראשי בספר הזה. הממשי של הפוליטיקה הישראלית מצוי רק בהפרדה. אין כאן עניין של "ייצוג מציאות", או של "הבנת הנסיבות" (כאן חזקים הנקלים שבחסידי "המציאות המורכבת"). שירה, כמו ספרות, עוסקות באקספרסיה, לא בייצוג מציאות. מתוך האקספרסיה מבצבץ הממשי. ואין דבר ביצירות הבדיון על חיינו, אלא הגיון האפרטהייד, ההולך והופך לעובדה קיימת, חרף טונות נייר העיתון הנשפכות על "ההינתקות". שבתאי כותב: "ולא זרוע השם / תפתח ותנעל שער, / אלא החייל אביון הרוח / במדי הדחליל / לאשה ולחמור המצולק". ומעבר לזוועה, היפוכה הגמור: "לרדת בין זיתי הכפר, / ודרך הפירצה בגדר התיל / לחצות את התעלה".
יום אחד יכתבו על זה כמה papers אקדמיים, ומן הסתם שורות של שבתאי ישמשו מוטו לחוקרים ה"ביקורתיים", כדי לדון ב"היווצרות האפרטהייד". וצריך לכתוב עכשיו (אכתוב בהרחבה, כשהסרט יעלה לאקרנים), על הסרט המצמרר של וידי בילו ודליה הגר, הסרט הישראלי הכי נשי שראיתי, על שתי חיילות מג"ב, שאין להן כוח להבדיל בין פרצופי ערבים לפרצופי יהודים ברחובות ירושלים. זה הדימוי המרכזי של המקום שאנחנו חיים בו.
מה אפוא משתבש בשירתו הפוליטית של שבתאי בספר הצנום הזה? לפעמים שבתאי מתכחש לעובדה שהשירה שלו היא פעולה פוליטית בתוך המציאות, וככזאת היא בעייתית, משום שכל כלי פוליטי, גם שירה, צריך לתת לעצמו דין וחשבון על מידת יכולתו, או אי יכולתו, להשתתף או לדווח, או לברוח: מה הפעולה שהשיר משתתף בה. במקום הזה, שבו צומחת "מורכבות מכובדת", כלומר היכולת הישרה להסביר את האי-יכולת לפעול, במקום הזה שוכח שבתאי את מגבלותיו. לפעמים הוא מניח לעצמו להישמע כמו נער מיידה אבני שירה בחיילים, ונשאר בתחום המטאפורי, ולפעמים הוא פשוט מלא זעם בלי לחשוב על פואטיקה של זעם.
שבתאי מותש מזעם. פחות ופחות עצמים, יותר ויותר "לב שבור", יותר ויותר רגשות שאין להם גוף. הנה שיר שתחילתו מצחיקה מאוד: "בגיל שישים שמתי לב / שהזין נעשה ארוך יותר", וכאן בא תיאור מגע מיני מצחיק בין הזה-שלו לזה-שלה, כמו בין שני זכרים, "חבר, אל תרפה, / תוך חיכוך מתבהר החושך בחדר, / ורסיסי אור / הם שירות יפה ומספיק", אבל אז מסתיים השיר במין מס חסר סבלנות לפוליטיקה: "במדינה מחורבנת כזאת / שבה מלקקים את הסוליות לגנרלים". נו, באמת.
שבתאי נזקק למשענת רגשית (בלשונו - אתיקה), שמשמה הוא כותב. הוא כבר לא מתגעגע לדור, או להורים, או לאח, אפילו לא לכברת ארץ שאהבנו פעם. פעם אחת הוא מתגעגע להפגנה במסחה. ומעבר לכך הוא נאלץ להתגעגע ל"מציאות רוחנית", ואין לשבתאי אויב גדול יותר מהבלוף הזה הקרוי "מציאות רוחנית", כאילו הוזמן להרצות באיזה מכון ל-Jewish Studies. הוא לא עושה את זה משום שזה הולך טוב אצל אלה, ושאר מיני קיטש פילושמיים במערב, אלא משום שהוא נזקק למשענת ואין לו כזאת.
פעם אחת הוא מדבר בשם המקרא: "אשא עיני אל ההרים / ומה אראה? קוביות קוביות של רוע"; פעם הוא מדבר בשם העם היהודי העתיק: "הבריות האלה בקסדות ומדים, / אני מהרהר, אינם יהודים"; פעם הוא מדבר בשם הפילוסוף היהודי: "'זרוק להם את שפינוזה!' / 'לא,' הוא עונה, / פצצות, פצצות, פצצות, / ומה זה שפינוזה?'", ופעם בשם הרוח היהודית האמיתית שהזדנתה: "אבן גבירול מאמן צלפים, / קפקא אחראי למשת"פים / ולטר בנימין / הוא אדריכל ארקדות הגדר". אף אחד מיצרני האפרטהייד שלנו אינו רואה עצמו כאויב של כל אלה. להפך. הם בונים מחסומים ומדברים על קפקא, הם מחוקקים חוקי הפרדה בין אבות לילדים מוסלמים ומדברים על שפינוזה החילוני, והם קוראים את אבן גבירול ועושים מעשי זוועה. למה להתגעגע אל "הרוח", אחרי קריירה ארוכה כזאת של דחייתה?
במקום אחד שבתאי כותב: "אינני אחד מכם, / אני לא ברברי. / לא גדלתי בתוך גדר. / לא אסתובב בין כלובים. / אני נוסע לאיטליה, / אשתה את הטיבר / עד שאשטוף מקרבי / את מה שאכלתי פה". מעבר לרמיזה לשייקספיר עולה העייפות מן השיר הזה: אם אפשר לשטוף את הברבריות שלנו בנהר ברומא, אולי אין שחר לזעקות העולות מהשירים. אם יכול המשורר להירגע מהזוועה בטיסת נופש לחו"ל, אולי לא מדובר בכלל בצרה קיומית, אלא במצוקה נפשית, שההתרחקות הקלילה פותרת אותה. כמה מידידינו הטובים ביותר עושים את זה כל הזמן. הם לא ויתרו על נסיעה אחת לפרינסטון או אוקספורד בגלל הפגנה. לכן אין שמאל.
ואסור לשכוח את העיקר: מי, חוץ מאהרן שבתאי, עדיין זוכר שקיץ 2004 היה שיאו של ציד האדם בשטחים? מי ידע על זה אז כאן? שבתאי כתב: "והשמש הישראלית / מטאטאה את החושך מכל הסדקים".
<<
