פריטים שנמצאו בשפכי עפר ופסולת בהר הבית
כשהארכיאולוגים ד"ר גבי ברקאי ועוזרו צחי צוויג החלו בעבודה הסיזיפית של סינון תלי שפכים ממתחם הר הבית, הם קיוו למצוא שרידים מבית המקדש הראשון או השני. הם לא חשבו שיגלו "ממצא מסתורי", הנראה כלקוח הישר מעולם התיאוריות השנויות במחלוקת שהועלו בספר "צופן דה-וינצ'י".
רב המכר, שראה אור ב-2003 ונמכר עד היום ביותר מ-36 מיליון עותקים, מסמן את הר הבית כמקום שבו היה טמון "הגביע הקדוש", הגביע שבתוכו - על פי המסורת הנוצרית - נאסף דמו של ישו במהלך "הסעודה האחרונה". מחבר הספר, הסופר האמריקאי דן בראון, טען כי "הסוד" שהיה טמון בין חורבות מקדשו של הורדוס התגלה מחדש על ידי מסדר האבירים הטמפלרים, כמה שנים לאחר כיבוש ירושלים בזמן מסע הצלב הראשון (שנת 1099 לספירה).
המחקר המדעי המקובל אכן מאשר כי האבירים הטמפלרים בנו את בסיסם על הר הבית, סביב המתחם התת קרקעי המכונה "אורוות שלמה" - ואולם, כל קשר ביניהם ל"גביע הקדוש" שייך, לדברי ארכיאולוגים ומומחים להיסטוריה של הר הבית, לעולם האגדות.
ברקאי, מומחה לארכיאולוגיה של ירושלים מאוניברסיטת בר-אילן, וצוויג, סטודנט לתואר שני מאותה אוניברסיטה, בודקים זה עשרה חודשים שפכי עפר שמקורם במתחם "אורוות שלמה" שבהר הבית. רוב השפכים הם מתקופת מסעי הצלב, ושימשו כחומר מילוי בעבור שליטים מוסלמים שביקשו לסתום את החללים שבדופן האורוות. בתוך השפכים גילו שני הארכיאולוגים תליון דמוי צלב, עשוי ברונזה, שגודלו כסנטימטר מרובע. על התליון מופיעים סמלים רבים שלא ניתן לפענח בוודאות: מצדו האחד פטיש, צבת ומסמרים ומצדו השני סמל הנראה כשמש וכן מזבח. אבל הסמל המרכזי בתליון, שאליו נמשכות מיד עיני המתבונן, הוא סמל "הגביע הקדוש", מונח על כתר של קוצים.
צוויג החליט לבדוק את התליון באופן יסודי. הוא וברקאי הניחו כי התליון הוא מהמאה ה-19, כיוון שמאז תום מסעי הצלב ועד 1840 נאסר על נוצרים לבקר בהר הבית. על סמך הסמלים, ובעיקר כלי העבודה, הסיקו השניים שהתליון קשור ל"בונים החופשיים" - אחווה חשאית-למחצה שהוקמה באנגליה במאה ה-18 והקימה סניפים כמעט בכל מדינות המערב. לאחר שלא מצא בישראל מומחה לסמליה של האחווה, יצר צוויג קשר עם פרופ' אנדרו פרסקוט, מנהל המרכז לחקר "הבונים החופשיים" באוניברסיטת שפילד שבבריטניה.
פרסקוט, שבחן את התמונות של התליון, השיב בתחילת השבוע לצוויג כי הסמלים אכן נראים קשורים לאחווה, אך הם אינם סמליה של אף אחת מלשכותיה המוכרות לו. יחד עם זאת, ציין פרסקוט כי במהלך המאה ה-19 ביקרו באזור הר הבית חברים באחווה. אחד מהם היה הארכיאולוג הנודע צ'רלס וורן, שביקר בהר הבית ותיעד אותו ב-1867. במקרה שאכן שייך התליון ל"בונים החופשיים", ישנו קשר עקיף בינו ובין "צופן דה-וינצ'י": בראון טוען בספרו שה"בונים החופשיים" הם ממשיכי דרכו של מסדר האבירים הטמפלרים.
השפכים שחוקרים ברקאי וצוויג הוצאו מאזור "אורוות שלמה" בהר בנובמבר 1999. אלפי טון עפר ופסולת בניין פונו במשאיות ונשפכו ברובם באתר פסולת בערוץ נחל קידרון, מזרחית לעיר העתיקה. הוצאתם, שנעשתה ללא פיקוח, עוררה מחאה חריפה מצד ארכיאולוגים. הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית שהוקם בעקבות הפרשה כינה זאת "פשע ארכיאולוגי", וטען שהוואקף מנסה להעלים בדרך זו עדויות על העבר היהודי של המקום הקדוש. מנגד, טענו מומחיםכי השפכים שהוצאו מההר חסרי ערך מבחינה מחקרית, כי מדובר בערבוב של שכבות קרקע מתקופות שונות - מה שמקשהעל התיארוך שלהם.
ברקאי משוכנע שיש חשיבות מחקרית רבה בחקר השפכים, למרות הפגמים המתודולוגיים. "בהר הבית לא נעשתה מעולם חפירה הארכיאולוגית ואפילו לא סקר ארכיאולוגי בסיסי", הוא אומר, "אז נכון שמבחינה מחקרית אפשר לומר שמדובר בגווייה ולא בגוף חי, אבל גם מגווייה אפשר ללמוד הרב
החפירה והממצאים
בחפירות שנערכו בחומר המילוי שנשפך לנחל קדרון התגלו בו אלפי ממצאים, החל מתקופות פרה-היסטוריות ועד ימינו. להערכת ברקאי, כ-10% אחוז מהממצאים הם מתקופת בית ראשון, בעיקר מסוף התקופה. אחד הממצאים המעניינים מתקופה זו הוא ראש חץ סקיתו-איראני שהיה ככל הנראה בשימוש הקשתים בצבאו של נבוכדנצאר מלך בבל, שצר על ירושלים ב-586 לפני הספירה והחריב אותה. מתקופות אחרות שבהן הייתה נוכחות יהודית בהר התגלו, בין היתר, מטבע מהשנה השנייה למרד הגדול ברומאים ועליו המלים 'חרת ציון'; פריט אבן מעוטר מתקופת בית שני; וכתובת על חרס בכתב עברי קדום מימי בית ראשון.
את הביקורים הראשונים בחומר המילוי ערך צוויג בעצמו לפני כשנתיים. לאחר קבלת רישיון לערוך בשפכים שפונו מהר הבית חפירה מסודרת בנובמבר 2004, שכרו ברקאי וצוויג משאיות שהובילו כמויות גדולות של עפר מעמק הקידרון לאתר שהעמידה לרשותם רשות הטבע והגנים הלאומיים לרגלי הר הצופים.
באתר החדש החלו ברקאי, צוויג וקבוצה קטנה של מתנדבים לסנן את ערמות הפסולת והשפכים. ממצאים מעניינים נוספים שהתגלו, מתקופות מאוחרות יותר, היו תליון כסף מהמאה ה-17 על שם כריסטופר הקדוש, פטרונם של עולי הרגל הנוצרים; מטבע זהב של הקיסר נפוליאון השלישי; ועיטור של חייל בחיל הרפואה האוסטרלי, ששירת בצבאו של הגנרל הבריטי אלנבי כשכבש את ירושלים ב-1917. ממצאים מפתיעים אחרים היו כמות גדולה יחסית של עצמות חזירים - הדבר האחרון שחוקר מצפה לגלות במקום כה קדוש לאיסלאם וליהדות.ה".
תולדות הר הבית
מעט מאוד ידוע על מצבו של הר הבית בתקופה שמחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה ועד לכיבוש ירושלים על ידי הערבים בשנת 638. במחצית הראשונה של התקופה שלטה באזור האימפריה הרומית. בתחילת המאה הרביעית הפכה הנצרות לדת האימפריה הרומית, שהתפצלה למזרחית ולמערבית. ירושלים הפכה חלק מהאימפריה המזרחית-ביזאנטית. לפי התיאוריה המקובלת במחקר, החליטו הביזאנטים להפוך את הר הבית החרב לסמל לעונשם של היהודים.
ואולם, מעמדו של הר הבית השתפר ללא היכר לאחר הכיבוש הערבי. השליטים מבית אומאייה בנו ב-691 את כיפת הסלע וב-717 את מסגד אל-אקצה, ויצרו בהר הבית מרכז שלטוני ודתי שהתחרה במכה ובמדינה. ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים והפכו את המסגדים שעל ההר לכנסיות. הר הבית נמסר לידיהם של האבירים הטמפלרים, שנחשבו ל"יחידת העלית" של הצבא הצלבני. הם הפכו את מסגד אל-אקצה לארמונם ואכסנו את סוסיהם באולמות, שזכו לשם "אורוות שלמה". ב-1187 נכבשה ירושלים על ידי צאלח-א-דין האיובי, שהסב חזרה את הכנסיות למסגדים. כמה שנים אחר כך, במסגרת עבודות בנייה, נסתמו הפתחים של הארוות בעפר.
לפי התיאוריה ב"צופן דה-וינצ'י", המטרה החשאית שעמדה מאחורי הקמת מסדר האבירים הטמפלרים היתה לגלות את סוד הגביע הקדוש. בראון ממשיך וטוען שהמסמכים גילו כי הגביע הקדוש איננו אלא שיבוש של המילה "דם מלכותי", דמם של ישו ומאריה מגדלנה, שנישאו וילדו בת.
לפי התיאוריה הזו, שאינה מקובלת על החוקרים, האבירים חשפו את המסמכים, שהוסתרו בחורבות בית המקדש, והתעשרו מדמי סחיטה שגבו מהכנסייה בתמורה לאי גילוי הסוד ברבים. בראון רומז לכך שאחוות סודיות כמו "הבונים החופשיים" המשיכו את המסורת של האבירים הטמפלרים. |
