מעשה הדובדבן / יהדות, מוות ואבלות / מדינת גבול / פריחת הזיכרון
מאת עמרי הרצוג
מעשה הדובדבן, מאת ג'נט וינטרסון תירגמה מאנגלית ורד דור, הוצאת ינשוף, 159 עמודים
הסופרת הבריטית ג'נט וינטרסון היא יוצרת שקשה לקטלג או לאבחן, ואולי בשל כך היא מעוררת תגובות חריפות - מעריצות או מתעבות - ממבקריה ומקוראיה. קולה יוצא דופן: היא סופרת פמיניסטית וקווירית, פוסט-מודרנית שמשתמשת בז'אנרים מסורתיים, פוליטית ופנטסטית, רוחנית ואירונית, יומרנית ומלאת הומור עצמי. התנועה בין הקטבים של כתיבתה היא מהירה ופתאומית, וב"מעשה הדובדבן" היא מגיעה למיצוי מסחרר, כשהיא מסתייעת בשלל ציטוטים מקראיים, מיתולוגיים והיסטוריים. כמו בספרה הראשון, "תפוזים הם לא הפרי היחיד", גם ב"מעשה הדובדבן" עוסקת וינטרסון בנזילות מינית, באלוהים ובפירות אסורים, וגם עלילתו היא מניפסט נחרץ נגד פוריטניות דתית ומינית ונגד מסמניה: אלימות, שנאת נשים ולאומנות.
שתי דמויות מופיעות במרכז הרומאן, וכל אחת מהן מופיעה בשני זמנים שונים בהיסטוריה. אשה ענייה, טובת לב ורצחנית, שחיה בלונדון בתחילת המאה ה-17, וממדי גופה העצומים הופכים אותה למפלצת מבחילה ונפלאה, מוצאת על שפת התמזה צרור ובו תינוק קטן ושמו ג'ורדן. היא מאמצת אותו לבן, וברבות השנים נעשה לימאי; 350 שנים מאוחר יותר נוכחות שתי הדמויות הללו בחייהם ובגופם של מדענית צעירה, המוחה על זיהום הנהרות, ושל בחור צעיר, המשרת בצי האמריקאי ומצטרף אליה במאבקה. הזמן המיתי הוא גיבור נוסף ברומאן, משום שהוא מעביר את גיבוריו - וגם את קוראיו - מסע פיקרסקי דרך אגדות עם, מעשיות ומיתוסים: החל מענן המלים שאופף את לונדון, ומנקי ארובות בכדורים פורחים נאבקים בהן במברשותיהן, ועד לעיירה שהשתחררה מחוקי הכבידה ומרחפת באוויר, ואליה בורחות בכל לילה 12 נסיכות רוקדות.
הזמן הופך לגיבור פיקטיווי, והשפה שנסמכת עליו הופכת למעשה הונאה: "השפה", כותבת וינטרסון, "תמיד בוגדת בנו, אומרת את האמת כשאנו רוצים לשקר ומאבדת את צורתה כשאנחנו הכי רוצים לדייק, אבל החיים הפנימיים מספרים לנו שאנחנו רבים ולא יחיד, ושהקיום היחיד שלנו הוא קיומים אין-ספור, שמחזיקים זה את ידיו של זה כמו בובות נייר גזורות". המעשייה, המיתוס וההיסטוריה אוחזים זה בידי זה כשהם מרכיבים את הסיפור הפנימי שאין לו זמן או מקום, ושאין בו ממידת ההסתברות ולא מאילוצי ההכרח. ביומרנותו הכובשת והמודעת, "מעשה הדובדבן" מאפשר למחברת לשכתב את ההיסטוריה ולגלגל את רוחותיה אל ההווה, במידה גדושה של דמיון, הומור ולהט פוליטי.
דרכה של היהדות במוות ובאבלות, מאת הרב משה לאם תירגם מאנגלית בן ציון בן לוי הכהן, הוצאת אורים, 375 עמודים
"מוות הוא המשבר שבחיים", כך פותח משה לאם את ההקדמה לספרו שנכתב ב-1969, וכולל קטלוג מפורט ומבואר של מנהגי האבלות היהודיים. הוצאתו המחודשת, הוא כותב, הכרחית לנוכח התפתחויות טכנולוגיות בתחום השתלת האיברים וההחיאה מלאכותית, וגם אל מול התפתחויות תרבותיות כמו קדיש נשי ואבל מתוך בחירה. הספר מבהיר את דיני האבל ואת מקורותיהם, ומתייחס גם לסוגיות עכשוויות (לגבי השמעת מוסיקה בזמן מסע הלוויה, או גלישה באינטרנט בזמן ה"שבעה"). במקביל, הוא יצירה תרבותית-תיאולוגית מרתקת, המבהירה את משמעות המוות במיתוס היהודי ומתמודדת אתו.
אירוע המוות, כותב לאם בספרו "דרכה של היהדות במוות ובאבלות", "הוא לילה המבדיל בין שני ימים", בין חיי העולם הזה לחיי העולם הבא. ואף שהתנ"ך אינו מתייחס כמעט לסוגיית החיים לאחר המוות, החיים שמעבר מתוארים כמשאת נפש פסיכו-תרבותית בסיסית ביותר, "תקווה הפורחת מעל ומעבר להיגיון". ובכל זאת יש להסביר את המוות בכלי מדרש תבוניים: התיאולוגיה היהודית מתארת את המוות "מעטיו של נחש" כסימנו של רעיון הנפילה והגירוש מגן העדן. המוות מסמן תקלה בתוכנית האלוהית, שכן הוא יוצר התחלה וסוף, סימני פיסוק (או סימני פסק) בשלמות האינסופית, ועומד בניגוד לציווי האלוהי "ובחרת בחיים".
המוות נתפש כנובע מהחטא הראשוני של האדם הראשון, שמשוחזר שוב ושוב על ידי בני התמותה. אך מה משמעותו של המוות כחלק מן הקיום היהודי? בראש וראשונה פירושו תחום בלתי עביר: האדם מגיע אל מעבר הגבול, אך המעבר נמנע ממנו; הוא אינו יכול להיות נוכח מן העבר השני. המפגש עם המוות מתנהל בתוך החיים עצמם. זה מפגש מידבק, שכן המוות מקנן באדם, והחיים כולם מתנהלים בסימן ההתכוונות לקראתו. המוות מעצב את מימוש החיים, ובכך הוא מסומן על ידם. אפקט הסימון הכרוך ביחסים בין המוות והחיים מודגש בחיים היהודיים, שמגשימים את הסתירה הגדולה שבין הציפייה המשיחית לגאולה לבין ההיעדרות האלוהית.
גופת המת היא האובייקט המייצג באופן הנאמן ביותר את העדר החיים, ובמקביל היא מושא התשוקה לגאולה, הכרוכה בתחיית המתים. המת אינו עוד נמצא בעולמנו, אך הוא הותיר מאחוריו את הגווייה - שגם היא אינה בדיוק שייכת לעולמנו. היא סוג של מעבר, צוהר, פתח שמאשר את האפשרות של עולם אחורי, של התקיימות מחוסרת שם, שחומקת מכל קטגוריות של הבנה או שליטה. הספר המעניין הזה רומז שדיני הטומאה שתובעים את ההתרחקות מהמת, והריטואלים הטקסיים הכרוכים בטיפול בו ובשאריו, אינם רק מאפשרים סעד נפשי ואפשרות לשיבה לחיים תקינים; תפקידם הרוחני-הפילוסופי הוא להסתיר ולשכך את הפרדוקס המאיים שמצוי במצב הגבול, שבו מתקיים בבשר המת מסמן שאין לו מסומן, ומשבר אימננטי למהלך החיים - ושולל אותם בהתרחשותו.
מדינת גבול, מאת אמיל טודה תירגם מאסטונית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 127 עמודים
"מדינת גבול" הוא רומאן קודר ומרהיב, המורכב ממכתבים שכותב צעיר אסטוני שמגיע לפאריס כדי לערוך אנתולוגיה של שירה צרפתית ולתרגמה לאסטונית. המכתבים הללו אינם נשלחים לאיש: הם ממוענים לאנג'לו, ספק מאהב דמיוני וספק שופט או תליין, שלמולו מגולל המספר עדות על מעשה הרצח שהוא מבצע. כשמגיע המתרגם לפאריס, ומוצא את עצמו שם אשם בעל כורחו במוצאו השולי, המזרחי והגבולי, הוא מנהל מערכת יחסים עם פרופסור פריסאי אמיד, שמבקש לגאול אותו ולחלל אותו בו-זמנית. התנועה בין גבולות, כלומר חילול הגבולות, היא המהלך הגיאוגרפי, הנפשי והפוליטי של המספר, והמהלך הזה מדגיש ביתר שאת את אשמתו ואת זרותו.
"מדינת גבול" הוא רומאן ניהיליסטי שמגיב באופן מודע ל"הנפילה" של אלבר קאמי; כמו גיבור ה"נפילה", גם הדובר אינו מסב את פניו כשהוא חוזה במותו של זר על רקע מימי הסן; אולם הזר ב"מדינת גבול" הוא בן הבית, שלעולם יראה בנותן העדות רק מסמן של אחרות נחשלת, זרה וארוטית. מותו של הפרופסור - סתמי, בלתי נמנע, אכזרי - מתווה את גבולות הענישה של אלו הניצבים משני עבריה של ההייררכיה התרבותית: המזרח-אירופאי והמערב-אירופאי, בן הבית והאורח, יליד השפה והמתרגם. הזר נכנס לביתו הלבן והנקי של הפרופסור הצרפתי, שמשקיף אל נהר הסן; הוא משוטט בעירו, הכורעת תחת העושר התרבותי והכלכלי, רוויה במוזיאונים, כנסיות וספריות, והופך שם לקישוט פוליטי, המעיד על נדיבותו הפטרונית של המרחב שמארח אותו, ועל תאוותו ל"הסרת גבולות", שתמיד מתבצעת על חשבונו של מי שהגבול הוא הדבר היחיד המגדיר את זהותו.
הפואטיקה של הרומאן משחזרת את העמדה הפסיכו-תרבותית הזאת; כתיבת המכתבים בצרפתית היא מומנט של התארחות בארמון מפואר, עמוס במלים ובביטויים, שחבל מתוח מפריד בינם לבין האורח שמעוניין לגעת בהם. "אפשר לכתוב על ייסורים, בתנאי שיהיו לכל הפחות ספרותיים במקצת, נשגבים במקצת, אבל לא על מזרח אירופאים, שנעמדים באימוניות ובנעלי התעמלות לפני חלונות הראווה הנוצצים של העיר הזאת", כותב אמיל טודה. הרומאן אוצר ייסורים פשוטים ומהדהדים, והוא אחד הספרים היפים והמורכבים שקראתי לאחרונה.
פריחת הזיכרון, מאת שחר ברם עם עובד, 67 עמודים
שמו של הספר "פריחת הזיכרון" מעיד על הפיצול שבו: הלבלוב הפיסי, ההעצמה והצמיחה הכרוכות בעולם של טבע מדומיין, והזיכרון שכובל אותו במלים ובגוף. בהערה פואטית וארס-פואטית כותב שחר ברם: "נדרש לומר דבר על אופיו / של הפיצול... מי שחווה אחדות / הניגודים זוכר / את העדרם". ברם חוקר את זהותו באמצעות חקר הזיכרון, ואידיאל האני מתפצל כתוצאה מכוח ההרפתקה של ההתבוננות; הוא מבחין בהעדר האחדות שבין הגוף לבין בבואתו, בין הערות לבין החלום, בין הדמיון לבין הזיכרון. ברם מתבונן בתוצריו של הפער הזה, והפליאה ביחס למה שמצוי מאחורי התודעה - עולם של טבע, עלווה סמיכה, גמדים ויצורי יער - נתקלת בראי של תודעה מעכבת, מגבילה ומציבה מרכאות.
כלפי מה מופנה הזיכרון? יש דבר מה מדויק עד מאוד בתשובה שנובעת מהצטברות השירים: הזיכרון, והגעגועים שהוא מכיל, נעים תמיד לקראת המקום והנוף. אל מול החוויה הראשונית, הפרוצה והאמורפית של האדם, המקום הפיסי נותן שם לסיפור ולחוויה. אך השיבה אל המקור, אחרי שמתרחקים ממנו, תובעת מחיר בלתי צפוי: הזיכרון יכול להעצים את החיים, ובאותה נשימה גם לרוקן אותם.
ההעצמה אפשרית אם הזיכרון כרוך בציפייה להתקדם לקראת שחזור, לקראת אחדותו עם הדמיון. אזי התנועה היא של התקדשות, של התקשטות לקראת דבר מה שטיבו אינו ידוע. מתוך כך גם נוצר הגודש הפואטי הסמיך, שאינו רק חגיגה סימבולית; הוא מאיים, מפני שהוא מבהיר כיצד מעצב הזיכרון את המציאות באמצעות כמיהה וחרדה, ובאופן זה מפרש ומניע את לשון ההווה לא פחות מאשר הוא מבנה את לשון העבר. בתנועת ההתקדשות של החולם, "מה נותר? מחוג החומר, / פחד עדין בא ברעד שלא להבהיל / את הישנים במיטות העץ הגדורות, / הרוח חיוור, אוח אחרון / בטרם אור מרחף ליצועו ביער. / עצור, עצור, קורא האוח / תן עוד אור שבטרם אור / ונצור את תהום הבשר".
ולעתים, הזיכרון מרוקן לגמרי את החיים, משום שאין דרך להכניס את הגודש פנימה, אל תוך הגוף, וכל המשאבים של הדמיון נתונים מבחוץ. בשיר "מלאכים" נכתב: "אין מנוס והגנה אין / מריקמת העבר כעת / חיה וללא גוף. / שוב ושוב לעוף / לתור אחר קולם / הבוקע מן המקור / ונותר ממני והלאה". הרקמה השסועה של העבר, שממנה פורח הזיכרון, מתומללת בספר היפה הזה בעדינות רגשית ופואטית מרשימה.
