"אני יתום. איש לא דאג לחנך אותי כראוי", התנצל המוות
מאת שרון אס
בלילה הזה, בעולם הזה
אלחנדרה פיסארניק. תירגמה מספרדית: טל ניצן סדרת לטינו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 136 עמ', 72 שקלים
במעין סימטריות מטרידה, הסוגריים של הלידה-מוות של המשוררת הארגנטינית היהודייה אלחנדרה פיסארניק נחצים באמצע החיים, וכפולת שנת הלידה (36') שווה לשנת המוות (72'). סימטריות מטרידה מכיוון שפיסארניק הקדישה את שפתה הפואטית למיניאטורות של כפילויות, פיצולים, אוקסימורונים, מתוך פולחן מונוטוני כמעט, מהופנט מסיוטי לשונות המוות של האני. וכך על הזמן הממוסגר, שאותו אני בוחנת בכל עת שאני קוראת במי שמעניין אותי, כמעין קמע ואבן בוחן, שורה איזה מראה מתעתע של סמליות, המבקש לבלוע את העודפות הכאוטית של החיים הביוגרפיים בדיבוק האינפנטילי-הרואי של נתינת משמעות לכל.
פיסארניק שמה קץ לחייה בגיל שבו דאנטה אליגיירי מצא עצמו ביער אפל. אני מזכירה עובדה זו על מנת לשכוח אותה, כלומר, להציע שלא לקרוא את המוות המופיע בשיריה כנבואה עתידית, אפלה-רומנטית. הנטייה לקשור כך בין החיים ליצירה מעוררת אי נחת לא משום שניתן לדעת דבר מה ראוי ומבורר בין החיים לכתיבה, אלא משום שעדיף לנסות להאזין לפעולתן של המלים בעולם שהן עצמן מעמידות.
אחת הידיעות האינטימיות ביותר שלנו על עצמנו היא שאיננו זהים לעצמנו, שה"אני" הוא חומר שממנו עשויים החלומות, מפולש, רועד מפיצולים, נע בספירלות סביב התשוקה להיעשות לאחד "הנאמן לעצמו", זה היכול לפעול כגיבור, נעלה על עצמו. הסחרחרה הזאת של ה"אני-לא-אני", שמוסתרת בה התאווה האלוהית לומר "אהיה-אשר-אהיה" והתאווה הלא פחותה, האנושית, לעצירה, מוצאת בפיסארניק את אומץ הלב והתום (החיוניים תמיד לכתיבה) להפוך את החומר של ה"אני" לקורבן ההכרחי של הדיבור.
ואבן הבניין הסגולית של דיבור שמלכתחילה מודיע את תבוסתו היא בעיני המיניאטורה הלשונית של פיסארניק, אותן תמונות זעירות, חידות אפלות-צלולות, שאין להן דבר עם צורות שיריות קצרות אחרות כגון הפרגמנט או ההייקו. הפרגמנט מעורר סקרנות בשל העולם שממנו נקטע, ונשען על היקף נעלם, גדול ממנו; ההייקו פקוח כולו להרף חיבור בין תופעות במציאות הגלויה; המיניאטורה בדחיסות החללית שלה יוצרת ורטיגו השואב את החושים להזיה המסתתרת ונכפלת בתוככי עצמה, חתומה לחוקי הטבע ולזמן היסטורי. והלשון שלה היא מטאפורית כמובן אך כזו ששמטה את העוגן או המצפן להתייחסות אל מחוץ לעצמה. כזה הוא למשל שיר 13 מתוך המחזור "העץ של דיאנה": "להסביר במלים מן העולם הזה/ שהפליגה ממני ספינה הנושאת אותי".
המבט שלנו נצמד לשתי שורות כלחור המנעול: אנו מסבים גבנו לעולם המוכר, מנסים להבין את שנגלה לעינינו, ומה שנגלה ממסמר אותנו על עומדנו: ככל שנביט נדמה שמתגלים עוד ועוד פרטים, אך הפרטים אינם חדשים או נוספים אלא קורצים בהבטחת חיים שבתוך הדומם. זמן ההתרחשות אינו זמן השעון: מה שהתרחש בעבר ממשיך ללא הרף, לא רק בשל המעבר מלשון עבר להווה אלא משום שבספינה השטה יש את זו היכולה להמשיך ולהתפצל הלאה, להפליג הלאה בספינה נוספת, קטנה יותר, עד קצה הראייה, ולאחריה.
האופק, אם כן, הוא האופק של מה שקטן באובדנו לאינסוף. והשמים, אותו מקום שבו מצויים המאורות והאפשרות לחישוב הזמנים, הם אך ורק שמי השפה, והשפה - אנו מבינים מהרגע הראשון - היא הדיבור הבלתי אפשרי על מה שלא ניתן לומר. ועם זאת, ההעתקה של תבוסת המלים לעולם הזה היא אל הכוח הרציני ביותר שיש לשפה והוא הכוח שכמו שוכן מחוצה לה - אל הציור במלים. בלית ברירה פיסארניק עושה בשפה מה שאי אפשר לעשות בה, לצייר את מה שמטבעו חומק מדיבור, מהבנה (ואולי אף מזיכרון).
מעדותה של פיסארניק ביומניה (שחלקים בודדים מהם מתורגמים גם הם בספר) למדתי את מה שכמו ניחשתי ועדיין שמחתי בו כמוצאת שלל רב, והוא שהיתה נוהגת לכתוב את שיריה על הקיר ובמשך חודשים להתבונן בהם ולשנותם לאט עד שהגיעו למקום הנדיר שבו הצער, בלי לאבד את עלבונו, מרהיב עין: "רק הצמא/ השתיקה/ אף לא פגישה אחת/ הישמר מפני אהובי/ הישמר מן השתקנית במדבר/ מן הנוסעת וכוס ריקה בידה/ ומצל צלה".
אחת הדרכים המעניינות של פיסארניק לנסות וליצור נשימה ארוכה יותר, להפוך את המיניאטורות הלשוניות שלה לשיר "רגיל", היא השימוש בדיאלוג. באמצעותו היא כמו משחררת איזה קפיץ סמוי, וקנה המידה של המיניאטורה הלשונית, זה המסמיך את האנושי ללא-אנושי ללא הייררכיה, מאפשר כעת ליצורים דוממים להתחיל לדבר, לחקות את אותו "אני" שנאבק עד עכשיו באמצעותם בשתיקותיו הממיתות. כלומר, פיסארניק משתמשת עדיין בקסם הטורדני המאפיין מיניאטורות, כמו זה של בתי בובות, כדי להרחיב את יכולות הדיבור שלה עצמה. דוגמה מעניינת במיוחד היא מסיבת התה שמשתתפיה הם ילדה, מוות ובובה. המוות מציע יין לילדה. הילדה מבחינה שאין יין ושואלת את המוות מדוע הוא מציע מה שאין, וכך זה נמשך: "'אף פעם לא אמרתי שיש אלא שתשתי' אמר המוות./ 'אם כך נהגת בחוסר נימוס כשהצעת לי יין', אמרה הילדה בכעס רב./ 'אני יתום. איש לא דאג לחנך אותי כראוי', התנצל המוות./ הבובה פקחה עיניים" (מתוך השיר "מסירות" ב"טקסטים של צל ושירים אחרונים").
המוות מואנש בשל אותה חוקיות שבה הדוברת יכולה לקפוץ בשיר אחר מכוכב לכוכב בחולצה בוערת, דהיינו, המזעור מניח עולם אנתרופוצנטרי בשל קנה המידה האבסולוטי שלו. המוות מואנש שכן גם הוא מוקטן לממדי הדיבור, וכך הופך מממד בלתי נראה ובלתי נתפס לא רק לאנושי, אלא למעין ילד, יתום המשתתף במסיבת תה, בחגיגה המחקה את עולם המבוגרים. המוות אצל פיסארניק אינו המוות בה"א הידיעה אלא חומר מחומרי העולם הבדיוני, גוף בלתי אפשרי שניתן לחלוף על פניו, לחצות אותו, כדי לנסות ולהגיע רחוק עוד יותר; אל מה שלא ניתן להעלותו על דל שפתיים.
הבובה פוקחת עיניים לשמע ילדותו המקופחת של המוות. המאיים שבמוות גלש מצורתו המוקטנת כילד ונמסר לבובה. הבובה מכוח המוות מתעוררת לחיים. היא לא אומרת דבר. היא מתבוננת. היא כנגד הדיבור. מי יבין את המסתורין המאיים הזה של שתיקת הבובה? של עולם אנלוגי, שלא ניתן להימלט ממנו כי העולם החיצון נשכח או אבד או ניזון כעת בלית ברירה רק ממלים, ממה שיכול לחקות את עצמו בלבד: "- אמרתי לך להסתלק./ - אמרת לי להסתלק. זה מה שאני מנסה לעשות מאז שאמי ילדה אותי./ - את לא קיימת, ולא אמך, ולא שום דבר, מלבד המלון".
טל ניצן, המתרגמת, מעניקה לנו זה שנים אחדות שפע מתנות. בחירתה משיריה של אלחנדרה פיסארניק ותרגומם הם בעיני מהמוזרות, המסקרנות והיפות שבמתנותיה.
אלחנדרה פיסארניק
המשוררת הארגנטינאית (ילידת 1936) נולדה למשפחת מהגרים יהודית מרוסיה. היא למדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטה של בואנוס איירס והתגוררה שנים אחדות בפריס. ב-ד25 בספטמבר 1972 התאבדה
<<
