לפני כמה שנים, בביתה שבקרקוב, סיפרתי לוויסלבה שימבורסקה שהשירה הפולנית (באמצעות המתרגמים דוד וינפלד ורפי וייכרט) מוצבת בקדמת חלון הראווה של הקורא הישראלי. היא חייכה למשמע כל שם שהזכרתי וחיוכה התרחב במיוחד כאשר הזכרתי את שמה של אווה ליפסקה. "אווה'לה", היא אמרה, "אווה'לה". קריאת ההתפעלות הזאת מרחפת גם עכשיו כשאני מחזיק את "מוקדם לצעקה", קובץ שיריה השני שגויר לעברית בידיו של רפי וייכרט.
אווה ליפסקה בונה את שיריה ברווח שבין קרקע מוצקה מאוד, קרקע הרשומה בטאבו של השפה, לבין הפנטהאוז של המחשבה. הקרקע המוצקה יכולה להיות רגע בטקס החלפת הנעורים בגיל העמידה ("שלווה", עמ' 33); תעודת הביטוח כאשר "מכונת הנישואין הקטנה שלנו/ נתקעה לפתע")"תעודת ביטוח", עמ' 67), או כאשר תחזית מזג האוויר של האהבה מתוארת כ"גשם של חושים" ("ובכל זאת אהבה", עמ' 72).
המחשבה היא הרגע שבו נושאים המועתקים מהמילון הקולקטיבי של החיים מתחדדים לעפרונות שהעופרת בהם דוקרת. ליפסקה מכירה היטב את הפירצה שדרכה אפשר להבריח אמירה מקורית ומאוגרפת גם אם כרוניקת הגדר נראית לרגע כידועה מראש.
ולכן, אם צריך לחפש בין השורות את הקופסה השחורה, את השורות שבהן מתפענחת הפואטיקה שלה, אני מוצא אותן בשיר "נירוזה" (עמ' 17): "מחשבות/ שאחרי שתיים בלילה/ פורצות את דלתות מוחנו./ נתקפות שיעול/ אפילפסיה./ שוקעות עד צוואר בחרדה./ יורות כדורים חיים של רעיונות...". המחשבות האלה ישרפו אחר כך את הגשרים "שעליהם יצטרכו לשוב". ליפסקה יורה בכל הכוח, מציירת במכחול נמרץ את דלת המוח, מריחה את אבק השריפה ושורפת את הדרך חזרה בלי להניד עפעף. בסוף השיר, לפני שנירדם בצעקה, היא תגיד "אנו מוציאים את גרזן החלום./ כורתים למחשבות את הראש". זהו השיא, זהו האומץ לטפס אל גג המחשבה ומשם, בלי חרטה, להפיל אותה כרותת ראש.
הנראטיב ברור מאוד. מי שיכוון מצלמה אל השורות האלה יוכל ללהק כל דבר בתפקיד ה"מחשבה". מי שינסה להלחין את הפס-קול יצטרך גם לתופים גדולים וגם לסולו חליל. ליפסקה מתנועעת בחופשיות על סולם התווים הזה. היא רוקמת קולות ונותנת לקורא את האפשרות לברור מהקולות האלה את המנגינה הפרטית שלו. ברור שהמנגינה לא תוכל להתנתק מתחושת החרדה. ליפסקה, אגב, מציגה בסוגריים, בין בית לבית, שורה של כדורים (אטרקס, ליבריום, פנסטיל). מדף בית המרקחת מקדים אירוניה למכה.
ויש גם רגעי חמלה, והרגעים האלה מתכתבים עם אהבה. הנה, למשל, שירה המרגש "אהבה ראשונה" (עמ' 56): "האהבה הראשונה יוצאת לחופשי./ חגיגה לאוהבים. רוצה סוכריה?// רכוסים במעיל אחד/ בשרוול אחד./ מסביבם פארק-ארבעה-עלים.// מהשעה שנורתה רק תרמיל ריקן.// רק פה שתקן. נשימה שפסקה./רוצה סוכריה?". תענוג לקלף את הצלופן מסוכריית האירוניה, תענוג למלא במלים את הפה השתקן ולמחוא כף לדוחק הארוטי שב"מעיל אחד" ו"בשרוול אחד". השיר, אגב, נפתח באוצר מלים של בית כלא ("יוצאת לחופשי", "חנינה") וזוהי כמובן עוד קריצה אירונית של מי שכתבה בשיר אחר "אני מודה לחיים/ על שהאהבה אהבה אותי" (עמ' 86).
ובעניין האהבה. רפי וייכרט הקדיש את התרגומים לזכר ד"ר קז'ימיז' קובלסקי, "רופא ילדים אהוב על כל מטופליו וידידיו". ההקדשה היא מטבע הדברים אישית מאוד, אך כמה מתאים לקשור את האסוציאציה של רופא הילדים לילד ש"לחייו אדומות כתות" היורה באקדח צעצוע על המשוררת ("איזה זמנים" עמ' 12), או לילדה הקטנה שאינה יודעת כלום "על עריצות הזיכרון" ("ילדה קטנה מציצה לעם", עמ' 14) או לילדים ה"אוטמים אוזניהם באצבעות/ מכניסים לפה סוכריית שוקולד/ ורצים הרחק./ אל עצמם". בכל מקרה, "מוקדם לצעקה" הוא לא פחות מנפלא.
אווה ליפסקה המשוררת הפולנייה אווה ליפסקה, ילידת 1945, מתגוררת כיום בווינה ובקרקוב. היא פירסמה עד כה יותר מעשרה קובצי שירה, ושיריה תורגמו לשפות רבות (ביניהן צרפתית, אנגלית, גרמנית והולנדית). ב-2001 ראה אור בעברית "מלתחה של עלטה", קובץ ראשון משיריה שתירגם המשורר רפי וייכרט
