חליפת מכתבים סוערת בין המשוררת הצעירה דליה רביקוביץ למו"ל שלה, ישראל זמורה
ישראל זמורה
תצלום: י' ברזלאי, 1974
את ספר שיריה הראשון "אהבת תפוח הזהב" (1959) הוציאה דליה רביקוביץ בהוצאת "מחברות לספרות" שניהל ישראל זמורה. רביקוביץ פירסמה ב"מחברות לספרות" גם את תרגומיה מאנגלית לספרי הילדים של הסופרת האנגלייה אלינור פרז'ן: "סנדל הזכוכית" (1959), "החדר בעליית הגג" (1960), "הכלבלב הצחור" (1962), "הנסיכה מגן עדן ועוד סיפורים" (1961), "החמור מקונמרה" (1964), וכן את "מרי פופינס", מאת פמלה לינדון טרברס (1965).
בתשובה על פנייתו של זמורה אליה ענתה רביקוביץ ב-25 בדצמבר 1957: "נאחזתי ברמז שרמזת לי וברצוני לשאול אותך אם תהיה מוכן להוציא ספר שירים משלי. השירים בחלקם מוכרים לך וגם את החלק האחר אשלח אליך אם יהיה בכך צורך. אני משערת כי מספרם לא יעלה על 35-40". את שירה "קשת הברזל" מסרה רביקוביץ לפרסום ב"מאזניים" ערב יציאתה לחו"ל (כרך ז, חוברת ג-ד, אלול תשי"ח, עמ' 256), ובמכתבה מ-24.4.1959 טענה כי "לפי דעתי לא תהיה אבידה גדולה אם לא ייכנס לספר". לגבי עיטור העטיפה ציינה באותו מכתב: "אין לי תביעות מיוחדות מציור העטיפה והציירים העוסקים בזה אינם ידועים לי. אם אודרי ברגנר תרצה לעשות זאת נדמה לי שאפשר לסמוך על טעמה. נדמה לי שציור עטיפה פשוט בדומה לספר 'A Whole Loaf' (שיצא כמדומני בהוצאת ניומן) יכול להתאים, אך דמיוני כל כך דל בשטח זה שיהיה עלי לסמוך על הצייר ועליך..."
"אהבת תפוח הזהב" ראה אור בעת שהותה של רביקוביץ בלונדון. אף שכל המהדורה הראשונה שלו אזלה, הפסיד זמורה 200-300 ל"י בסופו של דבר, בגלל הפיחות שהתרחש אותה שנה ומפני שקבע מחיר נמוך לספר מחשש שלא יימכר.
יחסי הידידות בין רביקוביץ לזמורה לא נמשכו זמן רב לאחר הוצאת ספרה. למרות המלצתו לשגרירות הבריטית לא הצליחה רביקוביץ להאריך את שהותה בלונדון, וביולי 1959 היא שבה לישראל. כמו יוצרים אחרים היא נפגעה מנוהגו של זמורה שלא לשלם שכר סופרים, בגלל הקושי המתמיד של מאזן ההכנסות בהוצאה. לדבריה עמד חובו על 426 ל"י לספר שיריה "אהבת תפוח הזהב" ולתרגומיה. זמורה טען כי שילם לה תמורת ספר שיריה למרות הפסדיו.
ב-14.2.1962 כתבה רביקוביץ מכתב זועם למו"ל ולא היססה לאיים עליו: "אינני מוכנה להסתגל לנוסח המשפיל שאתה כופה עלי, לפיו עלי לחזור ולהתחנן על כל חלק נוסף מסכום זה. עלי להזכיר כי לא נגרמו לך על ידי כל הפסדים וכיוון שאינני שותפה לרווחי ההוצאה או לנזקיה, אינני מוכנה לכסות את הגירעונות דווקא בחלק הארי של שכרי. נדמה לי שעד הנה גיליתי הבנה מספקת למצבה הדחוק של ההוצאה ואין ספק שסירובי לדחוק בך נוצל לרעה. אני חייבת להזכיר שהתרגומים מהווים חלק עיקרי בפרנסתי ואם תוסיף לעכב את שכרי לא יהיה לי מנוס מפנייה למוסדות שתפקידם למנוע הלנת שכר, עם כל המיאוס שדרך זו של משא ומתן מעוררת בי. אני מקווה שתבין שלא ייתכן לאזן את מצב ההוצאה לעולמים דווקא על חשבוני. כיום, עם הפיחות, רובצת עלי משכנתא צמודה שעלי להזדרז בפירעונה ואם לא יסולק הסכום המגיע לי במלואו בימים הקרובים ביותר, תחול עליך האחריות לכך. בכבוד רב, דליה רביקוביץ".
בימים טובים יותר נהגה רביקוביץ לפנות לזמורה "מר זמורה היקר" "שלך בידידות, דליה". כאן, ובהמשך, היתה פנייתה רשמית. זמורה הופתע ממכתבה וב-28.2.1962 ענה לה מכתב תשובה, שניכר בו אובדן קור רוח: "לדליה רביקוביץ רוב שלום! את רואה, המשוררת, שיניתי מדרכי לכתוב לך 'דליה רביקוביץ יקרה', שאינה אצלי סתם מליצה אלא הרגשה נאמנה כי אני פונה תמיד למשוררת והיא יקרה לי, כמו שיקר לי כל בעל כשרון והדבר אינו מותנה ביחסו של זה אלי, אין מסחר ברגשות... ואולם, מכתבך האחרון הביאני לידי רוגז ואני פונה אליך, כמו שאת פונה אלי במכתב המלחמתי דווקא ב'רוב שלומות' איזה שלום זה?
"ועכשיו, שימי לב: היכול אני לבוא לפניך ולהציע לך שתוציאי לאור על חשבונך ספר מסות שלי? לא! איני יכול! כי יהיה זה מגוחך! מנין לך כסף לעשות זאת? אבל כך בדיוק מגוחך הדבר שאני הוצאתי לך ספר שירים! לא היה לי כסף לכך! לוויתי כסף ושילמתי ריבית קצוצה מתוך אהבה לשירה בכלל ומתוך החשבת כשרונך. כן ידעתי מראש כי לא 'עסק' לפני, כי לא ארוויח ואמנם - לא הרווחתי, אלא, אדרבא, הפסדתי על ספרך 200-300 ל"י. למרות זה שהספר נמכר ואזל!... הפנקסים פתוחים לפנייך כדי להוכיח לך שחור על גבי לבן כי הפסדתי כסף עלייך! לא ביקשתי ולא אבקש ממך חלילה החזרת ההפסד, גם לא התכוונתי להודיעך את הדבר, לא רק עלייך אני מפסיד ואיני תובע החזרת הפסד.
"הן לא ידעתי כי תהפכי לסנסציה ולאליל של גבריאל מוקד ומשה דור (גדולי הדור). הייתי בטוח שאמכור רק 200-300 טפסים (הן ספרו של יונתן רטוש המפורסם והמהולל נמכר רק בשיעור של 300 טפסים!) ובכל זאת הוצא לאור בהכרה: כדאי להפסיד על שירה טובה ולחנך את הדור. וכי אחות את לי? וכי בת דוד את לי? לא! את רק דליה רביקוביץ המשוררת ועל כך דאגתי.
"כפי כולי וכפי קשרי, המלצתי עלייך בנוסעך לחו"ל ועזרתי לך. גם הייתי לווה כסף בריבית קצוצה ושולח לך, אמנם מעט, כל חודש כדי לסייע לך. 'ביזנס' - עורבא פרח! גם על תרגומך לא הרווחתי עוד, אין קוראים בישראל! ורק למען ילדי ישראל אני מסכן את נפשי, משלם ריבית והנני בעל חוב של 100,000 ל"י. את לא מבינה? אין זה עניינך, אעפ"י שאת מורה בישראל, מלבד זה שאת משוררת בישראל!
"אמנם, את בעינייך אצילת נפש, כי לא דחקת בי עד עכשיו! לא נכון! כל הזמן דחקת ואת מהלכת עמי בכסיות ברזל, כל יום אני מצפה לנזיפה ולאיומים. ידעתי, ידעתי כבר בזמן האחרון כי את מסוגלת לכל דבר - שירתך לחוד ואופייך האישי לחוד כנראה!
"רציתי לשלוח לאמך העתק של מכתבך והעתק מכתבי זה אלייך כדי שגם היא תדע מה הגמול שלי כנגד מה שעשיתי בשבילך - אלוהים יודע באיזה קשיים! כי זה שנים רבות, אף על פי שהנני מו"ל, הנני עני הרבה יותר ממך - אבל חזרתי בי, כדי להתרחק מנקמנות ותכונה לגרום צער סתם.
"המסקנה? אותך מעניין בלי ספק רק תשלום מחיר החוב: אני מבטיח להכפיל את מרצי - אני רוצה לפרוע ולסיים אתך כל חשבון לעולם ועד ואם לא יהיה לך אורך רוח, הגישי תביעה כאיומך - או שיעקלו את ספרייתי ושיושיבוני בבית הסוהר. אני אבחר אולי בדבר האחרון, כדי לגרום לך נחת רוח וכדי שתיווכחי כי את בעלת אופי ולא סתם 'משוררת בטלנית'. בכבוד רב, זמורה".
כעבור זמן-מה הציע זמורה לרביקוביץ לסיים את הפרשה ברוח טובה וללא נטירת טינה. בסוף המכתב הוא שואל: "וכי לא יכולת לסור לביתי שבו קיבלוך תמיד באהדה ובאהבה ולשאול בצורה דיסקרטית: מה קרה, מר זמורה? שמא אתה זקוק לגמילות חסד? בבקשה, אני נכונה לתת יד כי צעירה אני ומלאת כוח".
דליה רביקוביץ היתה אחת המשוררות הצעירות שקידם זמורה. הוא סבר כי המשוררים שזכו לחשיפה ראשונית בזכותו (כמו אהרן אמיר, תרצה אתר, נורית זרחי) צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולוותר על שכר סופרים. הוא לא נהג כך בסופרים הוותיקים, אבל ביחס לצעירים האמין כי עליהם להתחשב בגילו ולנהוג בו בדרך ארץ, וכן להוקיר את העובדה שהוצאת "מחברות לספרות" פועלת שלא למטרות רווח, אלא כדי להוציא לאור את הכותרים החשובים לספרות ישראל.
עוד לפני המחלוקת שהתגלעה ביניהם, בימי שהותה בלונדון, פגשה רביקוביץ את הסופרת האנגלייה אלינור פרז'ן ותירגמה ספר שלה. היא כתבה על כך לזמורה בדצמבר 1958: "היא אשה זקנה מאוד, כבת שבעים ושבע, שגרה בבקתה קטנה בהמפסטד, ברחוב קטן שאפילו נהגי מוניות אינם מכירים אותו. ישבתי אצלה במשך שעתיים מול אח גדולה בקומה העליונה והיא לא פסקה לספר, ומבעד לקול הזקן והעיניים העיוורות למחצה היתה עדיין חיוניות נפלאה. היא סיפרה לי שהיא ממוצא יהודי למחצה. אביה היה שחקן יהודי שהתקומם נגד עריצותו של אביו ונשא לו אשה אמריקאית. והילדים שנולדו עוד במאה שעברה גדלו בין אמני התקופה וסופריה ולא נשארה בם כל יהדות. אלינור פרז'ן עצמה נטבלה לדת הקתולית בגיל שבעים שנה ומלבד זאת לא חדלה לספר לי על תולדות תקופה שלמה בחיי התרבות של אנגליה ועל היכרותה עם רוברט פרוסט, המשורר האמריקאי. ולולא היתה לי פגישה אחרת באותו ערב, בוודאי הייתי מקשיבה לדבריה עוד שעה ארוכה. מאז לא נפגשתי אתה יותר, היא היתה חולה, וכשהבריאה חליתי אני ומאז שהתעוררו עלי דאגות הוויזה כמעט שאיני מטפלת עוד בדברים אחרים".
בתרגומיה התלבטה רביקוביץ כיצד להגיש לילדי ישראל סיפור של הווי חיים זר וסמלים נוצריים. להלן קטע ממכתב שכתבה לזמורה ב-10.2.59 מלונדון: "לדעתי כדאי להשמיט שני סיפורים נוספים והם: 'The Glass Peacock' שהוא סיפור יפה, אבל יותר מדי מעורה בהווי ילדים נוצרים וילדי הארץ פשוט לא יהיו מסוגלים להבין את העדינות שבו, כיוון שהוא לא יזכיר להם אף אחת מחוויותיהם, ובאמת כיצד להסביר מהו אשוח של חג המולד והצעצועים שעליו, ובראש כולם Father Christmas".
זמורה החשיב את תרגומיה לספרי פרז'ן ואפילו השווה בין שתיהן. וכך כתב לה ב-4.3.1961: "הנה הספר שתירגמת תרגום מצוין, אני שמח שאת דווקא קשרת את שמך, שם משוררת, לשמה של המספרת הגדולה, גם היא משוררת - בפרוזה: ספר נפלא! אני קורא בו וקורא ואיני חדל מליהנות שוב ושוב. יישר כוחך! עשית מלאכה חשובה והלוואי ונוכל להמשיך בשותפות שלנו". חג שמח! ד"ש לאמא. שלך בידידות, זמורה".
