על מגבלות השפה, על סבל, ועל קירבה וריחוק בהווייתם של דליה רביקוביץ ושל מבקר הספרות ברוך קורצווייל, שהיה לה כאב וריבון
"הרגע המסוכן ביותר - גם בדיבור וגם בחיים - אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי כשהתוהו מנצנץ (...) ומהבהבת התהום" (ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון")
לאחר שנים ארוכות של מעין פרידה חוזרים ונפגשים ברוך קורצווייל ודליה רביקוביץ בבית העלמין אשר בקריית-שאול. שניהם בחרו
דליה רביקוביץ
תצלום: אלכס ליבק
בקפיצת הדרך אל המנוחה האחרונה, כשהם מורישים לנו ממיטב היצירה והביקורת, שבהן בישרו זה כבר על השבר והכיליון המתרגשים לבוא. לציון 33 שנה למותו של המבקר ועם מלאות השלושים להסתלקותה של המשוררת אנסה להעיר בזה בקווים אחדים על מגבלות השפה, על סבל ועל קרבה וריחוק - המשתקפים בדברים שכתבו או השמיעו השניים בפרקי זמן שונים, למן היכרותם הראשונה בגימנסיה (כתלמידה ומורה) ועד לדו-שיח שהמשיכה המשוררת לנהל עם מי שהיה לה, לדבריה, אב וריבון, גם כשזה שכן כבר בעולם האמת.
במשאל ספרותי שנערך לפני ארבעים ואחת שנה ציינה רביקוביץ בת ה-28: "המסה 'גילוי וכיסוי בלשון' היא מן המסות המלהיבות ביותר שקראתי מעודי, ולא רק מבין מסותיו של ביאליק" (דבורה הירשפלד, "סופרים ועורכים צעירים על יצירת ביאליק והשפעתה", דבר, 3.7.64). ב"גילוי וכיסוי בלשון" מצאה רביקוביץ ככל הנראה את הניסוח המגובש לתהיות ולהתחבטויות העצמיות שלה בכל הקשור לקושי היסוד לבטא באופן נאמן את מה שמבקש להתפרץ מנבכי הנפש.
במסה בשם המחמיא, "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה" - שאותה כתב קורצווייל על קובץ שיריה של רביקוביץ, "חורף קשה" - מצביע המבקר על השתקפותה של אותה ספקנות במילה ביצירתה של המשוררת: "השיר 'חלומותיה של תרצה', הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: 'אל תאבד זמנך לבטלה - רוב המילים אין בן ממש'. והסיום: 'אהובי שלי, אהובי שלי - את כל אהבתי - לא יכולתי לספר לך'" (הודפס לראשונה ב"תרבות וספרות", 29.1.65 וכונס בקובץ: ברוך
ברוך קורצווייל
תצלום: דבורה הירשפלד
קורצווייל, חיפוש הספרות הישראלית, בעריכת צבי לוז וידידיה יצחקי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1982, עמ' 267. להלן: קורצווייל, חיפוש הספרות).
על מאמציה המפרכים בגיבוש שיריה ובליטושם לאחר עצם הולדתם, ועל ניסיונות-נפל שמסתיימים בסופו של דבר בגניזת השירים (ואם תרצו לומר: בקבורתם) - התוודתה רביקוביץ בראיון רדיופוני עם הדסה וולמן ב"קול ישראל" (רשת א', 1997). זהו המחיר שמשלם יוצר קפדן חסר פשרות, שאינו "מגלגל במילים כבעדשים", אם להיזקק לביטויו של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון", אלא חותר אל "המילים בימי גבורתן", אל המבע הלשוני שיתקרב אל שיקוף אמיתי יותר של התחושות המתרוצצות בעומק נשמתו ומבקשות לבוש.
ספקנות הגובלת בביטול עצמי ביחס למבע השירי מבטאת רביקוביץ בין היתר בשירה "פרנסה" מקובץ שיריה "אהבה אמיתית", שזיכה אותה בשנת 1987 ב"פרס ביאליק": "ובעצם אני שותקת שנים ואינני אומרת שום דבר / (...) וכל מה שאמרתי אינו יותר / מגניחה חטופה וכחכוח גרון" (רביקוביץ, כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 204. להלן: השירים עד כה). בשיר המאוחר "תקוות המשוררים" אף מלגלגת רביקוביץ על עמיתיה שמנסים בכל מחיר "לאחוז בקרני השיר החומק ולדחוק בצלעו, כאשר יזרז נער בדווי בודד את חמורו המתמהמה" (שם, עמ' 319), ותחת זאת היא מעודדת אותם להתאפק ולשתוק.
מכל מקום, לאחר חבלי לידה לשוניים והיסוסים לא מעטים ילדה רביקוביץ בשנת 1959 את ספר שיריה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", אשר עם הופעתו גמר עליו קורצווייל את ההלל במשפטי שבח נדירים (שלא היו שמורים אצלו בדרך כלל למשוררים הצעירים של אותו דור), אשר בהם הבליט את המבע האותנטי העמוק, נטול הפוזות, שמצא בשירתה המרוכזת של המשוררת הצעירה בת ה-23: "לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות. ואפילו האקסוטיות הסרבנית שבשיריה לא באה לה מהשאלות, אלא היא חלק בלתי-נפרד מעולמה הפיוטי, ממציאותה המיוחדת שמתעלה לשירת אמת (...) קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ואמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו" (הודפס לראשונה תחת הכותרת "שיריה של דליה רביקוביץ" ב"תרבות וספרות" 25.12.59 וכונס בקובץ: קורצווייל, חיפוש הספרות, עמ' 258, 262).
כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל. דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה. אולם מעבר לכך - בדומה לקורצווייל - ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
"בובה ממוכנת" הוא אחד השירים המוקדמים שבו עולה שבר הקיום באופן ציורי וסמלי. המדובר בבובה שחלקיה המרוסקים אוחו, אך הבקיעים שנותרו בה לאחר התיקון "ביד מאומנת", רומזים על כך שהשברים לא יצטרפו עוד לעולם למשהו שלם. "הצעדים המדודים והקצובים של הבובה המתוקנת יודעים שהם מלאכותיים, שיש מאמץ נואש" - קובע קורצווייל, המאפיין את פרי עטה של רביקוביץ כ"שירת גבורה של האני השר במסע הרפתקאותיו בדרך ייסורי החיים" (שם, עמ' 261).
אולם דומה שרביקוביץ עצמה לא נטתה לראות במה שכתבה "שירת גבורה" אלא לכל היותר "שירת הישרדות" בעולם שאותו חשה כקשה מנשוא. שיריה (בפרט המאוחרים יותר) מותירים פחות ופחות מקום ל"ניסים", ותחת זאת מדובבים שוב ושוב את הזחילה הקיומית, את הקושי לצלוח את היממה בשלום, ואת הכמיהה החזקה של האני השר "בחושך לפרוש מן השיירה העוברת" ("טיוטה", שירים עד כה, עמ' 203), "להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג" ("האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", שם, עמ' 243), או לתור אחר צורת מיתה "בטוחה" אחרת: "אני רוצה לבקש / שאם אמות / אהיה כאונייה טרופה / מים שאין להם סוף / יכבו את השרפה" ("התרוששות", שם, עמ' 174. על הדימויים ההלכתיים של פסוקים אלה העיר לאחרונה יפה אדם ברוך, "שישי", מעריב, 26.8.05).
בשיר "במופלא ממני" - שאותו חזרה ופירסמה בספר זיכרון לקורצווייל (1975) - תוהה רביקוביץ על הסד שבו נתונים בני האדם, על המועדות שלהם להיכשל ועל עוצמתו הכבירה של דחף ההתאבדות. מתוך "מחשבות הולכות ומסתבכות בתוך עצמן" חותמת רביקוביץ את השיר בשברי פסוקים מ"סדר כפרות" של ערב יום הכיפורים: "בני אדם יושבי חושך וצלמוות / אסירי עוני וברזל / אם ישאלו נפשם למות / ייצא קולם / וישבור סלעים" (שירים עד כה, עמ' 192). לימים שיבצה רביקוביץ את "במופלא ממני" בקובץ שיריה "תהום קורא", שבו נמצא לצד קריאת התפילה "עיני נשאתי להרים לראות אם בא עזרי" ("תהום אל תהום", שם, עמ" 184) את פסוקי הדיכאון שאינם מותירים עוד מקום לתקווה: "כל יום אני קמה מחדש מן השינה / כמו בפעם אחרונה. / אינני יודעת מה מצפה לי / ואולי מסתבר מתוך זה / שלא מצפה לי דבר" ("מיום ללילה", שם, עמ' 177).
הסבל הקיומי מתקשר אצל קורצווייל, ובמידת מה אצל רביקוביץ, עם ספקנות דתית ותחושת הסתר-פנים אלוהי. בשיחה עם אהוד בן עזר (יולי 1966) מצהיר קורצווייל: "אלוהים הוא האל הנורא, ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל רחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטליזציה של אלוהים" (קורצווייל, "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה", אין שאננים בציון בעריכת בן עזר, עם-עובד, 1986, עמ' 212). למרות הצהרת ה"אני מאמין" המושמעת כאן, דומה ששבר האמונה - שבו ראה קורצווייל, כמבקר, את אחד מתוויה המובהקים של הספרות העברית החדשה - חצה אף אותו וסיכסך עליו את עולמו. ובהיעדר כל אלטרנטיווה רוחנית שעמה היה נכון להזדהות תרם כנראה גם סדק אמונתי זה לקושי שלו להמשיך ולשאת את חייו.
יחס אמביוולנטי כלפי שמים ניתן למצוא גם אצל רביקוביץ. בראיון עם וולמן (רשת א', 1995) התבטאה המשוררת: "יש אל מסתתר (...) אלוהים זה בעצם אף אחד (...) אני לא כופרת (...) אך מכחישה את מידת התערבותו לטובתנו כפי שהעולם באמת נראה". בראיון נוסף עם וולמן (1997) שבה רביקוביץ ותוהה על שאלת קיומו או היעדרו של אלוהים, ועם זאת היא חשה לעתים זיקה ל"אלוהים של תהילים" ככתובת לתחינה "לצאת מגיא הצלמוות".
"גיא הצלמוות" של רביקוביץ לא ידע גבולות. הוא שכן בחייה האישיים, שלהרגשתה "אזלו" ממנה "כמו גופות תועי מדבר שכל נוזלי גופם יבשו בהמתנה לחילוץ" ("ירק עלים", שירים עד כה, עמ' 302); והוא שכן בחייה הציבוריים, כשחשה כישראלית ש"אנחנו ניסיון שלא עלה יפה/ תכנית שנשתבשה", ובתוך כך הפליגה לה בדמיונה אל האיים הרחוקים "ואני על נאות דשא ירביצני בניו-זילנד" ("שני איים לניו-זילנד", שם, עמ' 257). דומה שעל נפשה של רביקוביץ הכבידו גם התרוצצויות בכיוונים שונים. "שום דבר אנושי אינו זר לי / אך גם לא קרוב במיוחד", היא מכריזה באופן פרדוקסלי בפתח שירה "תכונות אנושיות" (שם, עמ' 189). כיוצא בזה, לצד נטייתה להתבודד ולהתרחק מאנשים, אשר במרוצת הזמן הולכים ונעשים להגדרתה "קשים כציפורניים, אפורים כסלעים, עיקשים כאבנים" ("אפילו אלף שנים", שם, עמ' 154), ומהם אשר "כמו עכברים הם נושאי הדבר" ("לשנה הבאה", שם, עמ' 156) - בולט אצל רביקוביץ הצימאון העז לאהבה ולמגע חברתי.
היזקקות עמוקה לקשר ו"לאהבה מתמשכת" הבחינה רביקוביץ גם אצל קורצווייל, אשר מתוך מה שהיא מכנה "עריצות אגוצנטרית" תבע מתלמידיו מסירות וקשב בלתי פוסקים, ואף שמר טינה לאלה שלא התמידו לשמור אתו קשר. ייתכן שתחושות אשם על רקע זה הולידו אצל רביקוביץ את הדיאלוג הבא עם עולם האמת, שבו חתמה את רשימת הזיכרונות שלה על קורצווייל, "אני כשלעצמי אני מת", בגיליון אוקטובר 1980 של "מוניטין":
רביקוביץ: "לא באתי אליך מספיק והיו לכך סיבות. אבל אתה פירשת את זה שלא כהלכה. היית איתי תמיד".
קורצווייל: "אינני סובל שעוזבים אותי".
רביקוביץ: היית לי דמות אב, הייתי חייבת לפרוש".
קורצווייל: "היית כפוית טובה".
רביקוביץ: "אבל אתה איתי. חי או מת. איתי אתה חי וממשיך לדבר".
קורצווייל: "נניח. מה שהיה אין לתקן. אני כשלעצמי אני מת".
רביקוביץ: "לא" ("ואני צודקת").
ברשימה האמורה תיארה רביקוביץ עד כמה היה מפגשה עם קורצווייל משמעותי בחייה. שיעוריו ה"מחשמלים" קרעו לה צוהר להבנה עמוקה של מקצועות הספרות, התנ"ך ומחשבת ישראל, תוך גילויי קשרים שמעולם לא העלתה על הדעת; מקורצווייל למדה "מה זה ללכת בגדולות וכמה זה מסוכן"; אך לא פחות מכל זה ציינה רביקוביץ לשבח את "מערכת היחסים העשירה בחום ובחיבה" ששררה ביניהם, ואת גילויי החסד והרחמים שבאישיותו של קורצווייל: "דווקא הוא העני שבמורים היה הנדיב שבהם. במלחמת-השחרור, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית-הספר. קורצווייל שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואימו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו" (רביקוביץ, אני כשלעצמי).
רביקוביץ הוסיפה ותיארה את מנהגו הקבוע של קורצווייל להזמין לביתו תלמידים לסעודת מלווה-מלכה, אף בימים כתקנם, ועל המאמץ הרב שהשקיעה אשתו מרגוט בארגון האירוח. בשיר "בצפון קופאים" נמצא לכך הדים: "הוא קם, הוא עומד, הוא צונח ומת / בצניחה איטית הוא בוחר להתמוטט / מספר בדיחות מלווה מלכה / בסעודת צדיקים לאחר ההבדלה" (שירים עד כה, עמ' 248). את השיר הזה - שנכתב בנובמבר 1982 בעת מלחמת לבנון - הקדישה רביקוביץ לזכרו של קורצווייל, תוך שהיא מבקשת להיתלות בטוב-לבו, באישיותו המוסרית ובהיותו "אב וריבון" לצורך עשיית דין וסדר במציאות שבה תינוקות קופאים ואזרחים מעונים ומומתים.
אך ספק בעיני, אם בהקשר זה אכן היה קורצווייל נענה למשאלתה של רביקוביץ "להניף חרב" ולמנוע "מהם" (היינו מהישראלים) "שיתחילו". שמץ מגישתו של קורצווייל בנושא הסבוך של מלחמות ישראל עולה מתוך דבריו הבאים: "לצערי הרב, אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פרזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר - אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג, אך בסיטואציה איומה זו - הבא להורגך מותר לך להורגו לפי שהוא מבקש את נפשך" (קורצווייל, "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה", עמ' 212).
אף בתחום הפואטי נתגלעו סימנים להתרחקות מסוימת בין קורצווייל לרביקוביץ. בניגוד לביקורות המחמיאות בעיקרן שפירסם על שני ספריה הראשונים של רביקוביץ - לא פירסם קורצווייל דבר וחצי דבר על "הספר השלישי", שראה אור כשלוש שנים לפני מותו. כשני קודמיו הגיע הספר לידו עם הקדשת המשוררת, ואף נלווה אליו מכתב (מתאריך 15.5.69) מאת אמה, מיכל רביקוביץ, שבו היא מודיעה לקורצווייל שלרגל מחלתה הממושכת של בתה השתהה משלוח הספר, ומוסיפה ש"בכל אופן היא (דליה) מזכירה תמיד את חלקך בכל אשר השיגה; את תורתך ואת עידודך שלא ישכחו ממנה" (תודתי למרגוט קורצווייל על הפניית תשומת לבי למכתב זה).
האם מרמזת שתיקתו של קורצווייל על כך שסר חינה של שירת רביקוביץ המאוחרת בעיני המבקר הקפדן שנטה לדון את ספרות זמנו ברותחין? ניצני ביקורת של קורצווייל על שירת רביקוביץ ביצבצו כבר בין השבחים הרבים שהעתיר על שירי "חורף קשה". בכלל ביקורת זו טען קורצוויל שהתדירות המופרזת של חזרות על ביטויים ומשפטים באחדים משיריה של רביקוביץ גורמת לקיפוח הקסם הפיוטי ומאיים על שיריה. כן העיר קורצווייל ששירתה נראית כבולה למקום נפשי-גיאוגרפי מסוים, וטען ש"שירת דליה צריכה להשתחרר ממעגל הקסמים הצר. היא מסוגלת לפרוץ מעבר לגבולות הגיאוגרפיה של אקוסטיקה פרטית, אמנם לגיטימית, אבל משעבדת" (קורצווייל, חיפוש הספרות, עמ' 266).
זאת ועוד, בראיון עם וולמן מעידה רביקוביץ על כך שלעומת ספרה הראשון אשר "חי ולכוד" בתוך מקורות הלשון העברית - חלה בשירתה (למן ספרה השני) התרחקות מכוונת מלשון המקורות לעבר שפה מדוברת. בכך איבדה כנראה שירת רביקוביץ חלק מחינה בעיני קורצווייל, אשר דרש לשבח דווקא את "צורות ההבעה הארכאיות" ואת אורח שילובן האורגני בצורות ההבעה החדישות, כפי שבלט הדבר ב"אהבת תפוח הזהב".
במשאל שערכתי בקרב כמה וכמה מתלמידיו המובהקים של קורצווייל ניסיתי לברר האם שמעו ממנו הערכות כלשהן על "הספר השלישי". ואכן, אחת מתלמידותיו - שכתבה בהנחייתו עבודת מחקר על שירת רביקוביץ - העידה באוזני, כי בשיחות אתה ציין קורצווייל באכזבה את התפנית (במיוחד הלשונית) שהסתמנה בספרה השלישי של רביקוביץ; תפנית שאותה תפש כהיסחפות אחר דפוסי כתיבה אופנתיים במחיר טשטוש דרכה המקורית בשירה.
ביקורת זו לא מנעה מקורצווייל להמשיך ולהחשיב את מכלול יצירתה של רביקוביץ, ללמד את שירתה בשיעוריו באוניברסיטה, ולעקוב אחר שיריה החדשים, והביקורת שנלוותה אליהם. כך, לדוגמה, במכתב מיום 4.4.69 שיתף קורצווייל את המשורר אורי צבי גרינברג במורת רוחו מהפרשנות שהעניק המבקר מרדכי שלו ("תרבות וספרות", 2.4.69) לשירה של רביקוביץ "פורטרט" מתוך "הספר השלישי": "אישי המשורר! תודה מיוחדת על שחשבת עלי משום שהייתי במצב של דיכאון ממש (...) ומרדכי שלו - שגם הוא פעם ידע כתיבה מהי - מוצא סימוכין בין תמר, כלתו של יהודה, לבין דליה רביקוביץ, ומפענח בצורה 'מקורית' ביותר את רזי הוניל האוראלי ואת הליקוק הספרותי האנאלי בשירי דליה" (קורצווייל, עגנון, אצ"ג: חילופי איגרות, בעריכת ליליאן דבי גורי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1987, עמ' 156). סלידתו של קורצווייל מפרשנותו ה"אוראלית" של שלו והשגות חריפות נוספות שהיו לו על המתחולל בשדה הספרות והביקורת, עוררו אותו להרהורים כבדים: "אין לי מה לומר במצב זה (...) ואתה תבין שלא יכולתי להיענות להזמנתו של ב' תמוז (עורך "תרבות וספרות" של "הארץ" אז). מוטב לי לשתוק. אין ברצוני להיות שותף לשלב החדש הזה בדרך ספרותנו" (שם).
