הרומאן הראשון של הסופר משה שמיר "הוא הלך בשדות" (1947, ספריית פועלים), נחשב לאחת היצירות המרכזיות שנכתבו בספרות העברית החדשה בכלל ובספרות של דור תש"ח בפרט. הרומאן זכה להצלחה רבה בקרב הקוראים והמבקרים, ושמו הפך מטבע לשון שגורה לתיאור ה"צבר" הישראלי או דמות הגיבור הלוחם שנפל בשדה הקרב.
שם הרומאן הוא וריאציה על שורה מתוך שיר של נתן אלתרמן, "האם השלישית", שפורסם בספרו "כוכבים בחוץ" (1938, יחדיו, עמ' 141-142). קטע מהשיר הובא בפתח המהדורה של הרומאן, ללא ניקוד ובציון שם המחבר נ. אלתרמן: "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".
על פי כתב היד, הנמצא בארכיונו של הסופר במכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב, מתברר כי הסופר התלבט בין שמות אחדים שביקש לתת לרומאן. כתב יד מוקדם של הרומאן, הכולל עשרות מחברות, מלמד על גלגולו של הטקסט ודרכי התהוותו של הרומאן. בגלגול הראשון אמור היה הרומאן להיות סיפור, ושמיר קרא לו בתחילה: "דמעת החפים מחטא". שם זה מתקשר אף הוא ליצירת נתן אלתרמן, והוא ציטטה מתוך קטע ג' של השיר "בדרך נא אמון" שבספר "שירי מכות מצרים" (1944, מחברות לספרות): "כי צדיק בדינו השלח, - / אך תמיד, בעברו שותת, / הוא משאיר, כמו טעם מלח, / את דמעת החפים מחטא" (שם, עמ' 9).
סיפורו של שמיר הלך ותפח לכדי רומאן. בפתח כתב היד, במחברת הראשונה, הכוללת 83 עמודים, כתב שמיר את השם: "מישהו הלך..., רומן", וציין גם את מקום הכתיבה, תל אביב, וזמן הכתיבה, קיץ תש"ו. בצד הפנימי של כריכת המחברת העתיק שמיר בכתב ידו את קטע השיר שמתוכו נלקח השם החדש: "אך מישהו הלך ולא ישוב. / ועל צלו נדרוך. וכה כאוב / הקסם בלעדיו עם חשכה". זה קטע מהשיר "סוניטות ערב" ליעקב פיכמן, שפורסם בספרו "אביב בשומרון" (1943, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, עמ' 37).
בצד השם "מישהו הלך" הוסיף שמיר גם את האפשרות לקרוא לרומאן בשם "בלעדיו עם חשכה", הלקוח מתוך השיר הנ"ל של פיכמן. אפשרות רביעית ששקל שמיר כשם לרומאן היתה: "העינים הרעבות", כשם שירו הנודע של ח"נ ביאליק שפורסם בספרו "שירים" (סוף 1901, תושיה, עמ' 103). שירו של ביאליק שונה מהשירים האחרים שמהם ביקש שמיר לבחור שם לספרו. שני שיריו של אלתרמן ושירו של פיכמן הם שירי קינה והספד ושורה עליהם אווירת מוות. לעומת זאת, בשיר של ביאליק מתוארת אהבתו החושנית של הדובר: "העינים הרעבות האלה שככה תתבענה, / השפתים הצמאות האלה השואלות: נשקנו! / העופרים העורגים האלה הקוראים: תפשנו!" (שם). המחיר שמשלם הדובר על אהבתו זו גדול ועולמו נחרב: "וברגע קטן של תענוג, של אושר וגיל, עלי חרב / עולם מלא - מה גדול המחיר שנתתי בבשרך!" (שם).
ארבע הגירסאות השונות לשמות הרומאן - "דמעת החפים מחטא", "מישהו הלך", "בלעדיו עם חשכה" ו"העינים הרעבות" - מגלות את התלבטותו של שמיר באשר לנקודת הכובד של הרומאן. שלושת השמות הראשונים מעמידים במרכז את מותו הטרגי של אורי ואילו השם הרביעי רומז לאהבתם החושנית של אורי ומיקה ואחריתה הטרגית. המשותף לארבעת השמות, ששמיר התלבט ביניהם, הוא שמקורם בשורות משיריהם של משוררים עבריים חשובים. נראה שיש בכך ללמד על השקפת העולם של שמיר הצעיר בראשית דרכו. שמיר ביקש לבטא בכותרת הן את אהבתו והערצתו למשוררים גדולים כביאליק, פיכמן ואלתרמן והן את העובדה שהוא ראה את עצמו כממשיכם של "אילנות גבוהים", חוליה בשלשלת הדורות.
כאמור, לבסוף קרא שמיר לרומאן "הוא הלך בשדות", על פי קטע מהשיר של אלתרמן "האם השלישית". בשיר של אלתרמן, האם השנייה מקוננת על בנה המת בזמן הווה: "הוא הולך בשדות", שכן המת נושא בלבו כדור של עופרת. שמיר הפך את ההווה לעבר: "הוא הלך בשדות", שם המרמז לגיבור הרומאן, אורי, שנהרג בתאונת אימונים. בכך הוא גם שאל ציור מטאפורי מיוחד ממשורר נערץ וגם תבע בעצמו מטבע לשון חדשה.
