כולם מדברים שפה אחת: השפה של מראית-העין ושווי-השוק
מאת תמר מרין
עדן
יעל הדיה
יעל הדיה. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 674 עמ', 89 שקלים
בעמ' 366 של "עדן", ספרה האחרון של יעל הדיה, מקריאה רוני בת השש עשרה את שורות הפתיחה של "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי לאלי, עו"ד נשוי בן ארבעים ומשהו; "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו", מהדהדות באוזני הקורא השורות העגומות, המתמתחות לפסקה אחת ממושכת. בספרה של הדיה, לעומת זאת, נקטעת הפסקה באחת על ידי הגבר שלפניו מוקרא הקטע. "ואללה, זה עלי, גם אני עוד מעט בן ארבעים ושתיים", מודיע אלי לרוני, ואף מציין, כשהוא מתייחס לתוכן השורות של שבתאי: "נשמע לי קצת מייגע, לא? הוא קצת חוזר על עצמו".
לכאורה מבקשת הסצינה הזאת, המתרחשת בעיצומו של הרומן עב הכרס (674 עמודים), לחשוף את התהום הפעורה בין אלי לרוני, שניהם תושבי היישוב הבדיוני עדן, שבו מתרחש הרומן. אלי, נציגה המובהק של ה"בורגנות החדשה" המאכלסת את "עדן", אינו, כפי שמנסה הדיה לאותת לנו, אדם "ספרותי" - ולכן איננו יכול להבין את ספרו של שבתאי אף שגיבורו הוא גבר בן גילו. לעומתו, רוני בת השש עשרה, בתו של בעל המסעדה האיטלקית של היישוב, מגלה, חרף גילה הצעיר, רגישות ספרותית ואף שאיפות ספרותיות, ולכן היא "מזדהה לגמרי עם כל מלה, עם כל תחושה" של מאיר ליפשיץ של שבתאי, "למרות שזה ממש לא היא ולא אמור לדבר אליה בכלל" (עמ' 367).
אלא שאלי, שהבנתו הספרותית הלקויה גורמת לרוני לחוש "עינוי נוראי", הוא המאהב של רוני - ובסצינה זו הם נמצאים יחד במכוניתו, בעיצומו של אחד ממפגשיהם המיניים. אלי אף מתואר כמקור ההשראה וכנמען של שיריה הראשונים של רוני (למשל "עכשיו אתה טוב אתי. בא לתוכי והזין שלך מלנכולי. מרוב להיטות שכחתי אותה נשיקה. מעיין אני. המיטה סופגת. המיטה בוכה", עמ' 223). העובדה שרוני היא נערה כותבת, ואולי - הסופרת לעתיד, "בבואתה הצעירה" של הדיה עצמה, עשויה להפוך את הסצינה שמתרחשת בעמ' 366 לגילום של הפרדוקס הנעוץ ביסוד הרומן כולו: גם הדיה, כמו רוני, משתמשת בציטוט מתוך יעקב שבתאי כאמצעי למקם את עצמה בקוטב ה"ספרותי", האמנותי, אותו קוטב שמתוכו היא משקיפה, מבחוץ לכאורה, על תושבי עדן.
אלה האחרונים מתוארים כחבורת בורגנים, שטופים בחומרנות וברדידות מחשבתית וערכית, שאינם מסוגלים לזהות יצירת אמנות גדולה כשהם נתקלים בה. אלא שלכל אורכו, הרומן עצמו מעיד דווקא על ההיפך: על הקשר העז, הבלתי ניתן להפרדה, שבין הדיה לבין ההוויה הבורגנית שאותה היא מבקשת לתאר מבחוץ.
אף שהרומן מחולק לפרקים שכל אחד מהם מתאר, בגוף שלישי, תודעה של דמות אחרת מתושבי עדן, הרי שבפועל כמעט ולא נוצרת כל הבחנה בין התודעות השונות, ובינן לבין תודעתה של הדיה עצמה, ה"מספרת הכל-יודעת" המשקיפה מלמעלה. כולם מדברים באותה שפה: שפה בורגנית, "עכשווית", המעלה על נס את מראית העין ואת "שווי השוק" של אובייקטים שונים, בין שמדובר באוכל, בספרות, או בבני אדם. אלי מתבייש באביו הזקן, שאינו מתרשם מ"פסטה טרייה תוצרת בית" ומתעקש לכנות אותה "מקרוני", כפי שאלונה, העורכת הספרותית, מתייחסת אל הסופר הצעיר אורי ברויטנר - מאהבה הראשון של רוני - כאל ה"רכש החדש", ואורי ברויטנר עצמו, שעליו מכריזה רוני בת השש-עשרה כי הוא "גאון", מגלה כי מעולם לא קרא את תומס מאן או את קפקא כי "כשהוא כותב, אין לו כוח לאף אחד אחר, פה ושם ספרות מקור, בשביל לבדוק מה עושים המתחרים".
מכיוון שמדובר ברומן הנכתב בגוף שלישי במעין "מבע משולב", שבמסגרתו משלבת הדיה את תודעתה שלה עם אלה של דמויותיה, הרי שלמעשה הקו המחבר והמאחד בין התודעות השונות הוא שפתה של הדיה עצמה. שפה זו, כך נדמה, קרובה יותר מכל לשפת סלוגנים פרסומיים, שפה שאינה מערערת על סטריאוטיפים תרבותיים וכלכליים אלא מקבלת אותם בהשלמה גמורה ואף מתוך הזדהות.
האופן שבו מצייתת הדיה למודלים קיימים בא לידי ביטוי אף בעיצוב עלילת הרומן. "עדן" מבוסס, במידה רבה, על אימוצן של צורות ספרותיות ושל תימות שכבר הוכיחו את עצמן בעבר בספרות הישראלית, ובראש ובראשונה על האפוסים החברתיים-פוליטיים שכתבו לאורך שנות השבעים והשמונים סופרי "דור המדינה" כמו א.ב. יהושע ויהושע קנז. כמותם, מנסה הדיה לפרוש פסיפס ריאליסטי של החברה הישראלית על רבדיה השונים, באמצעות השימוש בטכניקת ריבוי התודעות א-לה פוקנר, הזכורה מ"המאהב" של יהושע, "התגנבות יחידים" של קנז, "חיוך הגדי" של גרוסמן ורומנים רבים אחרים. בדומה לרומנים האלה, גם ב"עדן" מגובות העלילות הארוטיות-משפחתיות העומדות במרכז הרומן (ניסיונותיהם של אלי ואשתו להרות, קשריה של רוני עם מאהביה, יחסיה של אלונה עם מרק, אביה של רוני), בעלילה פוליטית, או ליתר דיוק, בעלילה תקינה-פוליטית.
לשם סימון ה"וי" במשבצת הפוליטיקה בחרה הדיה לשכתב את אחד מקווי העלילה השגורים בסיפורת המוקדמת של בני דור המדינה, בסיפורים כמו "נוודים וצפע" של עמוס עוז ו"מול היערות" של א.ב. יהושע. עלילה זו נסבה על "דמות הערבי" חסר המאפיינים (להוציא היותו חשוד ומסוכן) המואשם במחדל כלשהו (ברומן של הדיה - בגניבת מצלמה מביתה של אלונה) אך מתגלה - לרווחת הקורא הבורגני-שמאלני - כ"לא אשם" בפשע שיוחס לו (גם אם הוא עדיין נותר, לרווחת הקורא הבורגני-הפחות-שמאלני, חשוד ומסוכן במידה מספקת).
יש לציין שבחירתה של הדיה, בין אם היא מודעת לה או לא, להתכתב עם הקאנון קצר-המועד של הספרות הישראלית היא, כשלעצמה, מעניינת ביותר: בחירה זו עשויה ללמד על כך שבשנות האלפיים כבר מסוגלת הספרות הישראלית לנהל חשבון נפש עם עצמה ולבחון את דרכה, ואת ה"נקודות העיוורות" שהתגלו בה. באופן כללי, הרגע שבו פונה סופר צעיר לקודמיו ובאותה נשימה "קורא" או מפרש אותם היא, בעיני, אחת התופעות המרתקות בספרות בכלל. בספרות שנכתבת בידי נשים התופעה הזאת מרתקת אפילו יותר, כי נשים מעולם לא היו חלק מהקאנון של אף ספרות ובוודאי לא של הספרות העברית, שנשענה תמיד על דיאלוג בין דורות של סופרים גברים. זו הסיבה לכך שכאשר סופרות נשים מתכתבות עם הקאנון הגברי, צופנת התכתבות זו בחובה גם את המתחים החוץ-ספרותיים שליוו תמיד כתיבה נשית - מתחים בין נשים לגברים, בין מרכז לשוליים, בין התקבלות לאי-התקבלות.
ואכן, ספרות הנשים הישראלית שנכתבה בעשורים שחלפו מאז הקמת המדינה ניהלה דיאלוג מתמשך עם המסורת הגברית של הספרות העברית, ובאמצעותו בחנה מחדש את - ואף קראה תיגר על - ההנחות המיזוגניות שלה, או לחלופין, חשפה דווקא היבטים חתרניים מבחינה מגדרית ונדונים פחות שעשויים לעלות מתוכה. בהקשר זה אפשר לציין את הדיאלוג שניהלה יהודית הנדל בכל שנות כתיבתה עם יצירותיו של עגנון (כולל שכתוב סיפורו "הרופא וגרושתו" באחד מסיפוריה הראשונים), את פניותיה הישירות והעקיפות, רוויות האירוניה, של רחל איתן לפוגל ולגנסין ולייסוריהם המיניים של גיבוריהם הגברים רפי האונים, ואפילו את הגרסה המודרנית, הפמיניסטית, שהציעה צרויה שלו ב"חיי אהבה" מסוף שנות התשעים ל"בדמי ימיה" לעגנון.
אלא שבניגוד לסופרות האלה, יעל הדיה בוחרת לפנות ב"עדן" אל עמודי התווך של הספרות הישראלית מתוך הפנמה מוחלטת ושלמה של הדפוסים הגבריים ששלטו בה, ובעיקר של נקודת המבט האחת ששלטה בה, והיא נקודת המבט הגברית. נקודת מבט זו חולשת על הרומן כולו, גם בפרקים המוקדשים, כביכול, לתודעה נשית.
ככלל, הדיה מקדישה חלק נכבד מן הספר לנפתוליה של המיניות הגברית ושל הגופניות הגברית בכלל. הרומן כולל תיאורים ממושכים של זקפה ושל השינויים המתחוללים בה אל מול גירויים כאלה או אחרים, תיאורים העוסקים בקשיי העיכול של הגיבורים ובתוצאותיהם המפורטות, ולצדם קטעים ארוכים המוקדשים לתיאור צורתו וניחוחו של איבר המין הנשי, מבעד לעיניים גבריות. הרגעים שבהם מושא התיאורים הללו היא רוני בת השש-עשרה (ששני מאהביה, אורי ואלי, חולקים דעה משותפת על איכויותיו של איבר מינה) הם מטרידים במיוחד: אפילו הומברט הומברט של נבוקוב מנע מקוראיו את העונג המציצני הכרוך בתיאורי מין ישירים של אהובתו הקטינה.
בהקשר זה, מעניין לציין שדווקא הציטוט מתוך "סוף דבר", שעליו מוכרז בחגיגיות בעמוד השער הפנימי של הרומן, במה שנדמה כניסיון להחתים את הרומן בתו תקן של איכות, הופך לחרב פיפיות הקורעת את המסך מעל המוטיבציות המציצניות, ה"בסט-סלריות", העולות מן הספר: שכן שבתאי, הן ב"סוף דבר" והן ב"זיכרון דברים" שקדם לו (ושגם עסק, בדומה ל"עדן", בהתפוררותו הערכית של מגזר חברתי ישראלי), תיאר את השפלים שברגשות ואת הוולגריים שבמעשים באמצעות שפה סיפורית ייחודית, שעטפה בצעיף פיוטי, עגמומי וקודר כל מפגש מיני מזדמן וכל רגע של ריקנות וחידלון. לעומת זאת, ב"עדן", בדומה לטקסטים פופולריים נוספים שהתיימרו "להדהד" את שבתאי (סדרת הטלוויזיה "הבורגנים", למשל), לא נארג כל צעיף כזה, ולקורא, ובעיקר לקוראת המוזמנת להצטרף אל מכוניתו המהבילה של אלי, לא נותר אלא להפוך למציצה בהתרחשות מינית הממקמת אותה עצמה בתפקיד אובייקט המבט.
ובכל זאת, נדמה לי שחולשתו האמיתית של "עדן" לא טמונה בתכונות ה"רב מכר" המבצבצות מתחת למעטה ה"איכות", אלא דווקא ברצון הנואש שלא להיות רב מכר: להתנער מתווית "ספרות הנשים" (העוסקת רק בנושאים ה"זניחים" של בינו לבינה ומתעלמת מפוליטיקה), להפוך לספר "חשוב", ואולי ל-"The Great Israeli Novel", לייצג את "כולם" - את הגברים, את הנשים ואת הערבים - ובעיקר לפסוע בשביל הזהב של הספרות העברית עצמה, כדי שלא לפסוח על אף מודל, על אף נוסחה שכבר נוסתה בהצלחה. שהרי, כפי שציין הסופר העולה אורי ברויטנר, צריך "לברר מה עושים המתחרים".
יעל הדיה
"עדן" הוא ספרה השלישי של הסופרת יעל הדיה (ילידת 1964). קדמו לו "הנפשות הפועלות" (1994, ספרית מעריב) ו"שלושה סיפורי אהבה" (1997, עם עובד). באחרונה השתתפה הדיה גם בכתיבת כמה מפרקי סדרת הטלוויזיה "בטיפול"
תמר מרין מלמדת בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב
