קאטו הזקן, חבר הסנאט הרומאי בן המאה השנייה לפנה"ס, היה מאוכזב מאוד מהנוער בן זמנו. פלוטרכוס ציטט אותו כמי שמאשים את חיי ההוללות והמותרות המשחיתים את אמות המידה המוסריות של הלוחמים הרומיים הצעירים, אשר שלא כבזמנו, אינם חדורים עוד רוח קרב סגפנית ויוקדת. יש להניח שקאטו לא היה הראשון שהאשים את הדור הצעיר בחברה בכל התחלואים והצרות שיצרו הדורות שלפניו, והוא בוודאי לא היה האחרון. לפני כמאה שנים, אברהם שפירא, "זקן השומרים", הונצח באמרה האלמותית "זה נוער זה? זה חרא!", אמרה שכנראה לא נס ליחה גם בימינו אנו, כאשר מחנכים, הורים ואנשי ציבור בוחרים להאשים דווקא את הילדים והנוער ברדידות, באטימות, ובעניין מוגזם בפונקציות החדשות של הטלפון הסלולרי.
הנטייה הקדומה הזאת משמשת כליבה הקומית של המחזה "צדיק נעזב" מאת מאיה ערד. במרכזו - דמותה הנרגנת וההיסטרית של חביבה גינוסר, מורה בגמלאות, אשר שמה את עצמה כשופרן של האליטות האשכנזיות הוותיקות של בני דור המדינה. חביבה, שחשה כי אבד הכלח על הערכים הישנים שהכירה, מנסה בכל זאת להחיותם. עליה ועל בעלה היא מספרת, למשל: "וגם אנחנו, אחרי צבא/ ירדנו אל הספר כולנו:/ לנגב! ללכיש! לערבה!/ הקמנו קיבוצים שלנו./ ומי חיכה לנו? צבוע ותנים!/ ובלילות, חביבלך, מסתננים" (עמ' 49-48). בני הדור הצעיר, לעומת זאת, מואשמים בכל תחלואי הזמן, בין השאר בחוסר נאמנות למדינה ובתאוות בצע: "כל הכבוד למוח, מה עם ערכים?/ ישנם כאלה, לא עלינו, שבורחים!/ רצים אחרי הכסף, מערבה/ איתן של שוש ודוב, או עמיחי של חוה" (עמ' 47).
עם תחילת המחזה אנו מוצאים את חביבה בעיצומן של ההכנות למסיבת יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, על הדשא של הווילה שלה ושל בעלה גיורא, איש עסקים ממולח. הסימבוליות המוכרת של יובל החמישים מספקת את הרקע למשבר המוסרי שנראה כי חביבה עומדת לעבור, ולכך נוספות גם צרותיה עם בתה בת-העשרה, כנרת: במקום להיענות לחיזוריו של יזם ההיי-טק הצעיר והמצליח גור הר-סיני, כנרת מעדיפה דווקא את קרבתו של ידידיה, עוזרו הדתי והמזרחי של אביה בעסקיו המפוקפקים. ולא רק זאת, אלא שמחזר נוסף של כנרת, עומר, חזר מן המזרח הרחוק חדור רוח ביקורתית שמאלית ומסוכנת. כיצד, לנוכח כל הסכנות הללו (שמשמעויותיהן הסימבוליות ברורות - ידידיה מייצג את עליית ש"ס, גיורא את ריקבון השלטון וכו'), תשרוד חביבה את יום העצמאות החמישים? האם, כמו מדינת מפא"י הישנה, תעמוד בתהפוכות הזמנים, ואיך?
ספרה הראשון של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", התבלט בנופה של ספרות המקור הצעירה כרומן אשר נשען במודע על תבניות רוסיות קלאסיות (הרומן המחורז "יבגני אונייגין" של פושקין) ודווקא מתוך כך ניסה לזהות ולתאר את ההוויה הישראלית בת זמננו. "צדיק נעזב" נכתב אף הוא בחרוזים, הפעם בהשפעת "צער מתוך חוכמה" של גריבוידוב, ונראה כי לכאורה נוצר תואם בין משמעויותיו הפוליטיות העדכניות לבין לשונו הארכאית, אשר הולמת את עולם ערכיה של חביבה גינוסר. החרוז, המשקל ותבניות צורניות רוסיות נראות בתחילת המחזה כבחירות מבריקות של ערד, שבאמצעותן תוכל לנגח את התרבות הישראלית, אשר נשענה על תבניות אלה בעברה, ואולי גם לומר משהו חדש ומקורי על מה שנותר מן התרבות הזאת לאחר יובל החמישים של המדינה.
אבל למרות נתוני הפתיחה המבטיחים של המחזה, נראה שמלבד כמה שנינויות מבדחות על חשבון הצדקנות של חביבה גינוסר, לא נשאר הרבה מהפוטנציאל הביקורתי שלו. כנרת מבינה שידידיה, אהובה הדתי והמזרחי, הוא נוכל; גור הר-סיני, יזם ההיי-טק, נכנס בטבעיות שוב לתמונה, ואילו עומר, השמאלן הביקורתי שחזר מן המזרח, נותר כצדיק הנעזב, אשר מוכיח לכל, וללא הצלחה, כמה הם צבועים ואטומים. כאילו שלא ידענו. הסדר החברתי, שנראה היה שיעבור טלטלה כלשהי, נותר על כנו, וגלריית הדמויות הסטריאוטיפיות של המחזה נותרות בסופו ממש כפי שפגשנו אותן בהתחלה - מבדחות, עוקצניות משהו, אך בעיקר מוכרות וצפויות להחריד.
הגולם, נאמר כבר מזמן, סופו שיקום על יוצרו. לפחות מאז ימי רומא העתיקה מנסה כל דור לספק לעצמו צידוקים מוסריים ולהגן על מעמדו מפני הטלטלות הצפויות לו מהדור הצעיר. בבחירתה של ערד בתבניות צורניות שאיפיינו את היצירה הישראלית לפני חמישים שנה ויותר, ניתן היה לצפות למהלך ביקורתי אשר יוכל לספק אמירה חדשה ונוקבת על מאבקים בין-דוריים אשר מעצבים את מציאות חיינו, ושבהם, לכאורה, עוסקת העלילה של "צדיק נעזב".
אלא שלרוע המזל, יוצא כי השימוש בחרוז ובמשקל חובר להישענות הדוקה מדי על התבנית של המחזה הרוסי, שנועד בשעתו למתוח ביקורת על הצביעות בחברה של רוסיה הצארית. בעידן שבו דמן של הפרות הקדושות והשחוטות נקרש זה כבר, יש צורך, כנראה, בטלטלה מתוחכמת יותר כדי לחדד את חושיו הביקורתיים של הצופה. ציפייה לטלטלה כזאת נותרת בסופו של המחזה, ממש כמו כל הצדיקים בדורנו, עזובה לנפשה.
מאיה ערד
הסופרת מאיה ערד (ילידת 1971) היא גם בלשנית המלמדת כיום באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. ספרה הראשון, הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" (חרגול, 2003), מעובד בימים אלה להצגה בתיאטרון הקאמרי
