הנשים של אבא סביון ליברכט. הוצאת כתר, 230 עמ', 79 שקלים
אוסטרליה עירית דנקנר-קאופמן. סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, 135 עמ', 68 שקלים
שני ספרים של סופרות ישראליות הגיעו באחרונה אל שולחני. שניהם עוסקים בחומרים דומים, מוכרים מאוד לחברה הישראלית.
ספרה של סביון ליברכט מספר את סיפורו של מאיר, צעיר אמריקאי שנולד בישראל וגדל בארצות הברית, המגלה יום אחד כי אביו, שזה שנים ארוכות חשב אותו למת, חי בתל אביב. הגילוי מחזיר את מאיר, סופר בתחילת דרכו המתקשה לכתוב את ספרו השני, אל זיכרונות ילדותו. ממצב של שכחה מוחלטת הוא מתחיל לשחזר את ילדותו בתל אביב, ובעיקר את
עירית דנקנר-קאופמן
אירועי אותו חורף של גיל שבע, שבו בילה עם האב חמישה חודשים, ללא בית, נגרר אחרי כיבושיו המיניים וניסיונותיו למצוא לשניהם מחסה בביתן של נשים זרות. חורף זה הסתיים באירוע טראומטי שבעקבותיו נשלח מאיר לארצות הברית בידיעה שאביו מת. מאיר, צל חיוור, מנותק מעברו ומסביבתו העכשווית, יוצא למסע לגילוי האמת על אביו ומשפחתו, מסע שבאמצעותו הוא מתמודד לראשונה עם הטראומות שחווה בילדותו, עם אביו ועם החיים שבנה לעצמו כאדם בוגר, מסע שעם סיומו הופך מאיר לאדם שלם יותר, מורכב, מודע - ולסופר.
ספרה של עירית דנקנר-קאופמן מספר את סיפורה של עירית, הגדלה בנתניה של שנות החמישים למשפחה מבוססת. כאשר היתה עירית בת שמונה התאבדה אמה, ועירית ואחיה הצעיר נשלחו ללמוד בפנימייה. אחיה התאבד בבגרותו. בספר, מנסה עירית הבוגרת להתמודד עם ההווה הקשה באמצעות עברה. היא חוזרת למכתבים של אמה, מנהלת דיאלוגים עם אמה ועם אחיה המתים, משוחחת עם עצמה כילדה קטנה ונפגשת עם פסיכיאטר. דרך העיסוק הבלתי פוסק בעבר, דרך הדיאלוגים עם כל אחת מהדמויות, היא מנסה להבין מה התרחש, לברר מדוע מטען האשמה והאחריות שהיא נושאת על גבה גדול כל כך, ומדוע היא אינה מצליחה להיחלץ מהדיכאון ומהייאוש.
שני הספרים מתארים, אם כן, דור שאינו מצליח להתקדם, אינו מצליח לפעול. דור הסוחב על גבו את הקשיים והפגיעות שנגרמו לו בשל טעויותיו וחולשותיו של הדור הקודם. במהלך כמו-פסיכואנליטי חוזרים גיבורי שני הספרים לאחור אל עברם, ומחפשים באמצעות הזיכרונות את נקודת השיבוש, את הטראומה שהובילה אל הקיבעון. מציאת נקודה זו, רומזת-מבטיחה הפסיכואנליזה, חשיפת העבר והבנתו, תעזור להשיב את הסדר אל כנו, תסייע לאותם בני דור שני להבין טוב יותר את ההווה שלהם ולהשתחרר מהקיבעון. לתפקד.
החומרים דומים, אבל הספרים שונים מאוד. ספרה של ליברכט כתוב עברית שוצפת, עשירה - המון פסיקים, מלות תואר, דימויים; ספרה של דנקנר-קאופמן רזה, כתוב עברית מכווצת, אומרת רק את ההכרחי. שפתה מדוברת, ישירה, לא ספרותית, לא תיאורית.
"ואחר כך, מצפה לשווא להתפרצות של חמת זעם, משתהה עד שתשכך ההתרגשות לקראת בוא ההבנה, הגיע - כאורח לא קרוא - הכאב. ושוב, מול עצי הזהב המפוארים הנוצצים בחושך ישב מאיר כמתאבל על הילד שאיבד את תמימותו בתוך ימים ועל השנים ששוטט מחוץ לגדר הזמן, זוכר עכשיו את ילדותו שלא היתה ילדות ואת נעוריו שלא היו נעורים ואת בגרותו שאין בה בגרות, כי משהו השתבש מוקדם מדי וכבר לא היה לו תיקון" ("הנשים של אבא", עמ' 90).
ליברכט מספרת לנו על מאיר מעמדת מספר יודע-כל; יודע-כל לא רק במובן שהיא רואה את פעולותיו ואת מחשבותיו: ידיעת-הכל אצל ליברכט כוללת גם את התובנות הפסיכולוגיות, את המשמעויות שעל מאיר להפיק מהסיטואציה שאליה נקלע. היא מסכמת בדברה על מאיר את התהליכים הנפשיים שהוא עובר. כך היא חושפת אותנו לסיטואציה, לתגובתו אליה, לרגש שעולה בו ולתנועות המתחילות להתרחש בלא מודע שלו, ומובילות בסופו של דבר לתובנות פסיכולוגיות כוללות על עצמו ועל חייו.
נקודת המבט החיצונית של ליברכט מאפשרת לה לתאר את התהליך הפסיכולוגי שעובר מאיר ממצב ראשוני המאופיין באטימות, קהות וחוסר מודעות, למצב מתקדם שבו הוא יודע ומבין כל פרט שהתרחש בחייו. מאיר מוצג לפנינו כחלקי פאזל מפוזרים, הנאספים בתהליך חקירת העבר והגילוי העצמי עד שכל חלק מונח במקומו. מבנהו הנפשי של מאיר, קשייו בעבר והתנהגותו בהווה נעשים ברורים מאוד. התיקון והשינוי הופכים מתוך כך למובנים מאליהם ואף הכרחיים. מאיר משמש דוגמה לגיבור המתקדם באופן ליניארי במקביל להתקדמות הסיפור, ומשלים את המהלך סמוך למקום שבו הסיפור מסתיים אף הוא.
דמות המתפתחת כמצופה ממנה, שניתן לחזות ולהבין את רגשותיה והתנהגותה באופן מלא, אינה דמות אמינה. היא נידונה להישאר בתחומי הסמליות והדוגמה. היא חסרת חיוניות משל עצמה, שהיתה מאפשרת לה למרוד בתפקיד שהעניקה לה הסופרת. מאיר של ליברכט מתמודד עם עברו ועם הדור הראשון אך נשאר בסופו של דבר צל, שרטוט של דמות בקווים כלליים ללא תוכן, ללא בשר. אנו יודעים על עברו, על יחסיו עם משפחתו, על עיסוקיו בהווה ועל הרגליו המיניים, אך התחושה עם תום הספר היא שאיננו יודעים עליו דבר.
מאיר נותר כזה משום שבסיפור המסופר עליו, המספר ה"יודע-כל" שלו אינו נוכח באמת. הוא מתאר את מאיר אך לא מספר אותו. לספר את מאיר היה דורש ממנו להציב את עצמו במקומו, לחוות את קשייו באופן הלא צפוי והמורכב שבו אנו מתמודדים בחיינו עם קשיים. ליברכט בוחרת להישאר מתבוננת מן הצד. להשקיע את כוחותיה בתיאורים. ואכן, הספר גדוש תיאורים, משחקי מלים בפונטים שונים, דימויים עשירים. כמעט כל פעולה וכל מחשבה נסמכות על דימוי הלקוח מעולם אחר, כאילו אינם יכולים לעמוד בפני עצמם. הגודש המילולי מעלה חשש כי ליברכט אינה מסוגלת להישאר עם הגיבור שלה ולהקשיב לו, והיא בורחת אל מלות-התואר, מנסה למסך באמצעותן את הרגשות הקשים, הגולמיים, את הדברים שניתן לראות רק במבט ובפעולה, ושצריך שקט כדי להקשיב להם.
דנקנר-קאופמן לוקחת את עירית, הגיבורה-הדוברת שלה, למסע אחר; זהו מסע כאוטי שבו הדוברת נעה בין זמנים שונים, בין קולה הילדי לקולה הבוגר, ומשוחחת עם דמויות חיצוניות ופנימיות. תהליך ההיזכרות משפיע על ההווה, וההווה על תהליך ההיזכרות. הטירוף והשפיות מעורבבים זה בזה, והקשר בין המציאות לדמיון הולך ומיטשטש עם התקדמות הספר. הגילויים על העבר אינם מובילים להתפתחות ולהתקדמות. לעתים קרובות נראה כי דווקא החזרה אל העבר, ההיזכרות בו לפרטיו וחיפוש התשובות בתוכו מובילים את עירית לשקוע עוד יותר ולאבד את הקשר עם המציאות שסביבה.
"כשחוזרים מהים צריך לשפשף את הזפת טוב-טוב ילדים.אני זוכרת לשפשף עד שהעור יהיה אדום ושורף.מילאתי את כוס הפח בנפט שמנוני והטבעתי בתוכו את שתי הידיים, סם מרפא משכך כאבים וזיכרונות. עשר האצבעות של הידיים יצאו לאטן למסע, מפרידות בין אצבעות הרגליים, והנוזל צורב כל שריטה, מאתר כל פגם, גם היבלת על הזרת של כף רגל שמאל לא נמלטת מן הטיפול. כשטיפסו האצבעות מעלה וליטפו את הירכיים, האדימה ושרפה הצלקת מעל ברך ימין. צלקת-אמא כיניתי אותה ביני לביני" (עמ' 56-55, "אוסטרליה").
עירית הולכת ומתמוססת בתוך עברה. העובדות הנגלות בו לא מסייעות לה להבין את עצמה ולהתקדם אלא מושכות אותה פנימה, אל דיכאון וייאוש, אל חוסר המוצא. "אוסטרליה" מייצגת את ההתמודדות המלאה עם העבר, ואת המוות הכרוך בה. את הוויתור על ההווה.
דנקנר-קאופמן משרטטת את נתיב ההתמודדות דווקא מתוך ההווה; היכולת להיחלץ מן הדיכאון, מהיות צל רדוף של העבר, אינה כרוכה רק בהתמודדות ישירה עם התרחשויות הילדות, היא תלויה במידה רבה במציאת הכוחות החזקים בהווה, שיכולים למשוך למעלה, להעניק משמעות לקיום בהווה. עירית חוזרת לאחור, אך היא עושה זאת מתוך ההווה שלה, מתוך היותה סובייקט מלא ומורכב גם כשמצבה הרגשי מעורער. נוכחותה החיה בתוך הסיפור הופכת את ההתמודדות שלה עם העבר להתמודדות מורכבת ומפתיעה, אנושית מאוד, ללא מסקנות חד-משמעיות וללא מהפכים אישיותיים. דנקנר-קאופמן מצליחה להישאר קשובה לגיבורה שלה לכל אורך הסיפור. אורך הנשימה הזה מאפשר לה להקשיב למה שהדמות אומרת גם כשהוא גולמי וקשה, בלי להעמיס עליו פרשנויות, תיאורים ודימויים.
ספרה של דנקנר-קאופמן, למרות רזונו, אינו ספרות רזה. הוא ספרות הנטועה בהווה. ספרות שגם ההתבוננות שלה אל העבר נעשית מתוך העכשווי ומתוך כבוד אליו כפי שהוא. הוויתור על העכשווי, ההתייחסות אליו בביטול, כפי שעושה ליברכט להווה של מאיר, גורמת לו להישאר תמיד שכפול של העבר. בתום הספר מאיר הופך לסופר. ההתמודדות עם העבר עוזרת לו לדעת לשכפל טוב יותר. היא אינה מסייעת לו ליהפך לאדם.
עירית דנקנר-קאופמן
"אוסטרליה" הוא הרומן הראשון של הסופרת עירית דנקנר-קאופמן, ילידת נתניה. סיפורה "בובה סמרטוטה" זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"
סביון ליברכט
בין ספריה הקודמים של הסופרת והמחזאית סביון ליברכט: "תפוחים מן המדבר" (1986), "סינית אני מדברת אליך" (1992) ו"צריך סוף לסיפור אהבה" (1995), כולם בהוצאת כתר
נעמה גרשי מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב
