אחרי שובו מעולם המתים, יורם קניוק קצת אחר. פחות כועס אולי. "אני כבר לא רוצה שהוצאת הספרים תגיש אותי לפרס ישראל", הוא אומר, אך בנימת דבריו נשמע ספק. בספרו החדש, "הנעדרת מנחל צין", הוא סוגר חשבון עם הפלמ"ח ומספר איך הרג בטעות ילד
יורם קניוק: "בא כל יום מישהו מביטוח לאומי להוציא אותי החוצה, כמו שמוציאים כלב"
תצלום: דניאל צ'צ'יק
די מהר מגיעה השיחה עם יורם קניוק לענייני חיים ומוות. שבועות אחדים אחרי שחזר מעולם המתים, הוא אינו פוחד עוד מהמוות. הוא בוודאי אינו חושש עוד לא להיות נוכח במותו-שלו - כי גם ההישג הזה כבר מאחוריו. שלושה חודשים וחצי בילה במחיצת המוות - זה התחיל בניתוח להסרת גידול סרטני, נמשך בדלקת ריאות ובקריסת מערכות כללית וכמעט נגמר במוות קליני. שבועיים שכב קניוק ללא הכרה. "תאמיני לי", אמר בשיחת טלפון ביולי השנה, ביום ששב לביתו מבית החולים, "אין שם שום דבר. לא אור לבן ולא כלום. ריק".
דיבור מהסוג הזה אופייני לקניוק - חד, קודר, לא מרומז. "זה היה הלם נורא", אומר הסופר, בן 75, "שבועיים לא הייתי פה".
איפה היית?
"פקחתי את העיניים בערב יום הולדתי ה-75, ב-2 במאי, וראיתי מולי מצבה, בלי שם. מעליה היה מין שטריימל מאבן ועליו כיפה גדולה. ואני חשבתי: מי חובש כיפה על שטריימל? עם המחשבה הזאת הבנתי שהתעוררתי. ושוב שקעתי בתרדמה. מירנדה אשתי החזיקה לי את היד במשך שבועיים ופשוט לא נתנה לי ללכת. הרופאים אמרו שניצלתי רק בגללה. עד היום, כשאני הולך לביקורת אצל הפרופסורים, הם אומרים לי: 'יורם, אתה צריך לזכור, אתה גססת למוות, אתה כבר היית שם'. הריאות שלי היו סתומות, הכל היה סתום, הכניסו לי כל מיני צינורות. אפילו שם למעלה לא רצו אותי".
כבר מימיו בפלמ"ח עסוק קניוק במותו. במלחמת העצמאות חבריו מתו סביבו והוא עצמו נפצע. "הזיכרון הטראומטי הראשון שלי היה כשנפצעתי בקרב על העיר העתיקה בירושלים", הוא אומר. "מישהו כיוון אלי רובה וירה בי, אחר כך חיכיתי שיירה בי שוב והוא לא ירה. גם שם היו לי דקה או שתיים בין החיים ובין המוות. שבועיים קודם לכן היינו בנבי סמואל ושם העמדנו פני מתים כדי שלא יהרגו בנו. הייתי בן כמעט 18 והמוות נכנס בי אז חזק".
צייר, ברמן, מהמר
קניוק, סופר ישראלי פורה ומגוון, לא תמיד זכה בישראל ליחס של כבוד, אף שספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחים בכל העולם ("מבכירי הסופרים המתורגמים לאנגלית", כתבה המבקרת האמריקאית סוזן סונטאג). הוא לא זכה בפרס ישראל ואפילו לא בפרס ספיר, אשר לו היה מועמד לפני שנתיים.
הממסד הספרותי אף פעם לא חיבק אותו בחום, חבורות ספרותיות לא תמיד היו מנת חלקו, גם לא הצלחות מסחריות גדולות (אם כי בשנים האחרונות ספריו "חיים על נייר זכוכית" ו"הברלינאי האחרון" נחלו הצלחה). "בן חורג לספרות הישראלית", הגדיר אותו פעם מבקר ספרים.
עשרות
ספרים כתב עד היום - רומנים, סיפורים, זיכרונות, ספרי ילדים ונוער - רבים מהם שימשו השראה לסרטי קולנוע ולהצגות תיאטרון. ביניהם, "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "סוסעץ", "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה", "היהודי האחרון", "בתו", "פוסט מורטם", ו"ערבי טוב" שפירסם ב-1986 תחת השם יוסף שרארה.
הוא כותב בהומור ("אני מתגונן דרך האירוניה וצוחק בעיקר על עצמי", הוא אומר). מעולם לא ניסה להיכנס לתפקיד הצופה לבית ישראל, להיות למעין סמכות מוסרית; הוא פשוט לא מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי. לא פעם פורצת הכתיבה שלו את גבולות הריאליזם ובונה את המציאות מחדש, בצורה אחרת לגמרי.
קניוק נולד בתל אביב ב-1930 להורים ממוצא גרמני - אמו, שרה ברוורמן, היתה אשת חינוך ואביו, משה קניוק, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף וממקימי מוזיאון תל אביב. לא פעם סיפר קניוק בראיונות שגדל בבית נעדר אהבה וחום, שהזרות שלטה בו רוב הזמן.
הוא למד בתיכון חדש בתל אביב. בן 17 התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. אחר כך סייע בהעלאת מעפילים, שם התוודע לעולמם של ניצולי השואה. "פתאום ראיתי איזה כוח יש בהם, איזה יופי, איזו אצילות קשה, גבישית", הוא אומר, "התאהבתי בהם".
הוא למד ציור בבצלאל, נסע לפאריס ומשם המשיך לניו יורק. הוא היה צייר, ברמן, חובב ג'ז. הוא הימר בבתי קזינו, שמר בבתי זונות, התיידד עם מרלון ברנדו, נשא לאשה רקדנית אמריקאית יהודייה וכעבור חמש שנים התגרש. ב-1963 פירסם את ספרו הראשון, "היורד למעלה". זה 46 שנים הוא נשוי למירנדה, אשה גבוהה, נאה ושקטה מניו אינגלנד, ולהם שתי בנות - איה, בת 45, ונעמי, בת 40.
בן חורג
דירתו ברחוב ביל"ו בתל אביב - דירת קרקע ישנה שמרצפותיה מצוירות - מדיפה אווירה חורפית-משהו אף על פי שעדיין קיץ. כשהוא מקבל את פני הוא מחזיק דף נייר ובו רשימת כל הזוכים בפרס גתה (שבו זכה לאחרונה עמוס עוז) מאז שנת 1926 - "זה לא פרס ספרותי בכלל", הוא אומר, "יש פה אולי חמישה סופרים. אני אומר את זה בלי קשר לעמוס עוז, שאותו אני מחבב ומגיע לו לזכות".
הנה הדהוד למה שעד לא מזמן לא נתן לו מנוח - הפרסים, ההתקבלות, ההכרה. הכסף, או ליתר דיוק המחסור בו. אבל מאז שובו מעולם המתים, כך הוא אומר, גם זה כבר אינו מטריד אותו כבעבר. "אני כבר לא רוצה שהוצאת הספרים שלי תגיש אותי לפרס ישראל", הוא אומר, אבל נדמה כי ספק שזור בנימת דבריו, אולי בכל זאת הוא רוצה?
"בעוד שנתיים אהיה כבר בן 77, זה יהיה כמו לתת לי נדבה", הוא מסביר. "את 'היהודי האחרון' פירסמתי ב-1982 וקיבלתי המון תגובות בעולם, כתבו שזה הספר הישראלי הכי טוב וכו'. אז אם לא מצאו לנכון לתת לי את הפרס עד היום - אני לא חושב שיש טעם לתת לי אותו היום. מקבלים את הפרס בגיל 60-65. אבל אני כבר לא מדבר על זה כמו שדיברתי קודם. החודשים האלה שהייתי מאושפז שינו אצלי המון דברים. כבר לא כל כך אכפת לי מהצלחות וכל מיני דברים כאלה. אני רק חושב שיש איפה ואיפה בגישה של העיתונות ושל האקדמיה כלפי אנשים מסוימים - אבל ככה זה תמיד".
אתה מרגיש בן חורג לספרות הישראלית?
"באמת הייתי בן חורג. באתי לבדי. בדור הפלמ"ח באה קבוצה שלמה של סופרים שצמחו יחד, משה שמיר, אהרן מגד, חנוך ברטוב, ס' יזהר, חיים גורי. אחר כך היתה החבורה של גרשון שקד, עוז, יהושע, קנז. אני באתי משום מקום. באתי מאמריקה, מג'ז. לספרים שלי לקח הרבה זמן לתפוס. כש'אדם בן כלב' יצא הוא היה נפילה נוראה והוא מת להרבה זמן. בזמנו זה נורא הציק לי, אבל היום אני רואה שאם אחרי כל כך הרבה שנים במאי אמריקאי כמו פול שרדר הולך לביים אותו לקולנוע - הספר עדיין חי. כנראה אני לא יוצא בעיתוי הנכון. כשדויד גרוסמן יצא 20 שנה אחר כך עם 'עיין ערך: אהבה' ובא עם גישה שונה לניצולי שואה - זה התקבל. כשאני באתי, עם הומור, לא קיבלו את זה. אנשים היו אז עומדים דום כשאמרו שואה".
רציתי להציל את הילד
הספר החדש שלו, "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות), מספר על צעירה, בת לניצולת שואה ולאיש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, שרוצה למות אבל עדיין להיות נוכחת בהלווייתה, ולכן מביימת את מותה. את הספר התחיל קניוק לכתוב ב-1995, ובצורה כמעט נבואית חלקים ממנו מזכירים את מה שיקרה לו עצמו כעבור כמה שנים, סביב נוכחותו של המוות.
בספר הזה קניוק סוגר חשבון עם הפלמ"ח. "הייתי בפלמ"ח, אבל לא הייתי פלמ"חניק", הוא אומר. "לא התחברתי לעניין הזה של ה'אנחנו' בפלמ"ח. נורא אהבתי את החברים שלחמו אתי, אבל אני לא יודע מה זו 'מורשת הפלמ"ח'. הורגים ונהרגים, מה מורשת. כל פולחן המוות הזה".
בספר הוא מספר סיפור אמיתי על חבר שבזמן המלחמה הרג - סתם כך, מתוך התקף זעם - שני בני משפחה ערבים, ואז נתקל בילד קטן ורצה להרוג גם אותו. "הייתי אז בן 17 וחצי והחבר הכי טוב שלי עומד כמו מטורף עם סכין ביד ורוצה להרוג ילד ערבי", מספר קניוק. "כל החבר'ה מסביב עומדים ואומרים, 'תן לו להוציא את הכעס'. כיוונתי את הרובה אל החבר שלי אבל לא יכולתי לירות בו. בסוף יריתי כדור, ובמקומו פגעתי באמא או בילד - אני לא זוכר, אבל הרגתי אחד מהם.
"לא היינו חיילים, היינו פרטיזנים, אפשר היה להרוג את מי שאתה רוצה, ובאמת רציתי להציל את הילד הזה, אני זוכר את הפנים שלו והעיניים והריח שלו והשיער המדובלל שלו, אבל עובדה שלא יכולתי. החברים שלי צחקו ממני, פתאום לא הייתי מחובר אליהם יותר. הרגשתי בדידות גדולה".
אין אוטו, אין דירה
תמיד הרגיש שונה מחבריו בפלמ"ח. "גם עם הכתיבה זה היה אותו דבר. חזרתי מהמלחמה וכתבתי כמה סיפורים איומים על המלחמה, על איך אנחנו חופרים לפני הקרב בורות בבית הקברות ואחר כך בלילה ממלאים אותם בגוויות ולוקחים מהן את הבגדים ולובשים אותם. אף אחד לא רצה לפרסם את הסיפורים האלה, חוץ משניים - יונתן רטוש ו'העולם הזה'. אז היו כותבים על קיבוץ וכמה הכל יפה, ואני בא עם סיפורי זוועה.
"אבל גם היה לי הרבה כיף בחיים. לא הייתי מסכן, אבל תמיד זה היה על חודו של סכין גילוח, כאילו מה שאני עושה זה הדבר האחרון שאני עושה בחיים - מחר לא נהיה פה. חיים על קו הקץ, כמו שכתב אלתרמן".
הפלמ"חניקים בספר מכונים "סחבקים". הם מתוארים כצברים גסים שעם השנים השתלטו על עמדות מפתח בחברה והיום הם סוגרים עסקאות כלכליות בשם אחוות הלוחמים המיתולוגית. "אלה אנשים שיודעים טוב מאוד באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה", אומר קניוק. "לפני שלוש שנים הייתי במסיבה גדולה עם 300 אנשי פלמ"ח, ובהפסקה יצאו החוצה וכולם דיברו על 'קניתי לבן שלי בית ועכשיו אני קונה לנכדה בית', ואני גר בדירה שכורה, בן יותר מ-70, אין לי רכוש, אין לי אוטו, אין דירה, והם קונים דירות לנכדים - מאיזה כסף בדיוק?"
איך הוא מסתדר כלכלית? הוא חי מחודש לחודש - לפעמים נמכרות זכויות תרגום של אחד מספריו, זה יכול להספיק לו לשני חודשי מחיה. פעם קיבל מקדמה שהספיקה לשבעה חודשים.
הוא לא אדם מאמין. "ניסיתי כמה פעמים להאמין בכל מיני דברים אבל לא הצלחתי", הוא אומר. "פעם ניסיתי להאמין באלוהים, אחר כך ניסיתי להאמין בקדמה ואחר כך ניסיתי להאמין בשלום. החברים שלי מהשמאל כועסים עלי, אמנם לא נהייתי ימני אבל חזרתי לאמצע, מפא"י. המלחמה של הערבים בנו התחילה לדעתי עם הצהרת בלפור, לערבים היה ברור שברגע שיקום בית לאומי ליהודים זאת בעיה. מאז נמשכת אותה מלחמה, הם לא יכולים לקבל גוף לאומי יהודי בתוך הבטן שלהם - ואני לא מאשים אותם. אבל גם אני לוחם על משהו צודק. מה עושים? טוב שהיתה ההתנתקות מעזה, ואני מקווה שאחר כך נספח את הגושים הגדולים מהגדה, ואז פעם ראשונה יהיה לישראל גבול. ומי שיחצה את הגבול הזה יוכרז כאויב".
הכלב אדם
"אכפת לך אם אעשן?" הוא שואל ומדליק מקטרת. "הרופאים אומרים תמיד שזה רע מאוד לעשן, ואז יוצאים החוצה ומעשנים". ריח מתקתק של טבק מתפשט בחדר. הכלב שלו (תמיד אהב כלבים, תמיד כתב עליהם) נובח פתאום. קוראים לו אדם - על שם אדם בן כלב. הוא מדבר הרבה, קניוק, ואת המלים החדות ביותר הוא מפנה כלפי עצמו. "בא כל יום מישהו מביטוח לאומי להוציא אותי החוצה, כמו שמוציאים כלב", הוא אומר.
בחדר העבודה שלו יש מחשב מחובר לאינטרנט, הוא עובר על תגובות של גולשים שעוסקות בו, נהנה מכל מחמאה שמורעפת עליו, דווקא באזור אנושי שבו מתגלה פעמים רבות הרוע במלוא עוזו. "אילו אני הייתי כותב עלי תגובות באינטרנט הייתי הורג את עצמי", הוא מגחך.
הוא קורא לא מעט ספרות ישראלית ואוהב את דור הכותבים הצעירים - אתגר קרת, עוזי וייל, אורלי קסטל-בלום. "הם בעצם בשר מבשרי", הוא מסביר, "יש להם הומור ואירוניה, הם לא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי, לא מייצגים את האומה, לא מדברים בשם הנצח".
כיצד השתנתה הכתיבה שלו לאורך השנים? "כל השנים אני כותב סיפורי מעשיות על המציאות", הוא אומר. "כתבתי כמה ספרים גדולים, ארוכים, ואחרי זה חשבתי, מה יש לי עוד לכתוב אחרי 'היהודי האחרון' או 'פוסט מורטם'. אלה ספרים שגירדו את החבית מלמטה. היום קל לי יותר לכתוב, אני נהנה מכל רגע. בגילי רוב הסופרים הגדולים כבר מתו. היו לי כמה דברים להגיד - לא להגיד על, אלא להגיד אותם. נתתי להם ביטוי בספרים הגדולים שלי, והיום אני לוקח קצת מזה וקצת מזה ועובד עם זה, ולכן גם קל יותר לקרוא את הספרים האחרונים שלי".
מה הם הדברים שרצית להגיד?
"הספרים האלה הם סיכום של הפלמ"ח, ניו יורק, היהודים, הניסיון הנואש להאמין, הצורך להתחבר לעבר. בעיקר יש בהם מין תחושה של חרדה קיומית".
