ניסיונותיו חסרי הסיכוי של אבא לשים סוף לגן החיות הביזארי הזה
מאת יעל דר
הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה
איור מתוך הספר: רות גווילי
יורם קניוק. איירה: רות גווילי. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 38 עמ', 48 שקלים
על ההבדלים הניכרים בין הכתיבה הספרותית למבוגרים והכתיבה הספרותית לילדים עמדו רבים - חוקרים, מחנכים ואף סופרים. אך רק לעתים נדירות מספקת הספרות עצמה את התשובות לכך. הזדמנות נדירה לחוות את ההבדלים הללו באופן ספרותי היא קריאה בספר הילדים של יורם קניוק, "הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה", שהתפרסם לראשונה ב-1979 (בספרית פועלים) ורואה אור עתה במהדורה חדשה. קריאה בו וגם בסיפור קצר למבוגרים, "מות העיר", שפירסם קניוק שש שנים לפני פרסום ספר הילדים, בקובץ סיפוריו למבוגרים שנקרא על שמו של סיפור זה ("מות העיר", הוצאת מסדה 1973), מוכיחה שגם כאשר מדובר בספרות בעלת אופי ריאליסטי מובהק, לא "פיסת המציאות" שהסופר בוחר בה כעוגן לסיפור היא המכתיבה מה מתאים לילדים.
הספר לילדים, המצחיק עד דמעות, זכה ב-1980 בפרס זאב לספרות ילדים אך מאז נשכח, וטוב שהוא רואה אור עכשיו מחדש. עניינו הוא קשייו הרבים של האב העיתונאי לנוכח ביתו המתמלא בעלי-חיים למכביר. אף שהספר מסווה את שמות הדמויות הפועלות, יש בו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, וכל מי שגדל ברמת השרון בשנות השבעים המוקדמות
איור מתוך המהדורה הקודמת: איה קניוק
יעיד על כך ברצון. יודעי-דבר יזהו במהדורה הראשונה עוד נדבך משפחתי לספר: המאיירת, החתומה שם "איה", היא בתו הבכורה של קניוק שאיירה את הספר בהיותה כבת 19, ושמרה על נאמנות ריאליסטית מרשימה בכל הקשור לרישום הדמויות הפועלות.
הנה התקציר: אמא וחמוטל מאמצות כל בעל-חיים שנקרה על דרכן: כלבים, חתולים, צב, חמור, סוס. אפילו יתושים וג'וקים זוכים בבית לאירוח של כבוד. הנה פסקה אופיינית: "בקיץ לא רצתה אמא להרוג יתושים. היתושים מילאו את הבית ואבא קנה תרסיס שאמור להרוג יתושים בקבלנות ואמא עמדה עם הפחית ביד ודמעות זלגו מעיניה והיא אמרה, 'לא יכולה, לא יכולה'. חמוטל אמרה, 'גם אני לא, יצורים חיים צריכים לחיות'" (עמ' 11).
בהרבה הומור עצמי מספר קניוק על ניסיונותיו חסרי הסיכוי של אבא לשים סוף לגן החיות הביזארי הזה, על עזיבותיו הדרמטיות את הבית ועל כניעתו החוזרת ונשנית לנחישותן של אמא וחמוטל. סופו של הסיפור בניצחון קטן של אבא: הוא זוכה לפרסום ולמשרה נחמדה מאוד כמראיין בטלוויזיה דווקא בגלל משפחתו המשונה, שבביתה מתים הג'וקים משיבה טובה, ואפילו הופך עם הזמן לאוהב חיות דגול.
כאמור, קניוק כתב את "הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה" כשש שנים לאחר שהתפרסם אוסף סיפוריו הקצרים למבוגרים, "מות העיר". ב"מות העיר", כמו ברבות מיצירותיו למבוגרים, קניוק מחויב לתיעוד של מציאות מעמדה של מי שמעורב בה אך גם מרחיק את עצמו ממנה, כמו צייר העומד במרחק בטוח מנושא הציור שלו. במקרה הזה המדובר בסביבתו הקרובה ביותר. קניוק מציע כאן תמונה: הנה בתי, הנה אשתי, הנה בתי והנה עשרות בעלי-החיים שאשתי מביאה הביתה, הנה ילדי השכונה, והנה אני, הסופר, עומד מול כל אלה, מתקשה, מתריס, נכנע, משתאה:
"יולנדה פוסעת לאטה ואני מביט. לא הספקתי לפנות כה וכה והנה יולנדה והעיר שלה עומדים אצלי בפתח, כמשוואה גיאומטרית מביכה, מבויתים עד כדי כלימה, ומיד פתחתי את לועי וצעקתי, כדרכי. היא תלחש, ידעתי, ואני אצעק. נמאסו עלי בעלי-החיים! צעקתי, רותח כולי. בניתי את כעסי כשחקן מעולה, הכעס גדל בהדרגה: אני יהודי! צעקתי, מה לי ולכל החיות שלך? כלב שאספת לי מפח האשפה אין לי? ושני חתולים אין לי? (...) ולבד מן החתולים, אני צועק, מה עם הצבים, מה עם הדוכיפת המקרטעת בגינה, מה עם תולעי המשי, מי קוטף להן עלים? ילדתך? לא אני? ומה עם הצבים, ומה עם החיפושית בכוס של הלבן? (...) ומה עם הקרפדה? - אוה, קרפדה כבר אין לנו, לוחשת יולנדה. אני תקיף. אני מביט בעיני-זעם בעיר, אך אני נשבר ויודע שאני נשבר" ("מות העיר", עמ' 128). אותם אובייקטים בדיוק נכללים כאמור גם בספרו לילדים, ולמרות זאת אלה סיפורים שונים בתכלית. האחד פשוט, מצחיק עד דמעות ואוהב חיים - בני-אדם ובעלי-חיים כאחד; השני הוא סיפור קשה הנע בין הגרוטסקי לטרגי, ועוסק בתכנים שתרבות המערב אינה נוטה לייעד לילדיה: חיים ומוות, חריגות, נשיות.
"מות העיר" מלווה את תהליך גסיסתו של עיר בן יומו שהביאה הביתה יולנדה, אשתו של המספר. שיאו בתמונה של מעין פיאטה, שבה יושבת יולנדה, כמו מדונה קדושה, תשע שעות תמימות, ונלחמת מלחמה חסרת סיכוי על חיי העיר הגוסס, מנשימה אותו מדי פעם מתוך פיה. ילדי השכונה מציצים על הסצינה הקשה מן החלונות, נמשכים, נדחים ודוממים.
המתח בין תכני הסיפור הקשים לקהל ילדים המתקשים להכילם הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפור. קניוק בוחר לפתוח ולסיים בכך. לאחר שתיאר את טקס קבורתו של העיר, אלה מלות הסיפור האחרונות: "הילדים שרים בחוץ, הם מבקשים ממני כל הזמן את הסיפור הזה. כולו אמת. מה שאין הם יכולים לשכוח, זה את פניה של יולנדה הבוכה לתוך עיניו המתות של העיר. הם רוצים שהדברים יישארו כתובים היכן שהוא. למה? איני יודע. לכבוד החגים נאותותי להם ועשיתי כבקשתם. השנים חלפו והם כבר ילדים גדולים יותר. אולי היום, אם יקראו דברים אלו, יבכו את דמעותיה של יולנדה וסוף סוף יוקל להם" (עמ' 138).
על הרצון לגונן על הילדים מפני סיפור מות-הילדים הזה, שלא יצליחו לעמוד בו, מעידה כמובן גם כתיבת הספר "הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה". בסיפור הילדים אין מוות בטרם עת, אין גסיסה, אין שאלות קיומיות, למרות שהנפשות הפועלות, המרחב והזמן הסיפורי זהים לאלה של "מות העיר". כאן, מלבד אזכור המלה "מוות" בשם הספר, אין לו כל דריסת רגל. כאן, כאמור, מתים רק מזקנה. לכן חנן קניוק את העיר, והפך אותו לחמור מלא עזוז:
"אמא פגשה חמור בשדה. החמור היה צעיר ולא ידע למי הוא שייך. הוא הלך אחרי אמא עד הבית. (...) לחמור קראו טמפו. אף אחד לא זוכר עוד מדוע קראו לו טמפו אבל הוא נער בכל פעם שאמרו לו 'טמפו בוא הנה'. כשטמפו היה נוער הוא היה זוקף ראש ומעניק לעולם סלסול אדיר של חנחוני צלילים שהיו מדהימים ורכים כאחד. היו לו פרווה רכה, פלומה נעימה למגע ועיניים ענקיות" (עמ' 8).
מכאן עובר קניוק לתאר את שאר החיות, ובעיקר את אבא שצריך ללמוד בדרך הקשה שבבית הזה ההיררכיה המשפחתית קצת שונה: לבעלי-חיים, ולאו דווקא לאלה המסומנים כחיות-מחמד, מוקצה מקום שווה במשפחה. תובנה נעימה זו תתקבל בברכה גם בקרב ילדים.
יורם קניוק
"הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה" ראה אור לראשונה ב-1979 (ספרית פועלים) וזיכה את קניוק בפרס זאב לספרות ילדים. הספר לווה אז באיורים מאת בתו, איה קניוק. כעת הוא רואה אור במהדורה מחודשת, עם איורים של רות גווילי
<<
