החברות הנשית, על כוחה ושרידותה, אך גם על האכזבות והקנאה שבה
מאת טלי גולדשמיד
אותה האהבה, כמעט
מירי רוזובסקי. הסופרת מירי רוזובסקי (ילידת ירושלים, 1967) פירסמה עד כה כמה ספרי ילדים. "אותה האהבה, כמעט" הוא ספרה השני למבוגרים, אחרי "כל הדרך הביתה" (עם עובד, 2001)
מירי רוזובסקי. הוצאת זמורה-ביתן, 379 עמ', 78 שקלים
"לפעמים זה נורא מעייף לשמוע על שמחות של אחרים", חושבת שלומקיצ, אחת משלוש החברות הטובות שמצויות במרכזו של הספר, שסביבן נעה עלילתו. כמו במחזה "החברות הכי טובות" של עדנה מזי"א, שהיה לרב-מכר תיאטרלי, כך גם "אותה האהבה, כמעט" נוגע בחומרים בעלי פוטנציאל משיכה רב ומוכח, ובאופן דומה: מעקב כרונולוגי בעיקרו אחר היחסים בין שלוש נשים ובינן לבין עצמן. החברות נפרשת על פני עשור ומחצה מחייהן, מאמצע גיל העשרה שבו נוצרה ונוצקה, תוך שהיא שזורה בכל המעגלים שבהן מצויות גיבורות הספר: בית, משפחה, גברים, לימודים, עבודה.
המשפט שצוטט לעיל מגלם את היתרון המרכזי של הספר. רוזובסקי ניחנה בכנות, עין בוחנת ומקלדת מדויקת, המצליחות יחדיו לנסח ניואנסים של מחשבות, רגשות והתנהגויות, כמו, למשל, הקושי לשמוע ולפרגן לשמחות של אחרים - גם אם האחרים זו החברה הכי טובה - כשאת עצמך אין לך כל שמחה וסיבה לחגוג. הספר אמנם סובב סביב החברות הנשית, כוחה ושרידותה, אך בלי לעשות לה אידיאליזציה: היא מוצגת לא רק ברגעיה המנחמים, התומכים, הגלויים, אלא גם נחשפת בקשייה, על האכזבות שבה, השקרים שלה, הקנאה שמלווה אותה.
הרבדים השונים הללו של האהבה, רב-המשמעות ורב-הממדיות שלה, באים היטב לידי ביטוי בקשרי האהבה של שלוש החברות, המאופיינות באחד המקומות כ"האהובה, האוהבת והנאהבת" (עמ' 147). ההגדרה הזאת שלהן בהחלט מביעה את המרכזיות של אהבת הגברים (על אופייה השונה והמשתנה, על חסרונה) בהגדרה העצמית של שלוש הנשים הללו. יחד עם זאת, התפניות וההחלטות האמיצות שעושות הגיבורות בצמתי ההכרעה המרכזיים של חייהן מגלות שדווקא אז הן מכריעות לטובת האמת הפנימית שלהן, תהא אשר תהא, ולא לטובת החום או הנוחות או הביטחון שבקשרים עם גברים, שממילא נחשפים לא פעם כמדומיינים.
למרות העוצמות הגדולות של כמה מהאהבות שקיימות בספר, אין בו שום רומנטיזציה של "האהבה". היא מוצגת על כל פניה וכאמור, ברגעי האמת, על אף ידיעת החורבן הוודאית, היא מתפרקת לטובת היושר הפנימי של הגיבורות. כאן בעצם מצוי תהליך ההתבגרות האמיתית שלהן: כשהן מגלות, כל אחת מהן בדרכה השונה, שהן מסוגלות להתמודד לבד עם הסופה; יתרה מכך, שהן מסוגלות גם לחולל אותה. שלוש הנשים אמנם זקוקות להכרה גברית בהן, אבל בסופו של תהליך כולן מבינות שההסתמכות על גבר כדי לכונן את האני היא חסרת תוחלת, ומזיקה.
חולשתו של הספר נעוצה במעברים שלו מה"פרטי" ל"ציבורי". בלי, שלומקיצ ונעמה, כפי ששמותיהן מעידים עליהן, הן "כל-ישראליות". הביוגרפיה והגיאוגרפיה שלהן ייצוגיות מאוד: מירושלים לתל-אביב, מהקיבוץ לשטחים, משכונת עוני לנישואין עם בן של חברת המפלגה האשכנזיה. אין תמה, אם כן, שהמציאות הישראלית החוץ-ספרותית מלווה את הספר מתחילתו. אלא שאירועי המציאות משמשים אך כנקודות ציון זמן כרונולוגיות וכאמצעי נוסף לאפיון הדמויות. מלחמת לבנון, האינתיפאדה, רצח רבין וטבח של ערבים מתפקדים בספר בעיקר כאילוסטרציה לחוויות של הדמויות; כמין עיטור שמקשט את האירועים האישיים.
הנה למשל דוגמה אופיינית: "יותר מעשר שנים אחר-כך, בקבר יוסף, יחטוף חבר של אורי את הנשק מידיו של חייל, ויירה לכל הכיוונים ויהרוג עשרה ערבים ושני חיילים יהודים ויגרום, בעקיפין, ובוודאי בלי שום כוונה, לכישלון המוחלט של מסיבת החתונה של אורי ונעמה" (עמ' 69). השעבוד של הציבורי לפרטי, שנעשה כאן בסופו של עניין, והרדוקציה של המציאות החוץ-ספרותית לחשבון הקטן של רווח והפסד של הדמויות, המעקר אותה מכל משמעות פוליטית, מתגלה כמאפיין המרכזי של הישראליות כפי שהיא נגלית בספר.
אותה נעמה הנזכרת לעיל חוזרת בתשובה ועוברת לגור בקריית ארבע בעקבות אורי אהובה. אורי מנהל בביתו פנימייה אוהבת לילדים, "הבית" שמה, ונעמה, שלמדה קולנוע, עושה עליה סרט. נעמה מופתעת ונעלבת לגלות שמבקר "מלומד ומושחז ומוסמך" ושמבקרת "שידועה בדעותיה הרדיקליות", כלומר נציגיו של "השמאל", קוטלים בנחרצות את הסרט. זה הרי "סרט עם מסר חברתי, זה בכלל לא משהו פוליטי", היא מוחה (עמ' 300). אך חוסר ההבנה של נעמה את ההקשר הפוליטי הרחב שבו היא מצויה ופועלת, שמתבטא בתפיסה ש"יש דברים שיותר טוב לא לדעת" (עמ' 371), פועל בסופו של דבר נגדה ונגד כולם, באירועים הדרמטיים בסופו של הספר החותם בשלוש נשים הלומות, "החברות הכי טובות שהיו. שישנן. שלא יהיו. הן מתחבקות" (עמ' 379).
טלי גולדשמיד כותבת עבודת דוקטור בחוג לפרשנות באוני' בר-אילן
<<
