"באהבה, נטליה", רומן המכתבים המטלטל של רות אלמוג, פורש את התכתבויותיה של נטליה הימלפארב, ציירת ופסלת, ושל אהוביה, ידידיה ועמיתיה המקצועיים, בין התקופה שאחרי מלחמת ששת-הימים ועד לאינתיפאדה הראשונה, ושוזר בתוכן ואחריהן את התכתבויותיהם של ילדיה בשנות התשעים. רבים מגיבורי הספר שייכים לזירת האמנות הישראלית בשנים אלה וקשורים בבית-הספר לאמנות "נופים". כמעט כל הדמויות המופיעות בו היגרו מישראל, אך היא עדיין מרכז הכובד הנפשי והיצירתי שלהם.
במכתבה הראשון ללאה חברת נפשה, מעט אחרי מלחמת ששת-הימים, מספרת נטליה על שני אירועים שדומה ומסמנים איזו תקופה חדשה, שכרוכים זה בזה "בקשר נפתל וסבוך" - הפרידה של נטליה מזאב, אהובה הנשוי, שבר שמכונן את חייה ברמה האישית, והתיישבותה של קבוצת צעירים בגוש עציון "שמסמלת כיוון פעולה מדאיגה מאוד" במישור הלאומי-מדיני. אם לשאול מיצירתה של מיירה, ידידתה הציירת של נטליה, אלה שני הקרעים הראשונים בשולי הנייר שעליו משורטטות "מין גלקסיות דחוסות", קרעים שדרכם אפשר לחזות בלבבות קפואים והרי געש בוערים, שמבעדם מבצבץ אותו אובדן שקשה למצוא עבורו מלים, שהוא גיבור כשלעצמו ברומן היפה הזה.
"באהבה, נטליה" הוא ספר פוליטי מאוד. תוצאות מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום כיפור, ההתנחלויות, הפנתרים השחורים, ההגירה מישראל וחוויית הגלות, לעומת החיים בה והשיבה אליה, חדירת תורות המזרח להוויה הישראלית, החזרה בתשובה ועוד שלל תופעות מדיניות וחברתיות הקשורות בהוויה הישראלית באותה תקופה נבחנות כאן בעדינות, דרך חייהם של הגיבורים ובעיקר דרך עיסוקם באמנות ישראלית, והתמודדותה של זו עם סוגיות אלה. הבחירה המקורית והמעניינת בספר היא העמדת המטאפורה במרכזו. העיסוק באישי, בפוליטי ובממד הרליגיוזי המקופל בשניהם נעשה במידה רבה לא בעזרת תיאור האירועים עצמם, הפרטיים או הציבוריים, אלא באמצעות גלגולם במעשה האמנות והכתיבה. וזאת לא רק משום שהטקסט נארג דרך עולמה הנפשי ויצירתה של נטליה, אלא גם משום שהיחס בין המציאות לבדיון, בין הקונקרטי לסמלי ובין מה שניתן לייצוג לבין השתיקה הוא-הוא עמוד השדרה הקיומי של גיבורי הספר, מנגנון שאם מופר האיזון העדין שלו, דינם כפרטים וכאומה הוא שיתוק או כאבים בלתי-נסבלים.
דרך האמנות מדברים בספר על מה שלא נמצאות לו מלים, ומנסים לגעת במה שאבד או לא היה מעולם. זאב, שמסרב כמעט תמיד לשוחח עם נטליה בענייני הלב ומעדיף דיונים ברומו של עולם, מוכן בכל עת להחליף עמה מחשבות ביחס ליצירות אמנות. החלום של נטליה שהופך לבסוף לפסל, עליה ועל זאב שמהלכים שלובי זרוע בפארק, חלום שיכול להתגשם רק בדמיון, הוא בסיס למשא ומתן ארוך ומרגש ביניהם, ולמה שהוא "כמעט-כמעט מכתב אהבה".
המטאפורות היפהפיות ששזורות בספר - ביניהן דגי המים המתוקים שנפלטים לים-המלח וגוססים לאטם, החסידה שמטילה את ביציה באקלים הלא-נכון, העבודות של נטליה ושל מיירה - הן כמו העיניים הבוערות באפלת "אותו יער-פרא, עצום ומעורר חתת" (שנזכר במוטו של הספר, מתוך "הקומדיה האלוהית" לדנטה). המטאפורות האלו בוחנות את הניסיון הנואש לתווך בין ניגודים: בין מציאות לבדיה, בין עבר להווה, בין אופוריה לפסימיות. ובה בעת הן תמונות המתארות שבר, חוסר תואם או מרחק הניתן לגישור רק במרחב הדמיון. כאמצעי אמנותי, המטאפורה מצליחה ליצור סינתזה בין מרכיבים מעולמות שונים ולברוא יציר כלאיים חדש, מין מוטציה החורגת באופיה ממולידיה ומזדהרת מעליהם ביופיה.
אך ניתן לקרוא את הספר הזה גם כיצירה התוהה אם ניתן לעשות זאת גם בחיים, והאם תפקיד האמנות אכן ליצור מפגש בין הניגודים האלה, או דווקא להעצים את נקודות החריקה, הפערים, כדי שניתן יהיה לשמוע איך חותר הלב "במחילה שלו כמו חפרפרת עיוורת (...) את השאון שהוא מעלה, צורם כמו פסיעות על חצץ". ואולי ה"תיקון האמנותי" (אם יש כזה), ויכולתנו להשתמש באמנות כדי לחרוג מהדגם המקולקל העובר מדור לדור, תלויים דווקא באותה מחאה המשמיעה בקול צריחה רמה את הצרימה הזאת.
כמוטו לספר בחרה כאמור אלמוג קטע מהפתיחה של "הקומדיה האלוהית", יצירה שמהדהדת ב"באהבה, נטליה" בכמה רבדים, ומזכירה כמה רלוונטיות עדיין השאלות הרליגיוזיות והקיומיות שהיא מעלה. הקומדיה האלוהית היא צוואתו הרוחנית של דנטה, ומושגי הצוואה והירושה הם מהנושאים הבולטים בספר, בין אם מדובר בירושותיהם החומריות והנפשיות של גיבורי הספר ובין אם מדובר בצוואות הרוחניות וגזירות הגורל שמותירים לנו ההיסטוריה, המורשת התרבותית שלתוכה גדלנו, התנ"ך ויצירות האמנות והספרות הגדולות. האופן שבו אנחנו מפרשים את הצוואות האלה, בוחרים או מסרבים להתמודד איתן ומסוגלים לעשות בהן שימוש, מכתיב את חיינו ואת בחירותינו.
"אין אדם ללא עבר", כותב אלי, בעלה של נטליה, במכתב שהוא מעין צוואה לילדיו. מי שמתכחש לעברו, לזהותו, שאינו מסוגל לדבר על "הדבר ההוא הנורא", סופו שיזרע סביבו חורבן ויותיר את עצמו ואת סובביו חסרי-בית, חיים בצל רוחות רפאים ומשחזרים את הטרגדיות של אבותיהם.
הבחירה בז'אנר של רומן-מכתבים מאפשרת גם יצירת מעין רשומון, המפגיש בין גרסאות שונות ולעתים סותרות לניסיון להסביר את השבר הפרטי והלאומי. המפגש הזה אינו מצטרף לכדי מקהלה הרמונית, אלא מדגיש, באומץ רב, דווקא את הצרימות, הזיופים וחוסר הקשב. הז'אנר מאפשר גם העצמה של האובדן וההיעדר, ומדגיש את חוסר הסינכרוניות שמוצגת כאן כמצב קיומי. לא רק שהקירבה הפיסית נמנעת מן הידידים והנאהבים והם נאלצים להסתפק במכתבים, אלא שדווקא בתוך המלל הזה בוקעות השתיקות, כל הדברים שלא נאמרים, כל הרגעים שאין בהם דיאלוג.
כשקוראים את רומן המכתבים הזה, שהוא סוג ניסוי ספרותי מורכב ובה בעת טקסט קולח, לירי ורב-קסם, צף בתודעה רומן מכתבים אחר. ב-1937 פירסמה לאה גולדברג את "מכתבים מנסיעה מדומה", יצירה יפהפיה ונשכחת מעט שהקשרים בינה לבין הספר שלפנינו ענפים, אולי משום ששתי היוצרות ניצלו את ז'אנר רומן המכתבים כבסיס לטקסט פוליטי הקושר בין יחסי אהבה מוחמצים לשאלות על תפקידה, מקומה ומהותה של האמנות. אולי מפני ששני הספרים עוסקים בשאלות של זהות ודנים בהגירה, בגלות ובבית, ואולי משום שכמו גולדברג, גם אלמוג, אחת הסופרות החשובות והמעניינות שלנו, היא יוצרת שכל ספר שלה מנהל דיאלוג עם שלל יצירות אמנות וספרות.
גולדברג כתבה פעם בשיר: "רק ציפורי-מסע יודעות-/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים-/ את זה הכאב של שתי המולדות". אך בשונה משירה של גולדברג, ששתי המולדות שהוא מזכיר הן מן הסתם אירופה וישראל, ב"באהבה, נטליה" שתי המולדות אינן רק המקום שממנו או אליו היגרו גיבורי הספר לעומת הארץ, אלא גם ישראל שלפני ששת הימים ולאחריה. ואולי מדובר גם בכמה מדינות, איש איש וישראל שלו, איש איש והגיהנום או גן העדן שלו, מרחבים שספק אם ידורו בקרוב זה לצד זה בשלום.
שי צור כותבת עבודת דוקטור בחוג לספרות עברית בירושלים
<<
