בשעה שתיים כבר חיכה האוטובוס מול תחנת הרכבת בתל-אביב, ושריהאן טילפנה פעמיים להזהיר אותי שאנחנו עומדים לאחר. אספתי בזריזות את בקבוק המים ואת כובע המצחייה ומיהרתי אל הדלת. באותה שעה אבא התיישב מול הטלוויזיה לצפות במהדורת החדשות; שני פוליטיקאים ישראלים שוחחו בגאווה על משמעויות היציאה מעזה. פתחתי את הדלת, ולפני שיצאתי הפניתי את פני לאחור, בתקווה לקבל בכל זאת מלה קטנה של אישור. אבא לא זז מדעתו. הוא הרים אלי מבט עייף ואחרי שתיקה קצרה אמר: "אתם מטורפים, לנסוע עד לשם". נאנחתי במיאוס וטרקתי אחרי את הדלת.
שריהאן המתינה לי ביציאה מהרחוב. הבחנתי מרחוק בגלילי נייר גדולים מזדקרים מהתיק שעל גבה.
"החניתי את האוטו ליד התחנה של סונול", אמרה וסימנה לי להחיש את צעדי. הצעתי לה מים, אבל היא סירבה בנפנוף נמרץ בכף ידה. שמתי לב שהיא מיישרת שוב ושוב את רצועות הבד הדקות של התיק על כתפיה. "את לא מצטערת שהתנדבת להביא את כל השלטים האלה?" שאלתי.
"מישהו היה צריך לעשות את זה", אמרה. "וחוץ מזה, מה שאני מביאה זה עוד כלום. יש מפגינים שהתנדבו להביא כמות כפולה מזאת".
"את חושבת שנספיק? כבר שתיים ורבע".
"כן", היא הביטה בקוצר רוח בשעון בטלפון הסלולרי. "האוטובוס יוצא ברבע לשלוש. אם לא יהיו יותר מדי פקקים נגיע בדיוק בזמן".
"אני לא מאמין שנוסעים לחברון", אמרתי, וכמעט התביישתי בהתלהבות שעלתה מדברי. "זאת אומרת, לא הייתי שם מעולם".
"אין שם שום דבר מיוחד. עיר קיט היא בטח לא. אבל מאוד חשוב שהתנועה שלנו תגיע לשם. בעיקר עכשיו. חברון כולה בוערת".
"זה לא חדש".
"נכון, אבל מאז ההתנתקות המצב החמיר. ההתנחלות בעיר רוצה נקמה. אתה עוד תראה, אי אפשר לזוז כמה מטרים בלי להיתקל בעוד חייל, עוד מג"בניק, עוד שוטר".
שתקתי רגע ומעכתי את בקבוק הפלסטיק בכף ידי. "המון חיילים? וזה באמת רעיון טוב, שנגיע לשם עם כל הכוחות האלה?"
"לא...", הרגשתי את פני מתלהטים. "מה פתאום. אבל בכל זאת, את זוכרת מה היה בבילעין".
"זוכרת, אבל לא נראה שיש סיבה לדאגה. אנחנו מתלווים לקבוצה גדולה, כך שיהיה בסדר, אני משוכנעת".
הינהנתי. הוספנו ללכת במורד שדרות ירושלים, וחלפנו על פני כמה ילדים שנסעו באופניים בין המכוניות והצטערו שיום הכיפורים חלף ונגמר. שריהאן הלכה בצעדים החלטיים, השלטים מתערסלים על גבה ועיניה קרועות קדימה במין רעב גדול. "את יודעת", אמרתי. "אבא שלי אומר שאנחנו מטורפים, שהוא פשוט לא מסוגל להבין את כל ההפגנות האלה, את הנסיעה עד חברון. הוא אומר שזה טירוף, שאין בזה טעם".
שריהאן הטתה את ראשה לימין, כאומדת בדעתה את הדברים האחרונים ושוקלת את עמדתה מולם.
"אתמול בערב הוא ניסה להפיל אותי בפח הכי צפוי. אמר שהוא כבר זקן ולא מאוד בריא ושהוא לא צריך את הדאגות האלה, שאני מפיל עליו, עם הנסיעות שלי לחברון ולג'נין ואלוהים ידוע לאיפה עוד".
"הוא צודק, אתה יודע".
"נו באמת, הוא בריא כמו שור. וגם אם לא, זו לא הנסיעה שלי לחברון שתהרוג אותו".
"לא התכוונתי לבריאות שלו", ניענעה בראשה. "אני מתכוונת להפגנות. גם אבא שלי אומר אותם דברים".
"את מסכימה שאין בהן טעם?" התפלאתי.
"באמת אין בהן טעם, מצד אחד. בטח לא מבחינתי או מבחינתך. לא אותנו סופרים כשמחליטים להחזיר או לכבוש שטחים. גם לא את שאר המפגינים של 'שלום עכשיו', לצורך העניין. אבל אותי ואותך במיוחד".
"אני לא מבין", התבלבלתי. "אז למה את משתתפת בהפגנות האלה?"
"כי מצד שני, גם בחוסר השתתפות אין טעם. ואילו הזדמנויות כבר יש לי להגיע למקומות הרחוקים האלה ולצעוק את מה שאני חושבת? אני לא מסוגלת לא להשתתף. בכל פעם שאני רואה מודעה להפגנה בשטחים שלא השתתפתי בה אני מרגישה אשמה".
"אשמה במה?"
"אני לא בטוחה", אמרה, וקולה רעד. "אני רק יודעת שהאשמה קיימת, כל הזמן. למה ועד מתי אני לא בטוחה".
לא ידעתי מה לומר, פרט לכך שגאתה בי לפתע נחישות גדולה לגלות את נוכחותי לצדה בקהל המפגינים. הגענו לרכב, ושריהאן שלפה את אחד השלטים וביקשה את עזרתי לפרוש אותו על הפגוש האחורי: "יצאנו מעזה. הפינוי הבא - בקרוב אצלכם". שריהאן ואני הצלבנו מבטים וחייכנו, ונדמה היה ששנינו חולקים אותה מחשבה.
"הלו אתם!" פנינו לאחור לקראת הקול שהזדעק אלינו. מול תחנת הדלק ביפו עומד בית כנסת ישן, ספון באחת הפינות ונחבא מן העין. לרוב נשארים שעריו נעולים, אבל עכשיו נשמעו ממנו קולות נמוכים של תפילה ואור קטן בקע מהחלון. מול השער עמד איש כבן חמישים, בעל כרס גדולה, ונונף כלפינו אצבע מזהירה. "אתם!" צעק, "מה אתם עושים פה עם השלט הזה, עופו מפה, נאצים! לא רוצים אתכם פה". על פי האופן שבו ביטא האיש הזה את המלה נאצים, ניכר היה שאינו יציב בדעתו. לא אמרנו מלה.
"שמעתם? עופו מפה, כלבים, זה לא מקום בשבילכם".
"יפו היתה המקום שלנו הרבה לפני שחלאות כמוך נכנסו לפה", שריהאן צעקה בחזרה ופתחה את דלת הרכב. נראה שהדברים הרגיזו אותו פי כמה והוא הרים אבן גדולה מהאדמה.
"לכו מפה!" צעק, והרים את האבן מול פניו, והוסיף בקול ניחר "בני זונות". למשמע הדברים עלתה חמתי והתקרבתי אליו, צועק בכל כוחי ומקלל באלימות. שריהאן רצה אחרי מיד, נגעה בכתפי והתאמצה למשוך אותי לאחור. עמדנו להיכנס בחזרה לרכב, ואז שמעתי את החבטה; קולם של שני עצמים קטנים מתנגשים וזכוכית מתנפצת וקורסת מטה. הרמתי מיד את עיני אל האיש וראיתי אותו רץ ברגליים מגושמות אל בית הכנסת ונעלם. "מה קרה?" קראתי. שריהאן החזיקה את זרועה במרפק, במקום שנתגלו שבילים קצרים של דם מבין האצבעות. "זה מהחלון", אמרה וצימצמה את שפתיה בכוח. "נחתכתי כשהאבן שברה אותו".
בהלה גדולה אחזה בי וצעקתי שעלינו לשוב הביתה מיד. היא לא אמרה דבר. כל כך נסער הייתי, שאיני זוכר דבר מהדרך חזרה עד לרגע שבו נכנסנו הביתה, ושם קיבלו אותי פניו המאשימות של אבי. אבא הסיר את כף ידה של שריהאן מהפצע ושטף אותו תחת מים פושרים, ולאחר התבוננות זהירה קבע שלא יהיה צורך בתפרים. ראשי הלם עדיין מהבהלה והסתחרר, ונמנעתי מלהביט לאבא בעיניים. איני יודע למה הרגשתי שיהיה עלי לכפר איכשהו על מה שקרה.
בעודו מחפש יוד ותחבושות בארון התרופות, המשיכה מהדורת החדשות להתנגן ברקע. הפניתי מבט אל הקולות; עדיין אותו זוג פוליטיקאים, אותו ערוץ. שריהאן התקדמה בינתיים ונעמדה לצדי מול הטלוויזיה, כף ידה מלאה קרישי דם. רגע הוסחה דעתי ושקעתי בנעשה על המסך. אחד הפוליטיקאים, שחייך תדיר אל המצלמה ונראה מרוצה מאוד, אמר שהוא אופטימי במיוחד לגבי סיכויי השלום.
