את עבודת הגמר שלי, בכתה י"ב בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, העדפתי להקדיש לספריו של א. א. מילן ולדמותו של פו הדב. זאת משום שאך זמן קצר קודם לכן, בכיתה י', התוודעתי אל הספרים האלה לראשונה. אחר כך קראנו, אני וחברותי יוכבד, טובה, רותי ואלישבע, גם את "הרוח בערבי הנחל" ואת "הנסיך הקטן" (אפילו בגיל 16 נאלצתי להסתיר את העובדה שטחו עיני מראות את קסמיו של "הנסיך הקטן").
הספרים האלה, כך הרגשנו, היו חלק מתקופת המעבר שלנו מסתם ילדות חיפאיות פרובינציאליות לנערות "מתקדמות" (המלה המדויקת היא "מתוחכמות" אבל נדמה לי שעדיין לא הוכנסה אז לשימוש). את מסע החניכה הזה לקראת הפיכתנו לנשים צעירות ודעתניות המשיכו חלקנו בקריאת "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים" של איין ראנד. אחרות, שגם הוחרמו אחר כך על ידי כל הכיתה כתוצאה מכך, נתפסו על חם כשהן מעיינות במפגיע ב"המניפסט" ואילו אני הוספתי לתפריט גם את האוסף "נהמה - שירה ביטניקית אמריקאית" ואת "פרחי הרוע" תוך כדי שאני מנסה למצוא, אך לשווא, נקודות דימיון בין חיי בביתה של מנהלת בית ספר ומנהל מחלקה בעירייה בשיכון עובדי העירייה בנווה שאנן, חיפה, לבין ביטניקיות אמריקאית או דקאדנס צרפתי.
הייתי כבר תלמידת שנה א' באוניברסיטה כשהתוודעתי לראשונה בחיי ל"איה פלוטו" של לאה גולדברג. עד כדי כך השפיעו עלי מלותיו של הספר הזה שלימים מצאתי עצמי מצטטת ממנו את המילים "יצור ירקרק משונה" לצורך תיאור דמות של אישיות פוליטית ידועה. את עולם האסוציאציות ממה שאמורים היו להיות ספרי הילדות שלי רכשתי בגילים מאוחרים יחסית.
כששמעתי על מותה של מרים רות, הסופרת שכתבה שניים מהספרים הכי פופולריים שנכתבו כאן לגיל הרך - "מעשה בחמישה בלונים" שראה אור לראשונה ב-1974 והודפס מאז ב-55 הדפסות, האחרונה בשנת 2005 (ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים) ו"תירס חם" שיצא לאור ב-1978 והודפס ב-51 הדפסות - ניסיתי להיזכר בעזרת חברים בני גילי פחות או יותר, בספרי הילדות המוקדמת שלנו. והמסקנה שלי היא שכמעט ולא היו לנו כאלה. כמובן, לכיתות הראשונות של בית הספר היסודי היו לנו כבר ספרים לרוב: מתורגמים כספרי אריך קסטנר, "אי הילדים", "במשפחה" ו"באין משפחה", "האסופית", "נשים קטנות", "החמישייה", "השביעייה", "השמינייה" ורבים אחרים; או ספרי מקור כגון קופיקו וצ'יפופו, חסמבה ודפי תמר. אבל אני מתקשה לזכור את הספרים שליוו את מה שנקרא כיום "הגיל הרך".
היו לנו ספרי שירים, חלקם נהדרים, של משוררות כגון אנדה עמיר פינקרפלד, לאה גולדברג ופניה ברגשטיין. והיו גם שירי ביאליק לפעוטות כגון "רוץ בן סוסי" ו"נד נד". עד היום אני יודעת בעל פה את מלות השירים שבספר "צריף קטן" של לאה גולדברג וגם את כל "נס חנוכה" של אלתרמן שאת מלותיו למדתי אגב צפייה מתמדת בחזרות להצגת החנוכה של הכיתה שחינכה אימי.
אבל ככל שאני מתאמצת אני לא מצליחה להיזכר ב"מעשה בחמישה בלונים" או "סיר הסירים" של זמני.
הגננת בקיבוץ היתה משמיעה לנו את יפה ירקוני שרה שירי ילדים ואמא שלי שנאלצה לעבוד עם מה שיש, המציאה לי, ברוח ערכי האינטגרציה וקליטת העלייה, סיפור בהמשכים לפעוטות. גיבור הסיפור היה אחד, זכריה פימפרנוטר, ילד חמוד וגיבור שכמו ילדיה שלה היה ממוצא מעורב אשכנזי ומזרחי ושבאופן מפתיע חווה מדי יום ביומו חוויות דומות להפליא לאלו שחוויתי אני בגן הילדים.
אבל אלו סיפורים סופרו למי שלא זכו להיות ילדיה של אימי? חוקרת ספרות הילדים הד"ר מירי ברוך אומרת שהתרומה הכי חשובה של מרים רות לספרות הילדים היתה בכך שהטעימה וחזרה והטעימה את החשיבות שבסיפורי הילדים לגיל הרך שעד שהתיישבה וכתבה, לא היו כדוגמתם מתוצרת הארץ. הספר הראשון שלה, "מעשה בחמישה בלונים", התפרסם כשהיתה רות כבר בת 64. עד אז היתה גננת בקיבוץ ואחר כך למדה לתואר שני ולימדה ספרות ילדים בסמינר הקיבוצים וב"אורנים".
"מרגישים בספרים שלה וגם בגישה החינוכית שלה את העובדה שהיא באה מעולמו של הילד. היא לא ניסתה להלביש גישה "חינוכית" מעל הילד אלא ניסתה להבין את עולמו של הילד ולהתאים את היצירה הספרותית לעולם הזה", אומרת ברוך. "בשונה מכל קודמיה וקודמותיה שדיברו על ספרות לילדים בני חמש ויותר, שאז אפשר לדבר על הזדהות עם עולם המבוגרים ודברים אחרים, היא דיברה על חשיבות ספרות הילדים גם בגיל אפס עד שנתיים, על כך שהחוויה הספרותית הולכת ומתפתחת. הילד בן האפס שומע את הצליל והקצב ונכבש על ידיהם ומחקה אותם ואותו ילד בגיל שנתיים מבין גם מסרים אחרים בסיפור".
לא קוראים לו רון
פעם טיילתי עם פעוט כבן שנתיים בטיילת שבגני בובולי בפירנצה. הפעוט בעגלה אחז בידו חוט שבקצהו בלון צבעוני ממולא בהליום. לפתע נשמטה אחיזתו והבלון המריא מעלה מעלה אל שמי התכלת. שפתיו של הפעוט נשמטו כלפי מטה, סנטרו התחיל לרעוד ונחיריו התרחבו בכוננות בכי כשמאחוריו נשמעה פתאום הקריאה "אל תצטער רוני רון, זהו סופו של כל בלון", שנצעקה דווקא בקול בס. "לא קוראים לו רון", נהמה אמא אווזה. "מתברר שאנחנו לא הישראלים היחידים כאן", ציין אביו של הילד, שהחליף את תוכנית הבכי שלו בנפנוף קצבי של כף ידו אל עבר השמים כשהוא פועה "שלום, שלום, בלון אדום", ממש כמו בציור היפה כל כך של אורה איל בספר "מעשה בחמישה בלונים".
לא חלף אלא עשור מאז נכתב ו"מעשה בחמישה בלונים" כבר הפך למין נכס צאן ברזל של ספרות הפעוטות, חלק מעולם האסוציאציות הקולקטיווי של כל מי שהיה הורה לפעוט או פעוט בעצמו החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, מעין יהודה עמיחי לפעוטות או ה"צייר לי כבשה" של ילדי ישראל.
"בטח, מי לא מכיר", אמר לי איש מבוגר אחד. "איך זה הולך? הו-הא מה קרה, הבלון התפוצץ הבלון נקרע". לא בדיוק. ייתכן אמנם שהאילוזיה המהדהדת בקריאתם של אוהדי "מכבי תל אביב" לקוחה מספרה של רות, אבל מלותיה המדויקות של רות במה שהוא מעין פזמון חוזר ב"מעשה בחמישה בלונים" הן "ופתאום... בום! טראך! מה קרה? הבלון התפוצץ...הבלון נקרע". המלים האלה, שחוזרות לאחר שמתפוצצים ארבעת הבלונים הראשונים, הופכות את מה שאמור היה להיות אסון קטן לחגיגה של קצב. "ילד בן חצי שנה", אומרת ברוך, "שומע צלילים חוזרים ויש אלמנט משחקי ברור ואחר כך הוא לומד מהספר גם צבעים ובגיל שנתיים הוא גם מתחיל להבין ש'מעשה בחמישה בלונים' הוא גם ספר שיש בו עצב והשלמה עם כך שדרכם של דברים להסתיים".
למבוגרים שאמורים לקרוא את הספרים לילדיהם לא מסבים הספרים האלה שום מבוכה. "כהורה גיליתי שלא מעליב אותי להקריא לילדים את הספרים האלה כי הרבה פעמים אתה קורא ספרים לילדים ורוצה לתלות את הסופר. פה גם אתה נהנה לקרוא ולהשתתף. אל תשכחי שמדובר בספרים לילדים בני שנה עד שנתיים והם מדברים קודם כל על דברים שילדים בגיל הזה מכירים - בלונים ותירס וישנו סיפור ומשפטים או בתים שחוזרים בצורה מאד פשוטה והחריזה מאד מוצלחת. רות היא באמת חרזנית מצויינת עם חוש קצב מצוין. אחרי פעמיים-שלוש כל ילד יכול לחזור על הבית החוזר ויחד עם זאת יש גם הפתעות, הסיפור משתנה. מצד שני הסיפור לא מאיים - זאת לא אמא של במבי, זה בלון שהתפוצץ, זה תירס חם".
לולא הייתי מתביישת בפני עצמי, הייתי עד היום מקפידה שלא להדיח את מכל האסלה לפני שאני מנופפת לשלום ואומרת, במלותיה האלמותיות של אלונה פרנקל ב"סיר הסירים", "שלום קאקי, להתראות בים!". את "סיר הסירים" וספרי "נפתלי" אחרים של פרנקל כמו גם את "ציפור הנפש" של מיכל סנונית, ספרי "ד"ר סוס", "לילה טוב ירח", "צריף קטן" וכמובן כל כתבי יהונתן גפן לילדים נהגתי לקרוא לילדי בלי לשאול אותם בכלל ובלי להתחשב בטעמם. הורים נוהגים לקרוא לילדיהם את מה שמעניין אותם או את הספרים שקראו להם עצמם בילדותם ויש כנראה היום הורים רבים שקוראים לילדיהם את "תירס חם", "הבית של יעל" ו"מעשה בחמישה בלונים" ונזכרים בילדותם שלהם. אחת הטענות הנשמעת כלפי סוג מסויים של ספרי ילדים היא שנכתבו מלכתחילה מתוך קריצה למבוגרים ושלמעשה המבוגרים הם קהל היעד האמיתי של הספרים.
קל מאד כידוע לפרש את ה"נסיך הקטן" ואת "עליסה בארץ הפלאות" כמשל פילוסופי ואת "פו הדב" ו"הרוח בערבי הנחל" כמשל על חברת הילדים. אבל גם אם נתאמץ מאד, לא נוכל להתייחס לספריה של רות כאל משהו זולת ספרים לפעוטות.
"אני לא מאלה שחשבו שיש משהו מאוד יוצא דופן בספרים של מרים רות", אומרת אלונה פרנקל, "אבל בטח שהם ספרים מאוד הוגנים, מוקפדים והומניסטיים. אין בהם את המורכבות של לאה גולדברג או מרים ילן שטקליס אבל מצד שני כל ילד יכול להזדהות עימם כי כשאומרים למשל "אל תפחד רוני רון" אז כל אחד יכול להבין את זה, זה מדבר אל כל אדם".
משלים הם בשביל זקנים
מצד שלישי, די בהאזנה לכמעט כל תוכנית שתבחרו במקרה בערוצי ה"בייבי" בטלוויזיה או כל קלטת פעוטות שהיא שתיבחר במקרה כדי להבין מדוע ראויים ספריה של רות לכל כבוד שהוא בכל הקשור לבחירת השפה, הסיפור, החרוזים וגם האיורים.
אם מתעקשים מאד אפשר, כמבוגרים, להבחין ש"הבית של יעל" מדבר על מאבקה של ילדה קיבוצניקית קטנה למצוא לה גם במקום השיתופי כל כך פינה של פרטיות, "מעשה בחמישה בלונים" מדבר על אובדן ואולי אפילו על מוות. "זה סופו של כל בלון" היתה הכותרת של לא מעט מתגובות הקוראים שהגיבו באתרי האינטרנט השונים בדברי עצב על מותה של רות.
יש בספר חמישה אופנים של אובדן: הבלון הירוק נדקר בשיח ורדים (כמו היפהפייה הנרדמת?), הבלון הצהוב מתפוצץ מרוב ניפוח (מחמת המגלומניה?), מיצי החתולה שורטת את הבלון הסגול ואילו רותי שמחבקת את הבלון הכחול חזק חזק כדי שלא יאבד לה הורגת אותו מרוב אהבה, ורק הבלון האדום של אלון נחטף על ידי הרוח אל השמים, אולי אל החופש.
"תירס חם" מתחיל בילד שהולך ומזמר לעצמו ברחוב "בים-בם-בם! תירס חם! תירס חם! בים-בם-בם!" ואילו הילדים האחרים שאינם מבינים שהוא סתם מזמר לעצמו מצטרפים אליו לתהלוכה מזמרת ובסופו של דבר מתנפלים עליו משום שהם משוכנעים שהבטיח להם תירס חם ואילו הוא בסך הכל אוהב לשיר. מי שרוצה להתאמץ יוכל בקלות למצוא כאן מטאפורה על תופעת העדר ועל מנהיגות ואפילו על פשרה פוליטית ("אמרה שחף: די להצטער! נחפש תירס במקום אחר! בואו נסתובב! יש לי רעיון! לסבא שלי יש תירס חם המון!").
אבל למה לנו לקלקל? הצורך למצוא נמשל לכל דבר הוא מסממני הזקנה. הכיף שבלהיות ילד הוא בכך שלפחות אצל ילדים בלון הוא אולי המון, אבל עדיין הוא רק בלון. *
|
