גל של רומנים היסטוריים (במרכאות או בלעדיהן) שראו אור באחרונה, מאירים מזוויות משונות את שנות ראשית הציונות והקמת המדינה וזוכים לפופולריות רבה; "וידוי", הרומן החדש של יוכי ברנדס, מספר למשל את סיפורה של ציונה, שנולדה אל פרעות קישינב, אומצה על ידי "הדוד נחמן" (ביאליק) ועלתה לארץ ישראל. זיוה שמיר בעיקר הופתעה למקרא תיאורי ארוחות-השחיתות באודסה של ראשית המאה ה-20
וידוי יוכי ברנדס. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 422 עמ', 88 שקלים
אפשר שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל החכמים באמת, אותם סופרי ענק שאינם משמיעים נבואות שקר כדי לשאת חן בעיני עמיתיהם ולעולם לא ישוו למשאלותיהם חזות של פרוגנוזה מחייבת, יודעים לראות למרחוק. לפעמים בכוחם
"לאחר הפוגרום", ציור מאת מאוריציו מינקובסקי (1930-1881)
לחזות את סופם של תהליכים הרי-גורל, ששורשיהם בהווה ונופם משתרע מעבר לאופק. אחד הסופרים האלה היה ביאליק, שזילזל אמנם באיצטגנינים ובמחשבי הקצין, אך "נבואותיו" התגשמו אחת לאחת.
כשפירסם נתן ביסטריצקי (אגמון) את "ימים ולילות" (תרפ"ו), כתב לו ביאליק שספרו יעלה על סדר-היום בעוד שניים-שלושה דורות, כשיתעורר הצורך להסביר לדור הצעיר ציונות מהי. ביאליק חזה אפוא את תופעת הבתר-ציונות עוד בשנות העשרים, בימיה הגדולים של הציונות. הוא הבין שיגיע תורה של אותה ראקציה, שתשלול את "שלילת הגלות" מורשתו של ברדיצ'בסקי. כתלמידו של אחד-העם, וכמי שהאמין כמוהו בתהליכים אבולוציוניים אטיים ולא במהפכות של בן-לילה, הוא ייחל לסינתזה מאוזנת יותר מהתזות והאנטיתזות שטילטלו את הצעיר היהודי במרוצת המאה ה-20.
ואכן דווקא כיום, כאשר לא בנקל נחלצת "הציונות" ממרכאות, אנו עדים לגל של רומנים היסטוריים (במרכאות או בלעדיהן), המאירים מזווית אישית ואקסצנטרית את התקופה שבין שתי מלחמות העולם ושנות הקמת המדינה: אמיר גוטפרוינד ("העולם קצת אחר-כך"), עדנה מזי"א ("רומן משפחתי"), יוכי ברנדס ("וידוי") ועוד. האם עוד מעט תילמד הציונות מספרי "הגל הקל" ולא מספרי היסטוריה ואזרחות משמימים?
סיפור המעשה ב"וידוי", הוא בתינוקת שנותרה בקישינב ללא הוריה שנרצחו בפרעות, וביאליק ביקש לאמצה כבת. דודה ודודתה התנגדו, ולפיכך לא זכתה הילדה המוכשרת ציונה לגדול כנסיכה בביתו של "המשורר הלאומי" ו"שר האומה". תחת זאת היא צמחה כספיח בסביבה נחשלת למדי. לימים התייצבה הנערה בבית המשורר באודסה וביקשה לחדש את הקשר שניתק, אך בשלב הזה הסכים ביאליק לכל היותר למלא את תפקיד "הדוד נחמן". בנקודת ההווה של הרומן, והיא בת 101, מגוללת ציונה את סיפור חייה המוחמצים לפני תמר, אוצרת צעירה המבקשת להעפיל במעלות הקריירה.
הרומן מותח קווי אנלוגיה בין סיפורים של ילדים ונשים שננטשו ונעזבו לגורלם, לבין ההווה המתהווה לסיפורי המקרא (סיפוריהן של דינה, תמר, בת-פרעה ועוד). יש כאן ניגודים עזים, ללא גוני-ביניים: ציונים וקומוניסטים, היהודי החדש והיהודי הגלותי, חולמים ולוחמים, חסרי-שורש, המנסים בכל כוחם להכות שורש במולדת חדשה. לבטיה של ציונה אם לשנות את שמה מ"כהנא" ל"גורן" מבטאים רצונו של היהודי החדש לעבור מהגטו הדתי אל ההוויה החילונית והחקלאית, התגשמות החלום הציוני.
עלי להודות ולהתוודות: קראתי את "וידוי" בעניין, וגמאתי אותו בהנאה. הרומן שוטף וקולח, הקורא רץ בו ואינו משתעמם לרגע. אף-על-פי-כן אין זה רומן שראוי לשוב אליו לקריאה שנייה ושלישית. הכול מצויר בבהירות רבה, ללא עומק, ובצבעי פלקט עזים ונועזים: גברים נוטשים ונשים נטושות. גברים חלשי-אופי, התורמים באקראי את זרעם ובורחים, מול נשים מוכשרות, חזקות ודעתניות, המפלסות דרכן בכוחות עצמן. רק זוג אחד - הדוד והדודה - שובר את החלוקה הסכמטית, החוזרת על עצמה לאין קץ. לפנינו "רומן של תזה", מתוכנן בקפידה ומסופר בכישרון, אך חסר תחכום ואמינות. המחברת מתקשה להמריא מעל לשפעת הפרטים.
במרכז הרומן וידויה של ציונה, המגולל על פני מאות עמודים סיפור חיים מלודרמטי, ובו משפטים רהוטים ו"אמינים", כגון: "החשיפה התקשורתית האגרסיבית שליוותה את תוכנית האימוץ של ביאליק סגרה את חלון ההזדמנויות שנפתח בפני ונעלה לצמיתות את סיכויי לחיים נורמליים" (עמ' 80). אולי כך באמת מדברת זקנה בת 101, שכבר בגיל 14 הוציאה מפיה משפטים אינטלקטואליים מרשימים, כגון: "אכן, ההומור המפורסם של האודסאים אינו מיתוס בעלמא (...) הציורים שלי הם קיטש סנטימנטלי (...) איני מסוגלת לצייר יותר את הציורים הפיגורטיביים שלי" (157-156). האם חוסר האמינות מלמד על סטייה מכוונת מהריאליזם, הרומזת שאין מדובר בדמות בשר ודם? שיש לקרוא את הווידוי כאלגוריה? שדמותה של ציונה אינה אלא האנשה של הציונות במאה העשרים?
אם כך הדבר, הרי שהסיפור רצוף שגיאות לא מעטות (חרף רשימה מרשימה של לקטורים ועורכים, יועצים ומרימי תרומת אקראי של "ידע אישי"), שאינן יאות לרומן היסטורי סמלי שעיקרו בסיפור האידאי הסמוי. דוגמאות יש למכביר. אירה יאן, אהובת "המשורר הלאומי", מוצגת כמי שמתה ערירית בארץ נכרייה (עמ' 84). והרי הציירת מתה בארץ-ישראל לאחר שובה מגלות אלכסנדריה. בספריית ביאליק לא נמצאו "כל עיתוני 'המליץ', אחד לא נפקד" (עמ' 134), כי "המליץ" התחיל לצאת ב-13 ,1860 שנים לפני הולדת המשורר, וביאליק לא גדל במשפחת משכילים שאספה את גיליונות העיתון אחד לאחד. ואפשר להמשיך ולמנות.
פרטי הרקע ההיסטורי נקנו אפוא בלא העמקה ותובנה, ואין לתרץ זאת בחירות שנוטלים מחברי רומנים היסטוריים לשנות את הפרטים כראות-עיניהם. מותר לבדות סיפור פרטי על רקע מציאות היסטורית אמינה, אך ב"וידוי" גם המציאות ההיסטורית נבדתה כלאחר-יד. בימי המלחמה והמהפכה היו תושבי רוסיה מתגודדים ומתקוטטים עד זוב דם על פת לחם עבשה. רבים מתו ברחובות כזבובים מרעב וממגפות הטיפוס והכולרה, שעשו שמות באוכלוסיית הערים הגדולות, ובהן אודסה. בימי הסבל, הרעה והמצוקה נפל גם ביאליק קורבן לחיי חולי ומחסור, ואפילו מודעת אבל נתפרסמה בעיתונות שהכריזה בטעות על מותו במגפה. בצוק העתים לא היה אפילו מי שירכין ראש לזכרו.
לעומת זאת, ב"וידוי" מתוארת מציאות תמוהה של חיי שפע והנאות החיך: ב-1917 רעיית המשורר מגישה ארוחה חמה וטעימה (עמ' 135); בארוחת הבוקר היא מעלה על השולחן לחם לבן טרי, צלוחית חמאה, ביצים טריות וקפה אמיתי עם סוכר (עמ' 139), ובשעות הפנאי קערת אגוזים (עמ' 143). מסע התענוגות הקולינרי נחתם, כיאות, במנת גלידה בבית קפה ידוע (עמ' 144). ככה נראית אודסה העליזה של שנות המלחמה והמהפכה בתום תחקיר, שהצליח ללכוד עשרות דמויות ושתי דמויות ראשיות: זקנה בת 101 וידידה צעירה לעת מצוא, המבקשת לשאול ממנה תמונה יוצאת דופן התלויה בחדרה, ובה מקופל, כבקליפת אגוז, כל סיפור חייה הטרגי של הישישה, ובמשתמע סיפורה של הציונות. בכל אלה אין דמות כלשהי, אף לא שתי הדמויות הראשיות, הזוכה לעיצוב אמין ומהימן, מתוך מלאות ריאליסטית ופסיכולוגית ראויה לשמה.
אילו הכירה הכותבת את איגרות ביאליק, החושפות את אישיותו ואת הפואטיקה שלו, היא לא היתה מעלה בדעתה שהמשורר יכנה את התינוקת שביקש לאמץ בשם "ציונה" ויעמיס על גבה הרך את כובד הגורל הלאומי. הוא היה בוחר בשם רב משמעי כגון "צילי" או "גילי", ואפשר שבשם מקראי כדוגמת "חמוטל", "קציעה" או "נעמה", ששילב בשירי הילדים ובעיבודי האגדות. ואם בסמל לאומי עסקינן, הן יכול היה לבחור ב"שולמית", הלא היא כנסת ישראל לפי אחדים ממפרשי שיר השירים. ביאליק לא היה בוחר בשמות "גאולה", "תחייה" או "ציונה" שרווחו במושבות בשנות העליות הראשונות, כי כל פלקט רעיוני המדיף ריח של "צבע טרי" היה זר לרוחו. חבריו סיפרו שבעלותו ארצה הוא ביקש לשנות את שם רעייתו לשם חסר-התקדים "מעיין" (שיכול אותיות של "מניע" לפי הכתיב ביידיש), וזאת כשלושה דורות לפני ששם זה נשתגר כאן. היעלה על הדעת שיבחר בשם "ציונה"? ואגב, איש מידידיו וממקורביו לא כינהו "נחמן".
סיפור המסגרת, סיפורה של האוצרת הצעירה תמר, הוא סיפור בן שלושה דורות של נשים נטושות, והוא נפתח בסיפור סבתה, שנהיגתה נועזת ומנהגיה משולחי רסן, במין התרסה פמיניסטית של טרם זמנה. בינה לבין נכדתה השאפתנית, הנוהגת להטביע את יגונה בבקבוק ויסקי, מופיעה גם דמותה של אם רפה במקצת, המצטיינת בקציצות הבשר שעליהן גאוותה. המתכון מפורט בספר פעמים אחדות: נתח בשר משובח באופן מיוחד, ביצים, עגבניות ומעט דבש.
כמבלי משים מתרומם מתכון פשוט וטעים זה למדרגת המלצה ארס-פואטית: קחו נתח בשר משובח (תולדות "המשורר הלאומי" הכרוכות בתולדות האומה), הוסיפו חומרים מייצבים, המדביקים את הפרטים ומעניקים להם נפח, רקחו במיץ עגבניות והוסיפו מעט דבש סנטימנטלי, והרי לכם מאכל שכל אחד ילקק ממנו את שפתיו, מבלי שיידע כלל באיזו קלות הוכן.
ספרה של פרופ' זיוה שמיר, "תיבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
<<
