בספרו החדש ממשיך רמי סערי להתמודד עם התימות המרכזיות בשירתו, ומוסיף עליהן ניסיון להתנתק מן המכובדות של הספרות
השוגון החמישי, מאת רמי סערי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 2005, 75 עמודים
"עיסוק מופרז בשפה הוא פרי התערערות נפשית", הבין רמי סערי כבר בספר שיריו השני, "גברים בצומת" (1991). אבל השפה, כל השפות כולן, הן גם תאווה גדולה התובעת את קיומו של העיסוק המופרז, אפילו במחיר ההצבעה על הנפש
רמי סערי, 2003
תצלום: ירון קמינסקי
והתערערותה. על כן, כאשר סערי מדמיין את חייו שלאחר מותו, הוא קובע לעצמו תוכנית עבודה ברורה, המשך לתוכניותיו בעולם זה: "בעולם הבא אלמד בוטהרית, / את שפתם הקסומה / של איי כוריה-מוריה" (מתוך ספר שיריו החמישי, "כמה, כמה מלחמה", 2002).
השפות הן עיקר קסמו של העולם, קסם שאינו בטל עם המוות. ומולן עומד האדם ומבקש לחולל קסם משלו, והוא הניסיון להכין את אוזניו ושפתיו לשמוע שפות רבות, לסחור בין השפות השונות ולהעביר משמעויות בנות שפה אחת למלים בנות שפה אחרת. תאוות השפות היא המדריכה את סערי בשלושת הכובעים שעל ראשו: כובע הדוקטור לבלשנות, חוקר מלות היחס המלטזיות, כובע המשורר וכובע המתרגם.
כבוד המתרגם הועם בדורות האחרונים. הופקעה ממנו ההכרה כי מעשה התרגום הוא מעשה אמנות מן הדרגה הראשונה, והוא נושל ממקומו כמתווך התרבותי הראשון במעלה בין עמים וחברות. התרבות הפופולרית המודרנית אינה זקוקה לכאורה לתרגום: קוקה קולה נותרת קוקה קולה בכל העולם.
מפעלו התרגומי הרבגוני של רמי סערי בעשר השנים האחרונות, הנמצא בעיצומו, מחזיר את המתרגם אל עמדתו כקובע טעם ספרותי. סערי מציג לקורא הישראלי יצירות ספרותיות זרות, ולרוב תרגומיו הקדים מבואות עשירים, המבהירים לקוראים הקשרים שאינם ידועים להם. מאז 1996 הוסיף סערי לספרייה העברית כשלושים תרגומים לספרי שירה ופרוזה מאלבנית, הונגרית, יוונית, פינית, אסטונית, פורטוגלית, ספרדית וגלגית, עיקרם בהוצאת "כרמל", שהוא מתרגם הבית שלה. ביניהם גם שני תרגומי מופת בעלי פוטנציאל להשפעה מרובה על השירה העברית, לקובצי שירה של פדריקו גרסיה לורקה, "משורר בניו יורק" ו"המשורר אומר את האמת". השפעתם כבר ניכרה בשירתו של סערי, ובעיקר בחטיבת שירי "הנער מהרובע" בתוך "כמה, כמה מלחמה", ששם כתב המשורר שירי אהבה לנערים פלשתינאים בסגנון שירי המשורר האנדלוסי לשחורים בהארלם.
השפה, השפות השונות, נוכחות בשירתו של סערי כדמויות מרכזיות. התרגום הוא הדרך שבה הוא כותב את שירתו שלו; הנדודים בין השפות והתאווה להתוודע אליהן מביאים על המשורר דחף נדודי אין-קץ בין מקומות.
השפות השונות נקשרות במקומות שונים על הגלובוס, וביניהם מסמן המשורר מעגלים של נדודים ושיבה. בספר שיריו הראשון, "הנה מצאתי את ביתי", שיצא לאור ב-1988 כשהיה בן 25, הכריז סערי על המקום היאה לקבורתו בשיר שנשא את הכותרת "פתח תקווה", עיר הולדתו. בשיר אחר, המשרטט את מסלולי הנדודים של משפחתו, מספר סערי: "סבי עזב את פולין ב-1937, פליט פרשי הרשע. / אבי עזב את רומניה ב-1946, פליט המלחמה והקור. / אמי עזבה את ארגנטינה ב-1961, פליטת האהבה הגדולה. // ובשנת 1982 נעזבתי אני מפתח תקווה / כדי לחיות את פינלנד, את יוון ואת הונגריה... משהו קדם לכל זה, אבל עכשיו / מאוחר מדי להבהיר את הדברים... המסע המטורף יימשך. כזה הדין: / להיות פליט ההתמודדות עם תוצאות הסרבנות, / לדעת שהצבאות והמשטרים ישתנו אי-פעם, / והמלה לעולם תיוותר - / תוותר בכמיהה ליופי, תתמסמס בזיכרון הדרך. // ולא יהיה לי בן, לא יולד בן לקין. / זרע שם מטלטל בעולם בלי שם, וגופו לו בית" (מתוך "גברים בצומת"). אף שהתנועה והאי-נחת בין מקום למקום מסומנים בשיר כשורשיו האמיתיים של סערי, ולא הנקודה האחת במרחב שבה נולד במקרה, סערי מכריז על פרישתו מן השושלת בסירובו להוליד בן.
ספרו החדש הוא המשך של התמודדותו עם התימות המרכזיות בשירתו, וביניהן הנדודים בין השפות השונות והניסיון לתרגם את עצמו בין ארצות, ולהם מוקדש חציו השני של הספר, "כמו אי ביבשה". כאשר הוא נזכר באשה שמתה, הוא זוכר כי שניהם אמרו בתקווה את השמות: "וינה, מדריד, ירושלים, / אתונה, מדגסקר וצפת". סערי פונה בשיריו אל מלטה (המחזור 1990 Malta כבר הופיע בספרו השני, אמנם בחיתוך שורות שונה מעט, ושם ניתנו בסוף הספר הסברים גיאוגרפיים לכותרות חלקי השיר), סברה ושתילה, ברצלונה, אגן הים התיכון, בית לחם, כרבלה, פאתי בגדד, הבלקן, ליסבון, יפאן, ועוד.
התוספת הייחודית בספר היא בניית "התשבץ של פסטיבל המשוררים", שבו מדבר סערי מגרונם של 22 משוררים (ביניהם הוא עצמו), ועוד עורכת (אילנה צוקרמן), פוליטיקאית ("שרת חינוך סרת חינוך, / בלי דרך ארץ ותרבות", הלא היא לימור לבנת המבהירה "ככלות הכל / הכל דיבורים", גם השירה), יו"ר המועצה המקומית (מטולה), כוהנת, סופרת, קדש, שכנה, פונדקאי וחוני המעגל. הכתיבה דרך גרונם של אחרים ודאי שאינה זרה לשירה, ותעדנה על כך הזהויות השאולות של פרננדו פסואה. גם לשירה העברית אין הדבר זר, ו"אני סימון נחמיאס" הצליח לפני כעשור להאפיל על כותבו האמיתי, איתן נחמיאס-גלס.
בשיר "משורר ס'", הרומז כמובן לעצמו, כותב סערי: "'השוגון החמישי' / הוא שם ספרי השישי, / כשם שהדגל של אסטוניה מופיע / על כריכת ספרי הראשון. / ואין זה כדי להכניס יסוד נוסף / לשירתי, שערברב של זרים חוגג בה". סערי מבהיר את הבחירה בשם ספרו, אבל אין הוא מבהיר מדוע בחר "שערברב של זרים" יחגגו בשירתו. הפוליפוניה הזאת ממריאה לעתים, כמו בשורות העמיחאיות של משורר ו' המספר: "הרכבת הנדירה של האושר / עברה פעם בחיינו, / משאית הזבל של העירייה / מוסיפה לעבור כל יום... בלילות בוחן המזרן / כמה ואיך גדלנו", בהבחנתו של משורר ט': "גם אני איני צופה בטלוויזיה. / זו הטלוויזיה הצופה בי", או בשורות של משוררת ס' הקרובות לרוחו של סערי: "מראש גבעתי שבגליל / אני חולשת על שירת נורבגיה... אוספת את הנוף מסביבי במלים - / נמשכת אל פנינת הכנרת / לתרגם את עצמי לשפת עצמי".
אבל רוב הזמן, מי שאינו להוט אחר פתרון התשבץ, או שאין לו הכלים לנחש איזה משורר ישראלי מסתתר בתוך איזה שיר, מוצא עצמו חסר מול השירים, או את השירים חסרים מולו. אמנם מצאתי באינטרנט דיון על זהות אחת המשוררות הנרמזות בשירים, וראיתי כבר חבורה של משוררים יושבים במעגל ומנסים את כוחם בפתרון חלק מן השירים (אשר נדפסו בגיליון 61 של הליקון), מסתייעים בכל רמז וזיכרון מפסטיבל המשוררים בחג השבועות 2003, אבל אלו הם המעטים. האם כתיבת שירה בנוסח חידתי מבטאת ייאוש של סערי ממספר קוראי השירה בארץ (והנחה כי רובם ביקרו באותו פסטיבל)? או אולי, באופן הפוך, הוא מנסה להתנתק מן המיתוס של מכובדות הספרות, ושל ערכה הנצחי של השירה, ולפנות אל שירה זמנית, שעיקר עוקצה הפואטי בתשתית חידתית חד-פעמית הכוללת יסודות של פרודיה?
יסוד הפרודיה ויסוד הזמניות אינם זרים לשירתו של סערי, ודומה כי את הישגו הפואטי הגדול ביותר נחל דווקא בספרו "כמה, כמה מלחמה", אשר נגע במישרין בפוליטיקת הזמן, והעביר לפני קוראיו בתהלוכה קרנבלית את חיוכו של הנשיא בוש, את המטוסים המתרסקים אל תוך מגדלי התאומים, בית מרחץ תורכי בשכם, פרסומת לנקניקיות זוגלובק, וגם אחד בשם סערי אשר מבהיר בראש אחד משיריו "זה לא יהיה שיר פוליטי, חברים, / כי אין לי כבר כוח בשבילכם", וכואב בשיר אחר כי העולם מתעקש לא לאפשר לו להישאר בחוץ "בגטו הליטופים של עצמנו". מה קורה כאשר משחק המסכות הופך עיקר, והתשבץ השירי תובע פתרון מיידי בסוף כל שיר? האם יש בו גם כדי לסייע לפתור את התשבץ הגדול יותר, תשבץ הנדודים של רמי סערי?
<<
