ספרו של משה בן הראש מלא שירה אמיתית, בז'אנר העתיק ביותר של השירה העברית: נבואה
מסכת מכות, מאת משה בן הראש, הוצאת מובן
במיטבו, משה בן הראש מצפצף על העברית, כי השפה לא שייכת לאף אחד. זו הרי מעלתה, שאפשר לעשות בה הכל, ובן הראש כותב שירה נפלאה:
משה בן הראש בפסטיבל המשוררים במטולה, 2003
תצלום: ירון קמינסקי
היו אלה שהכו והיו אלה ששתקו.
זה כל השיר. אין שלושה מחנות - של המכים, המוכים והשותקים - אלא רק שניים, והחלוקה מחדש שמבצעות השורות הללו אינה מניחה לקורא רגע של מנוחה. עם מי הוא? סביב שתיקה בנוי השיר: שתיקת המוכים ואחיהם המתבוננים מהצד, יודעים כמה "צודק" כאבו של המוכה. השיר הזה נפלא. ממנו אני מציע להתחיל ולקרוא את המשורר, בן המיעוט המרוקאי, לא משום שהוא מספר על מכות שקיבל בילדותו, ומצד שני גם לא בגלל עמיר פרץ, ובכל זאת כדאי לשים לב לעובדה הפשוטה ששום דבר בחברה הישראלית - הרי עכשיו הכל מבינים זאת, ולו גם לשעה קלה - איננו מנוטרל מן הכאב העמוק המפעפע מתחת לעור, לאדמה, לאפר, שום דבר אינו חונק אותו, זולת הצטרפות למכים, כמובן. קראו את השיר הקצר הזה וראו כמה עומק וכמה כאב יש בו, כמה פיות סכורים נראים פתאום באור אחר לגמרי.
בשיר אחר, שהגיונו דומה, מצטט בן הראש את עצמו: "ואני אומר להם / אני מדבר ואתם שותקים / אני בוכה ואתם צוחקים / אני צועק ואתם לועגים / אני מסביר ואתם מקטלגים / אני כואב ואתם בורחים". הקיטלוגים של בן הראש הם הצד החזק בשיריו הארוכים. "אני מבין את הצורך להשמין / את הפחד לקבל ביקורת / את היכולת לקבל דחיות / את הרגשת הדחייה מהסביבה / את התיאוריות הפוליטיות שהנה המלחמה באה / ושמחר יהיה יותר גרוע / את העמדת הפנים / שהנה / הרי לא תוכלו להכות אותי", וכאן באה, כמו בהרבה שירים, התפנית הכואבת: "כמו שהכתה אותי משפחתי", ועכשיו השיר מפליג מעלה-מעלה, אל המקומות הכי מוארים ששיר יכול להתרומם אליהם: "אני יכול לעמוד בכל / המכות עשו אותי חזק יותר / אך חולה יותר / חזק יותר אכזרי יותר / חזק יותר חלש יותר". הקיטלוג לא פותר שום דבר, הוא רק פוער עוד ועוד.
בן הראש כותב הרבה שנים ועקשנותו מעוררת הערצה. אני לא מבקש להלל את עיקשותו, אלא את שיריו היפים. כאשר הוא כותב: "ביצעתי את הפשע הנורא מכל / שסופר יכול לבצע / בספרות הישראלית: / נולדתי במרוקו, / ושמי מצלצל מרוקאי מדי / ואני אפילו לא מתבייש בזה", באות התוכחות ואחריהן ההוכחות, וכבר מציינים את כל המרוקאים שיש להם שם מרוקאי וכבר כתבו ספרות ישראלית. אלו כמובן אינן הוכחות. צריך לקרוא את המסלול שעוברת הספרות הזאת, בטורים הזחוחים של הרצנזיות, כדי להבין את מסע הדי-די-טי הלא נגמר הזה. די לקרוא את האופן שבו התקבל "עקוד", ספרו של אלברט סוויסה, כדי לראות שבן הראש יודע מה הוא סח; די לקרוא את האופן שבו נקרא סמי ברדוגו, כדי להבין על מה בדיוק כותב בן הראש.
בעבודת המאסטר שלה הראתה דנה בן זקן מאוניברסיטת באר-שבע כיצד מצמיחה ה"התקבלות" שני ראשים לסופר: את האחד כורתים, ואת האחר מלטפים; אחד "עדתי", שאותו יש לפסול, כמובן, והשני, משום שהוא נהנה מאשראי מוגבל של "אוניוורסליות" (כלומר סך כל הערכים הקשורים ל"כולנו"), שאותו מלטפים. תמיד חולפת בביקורות הללו מין עשיית חסד של שליית ה"אוניוורסליות" מתוך הזיבורית ה"עדתית". איני רוצה לרדת אפילו לרטוריקה המשווה את היחס לספרות על "בני המושבות", או "ניצולי שואה", או "הדור השני", כספרות אוניוורסלית, לא "עדתית", לעומת מה שצריכים לעבור סופרים "עדתיים". בן זקן מרבה לצטט משפטי הבל ידועים מן הביקורת של "ספרות עברית". למשל זו של דן לאור, המתאר ספרות "עדתית" (במקרה זה: שמעון בלס וסמי מיכאל). בספרות זו הוא מוצא: "עמדה ביקורתית נוקבת כלפי הגילויים השונים של ימי העלייה ההמונית ותקופת המעברות". נפלאות הלשון הביורוקרטית: "גילויים שונים של ימי העלייה ההמונית ותקופת המעברות". ובהמשך מגיע כמובן 'כיוון הכלים' הז'דאנובי: "בעיקר מסרבים סופרים אלה לאמץ לעצמם את הנחמה הציונית". הנחמה כמובן היא הניסוחים של הפרופסור הזה.
אבל בדיוק מן המקום הזה שואגת השירה של בן הראש, מסרבת להיחנק, מתעקשת לדבר, מדברת על הדיבור המנוע; כי הכתיבה אל המגירה אינה שירה, אבל למי יכתוב? מי יקשיב? מי שמזלזל בשאגת הכאב הזאת של בן הראש, אינו מבין, לא רק את מה שמתרחש מתחת לפני השטח בכל מיני אזורים של התרבות, אלא גם את כללי המשחק האכזריים בין "ספרות עברית" כמוסד וספרות עברית כאי-היענות למוסד.
כך מתאר בן הראש את המעבר מכתיבה לאי-כתיבה: "חודשים לא כתבתי כלום / הוצאתי ספר / וזה באמת דיכאון מוחלט / כבר חשבתי שהמשפטים שכחו אותי / עברו למישהו מוכשר ממני" (הלשון שאינה שייכת לו, ובאמת היא כן שייכת לו, גם לו;) והנה ההמשך: "אבל הנה אחרי חודשים אני שוב / עם המלים / כמו רכבת שנסעה מחוץ לפסים צולעת / ורוח חזקה פתאומית / החזירה אותה לפסים / שלה / רוח חזקה ונפלאה". איזו עוצמה מטאפיסית יש לתיאור הזה של החזרה אל הכתיבה.
זה מה שהולם למקרא השירים השותתים כאב: "זה נהיה קשה מיום ליום / המחשבות האלה רצות / אולי לעזוב הכל / לוותר / לוותר לתקופה מסוימת / כל העסק הזה של הספרות / פשוט לא הולך / לא הולך לא הולך". המונולוג הזה - שירי משום שהוא מנוכש ממלים מיותרות, משום שיש בו חיסכון עצום, ומצד שני יש בו חזרות לא מרפות עד הספק הגדול - "ואולי זה משהו אחר לגמרי / מה שמשגע אותי" - המונולוג הזה הוא המעשה השירי המובהק של בן הראש.
נכון, חלק מהכאב הוא כאב האי-התקבלות, והרצון להתקבל דווקא אצל אלה ש"מקבלים" ו"דוחים" הוא עניין רב סתירות, כי למה-מי-הם? ובכל זאת, הכאב הזה מצליח למנות את הבלויות "העולם הדוחה" בכוח הקיטלוג: "האנשים הרכילויות הכתבות / שבאות ולא באות / ההערות המחמאות / האנשים שיודעים מה אתה צריך לכתוב", ומכאן הכאב מוביל את בן הראש לחשוב על כתיבה, והחשיבה על הכתיבה - בדיוק אותו ממד שאי אפשר לספרות בלעדיו - הופך אצלו להרהור על ההרהור עצמו (בלי שמץ של העמדת פנים אינטלקטואלית): "אלא שהעניין עם העבר הוא / שאתה זוכר אותו בצורה סלקטיווית / ואין שום סיכוי שתצליח לשחזר אותו / אולי מה שהיה טוב באותן שנים היה / שהייתי בהווה / ולזה אי אפשר לחזור. / צריך לחיות". במיטבו, הספר הזה, שעמודיו אינם ממוספרים והפקתו נעשתה בתוכנת מיקרוסופט פשוטה, שהניקוד, בהעברה פשוטה ל-in design, בורח לפעמים מן האותיות, הספר הזה, יש בו פיצוי גדול: השירים הנהדרים הללו.
בן הראש במיטבו הוא מהפכן. הקשיבו לנבואתו: "והם יבואו / רצים רצים / דוהרים דוהרים / סוסים / אפורים שחורים כחולים / סוסים מכל המאות / יבואו כדי למחוץ כל מה שהם רואים / נשים גברים וילדים / חמורים שועלים כלבים חתולים / יבואו גם יבואו / סוסים ועוד סוסים / ואיש לא יוכל לעצור אותם". הקיטלוג נמשך בזעם עד סופו המדהים: "ואת, במיטה, תתבונני בי / מיואשת, מצפה להצלתי / אביט בך ולפתע / איהפך / לסוס אדום".
אפשר למנות אחים לשיר הזה, כולם כמובן קומוניסטים, בשלב זה או אחר של כתיבתם, "הסקיתים" של אלכסנדר בלוק ("כי לא נהיה לכם עוד תריס-מבטח / לא נילחם עוד בעצמנו, / רק נתייצב לראות, איך יתלקח / זה הרג רב בלזות עינינו"), שירה של ג'ני מ"אופרה בגרוש" לברכט, על ספינת הפיראטים ותותחיה, והראש הנופל מול כיתת היורים; כך מבטיחה גם "נערה מירושלים" של מאיר ויזלטיר. אצל בלוק נגמרת ההזיה ב"אופטימיות מהפכנית", אצל ברכט הזונה מפנטזת קריירה של חדרנית וממשיכה בחייה, ויזלטיר היגלה את הנערה מירושלים לסקנדינוויה וההזיה היא משמה, אבל מקומנו בטוח מפניה. בן הראש במיטה, אפילו לאשתו מבטיח להסתער כסוס על המקום הזה. הספר מלא שירה אמיתית, בז'אנר העתיק ביותר של השירה העברית: נבואה.
<<
