אהרן אפלפלד הגיע לבירת הבירה הגרמנית כדי לקטוף עוד פרס בדרכו לנובל המיוחל וגילה להפתעתו שהגרמנים הצעירים לא רק עדינים וסימפטים - הם אפילו הספיקו לפתח חוש הומור. הביקור הזה היטיב גם עם מארחיו. הם מחו דמעה. הם הרגישו טוב עם עצמם. בכלל, גרמניה מגלה את אפלפלד. זה ביקורו השלישי בחמש שנים. הוא אפילו מוכן לזרוק כמה מלים בגרמנית, שפת אמו. שפת רוצחיה
אפלפלד בנאום קבלת הפרס. החיים הם חידה וככאלה הם נס. זריחת השמש, חום הגוף, אדם שאומר בוקר טוב. ואז אני הולך לבית הקפה וכותב כמה שורות
צילומים: אלכסנדר פלקל
דורטמונד צליל קולו של אהרן אפלפלד רך ושקט. קול מהפנט, שמוציא את המראיינת ב"רדיו גרמניה" משלוותה. "שמי עדיין אהרן אפלפלד", הוא שוב ספק-אומר ספק-לוחש למיקרופון, בנימה ייקית מתנשאת קמעה, בתגובה לבקשתה החוזרת במהלך בדיקת הסאונד, וחיוך עולה על פניו. המראיינת בלחץ. היא שכחה את האוזניות, וכנראה גם את דף השאלות. על נציגי בית ההוצאה לאור היא כועסת בגלל שלא קיבלה בזמן עותק מספרו. היא רוצה חתימה. לא, אין לה ספרים אחרים שלו וממילא טרם התפנתה לקרוא אותם. אבל היא נרגשת לפגוש את הסופר הנודע. אפלפלד כמעט ומגלגל את עיניו בעצבנות, אך עוצר בעד עצמו, בכל זאת הנימוס מחייב, וממתין למבול השאלות הסטנדרטיות, שכמותן שמע כבר עשרות פעמים. המראיינת תבוא על סיפוקה, תקבל את שלה, כמו כל יתר הצדדים המעורבים בסוף השבוע הזה, סוף השבוע של אהרן אפלפלד בדורטמונד.
"אלו גרמנים אחרים, כבר דור שלישי אחרי", יאמר אפלפלד אחר כך. "הם עדינים, נעימים, משכילים וסימפטיים. לכל אחד מהם יש את הסיפור הבעייתי שלו עם תקופת השואה. לפעמים אני שומע, 'מספיק שואה. שילמנו, נתנו, היהודים מגזימים, אי אפשר לטרטר אותנו מהבוקר עד הערב". הוא חש שיש להם רתיעה עמוקה מלאומנות וקנאות. "זהו ביקור שלישי שלי, ויש תחושה שחל משהו. רואים שיש שבר בתרבות הגרמנית. הם עוברים תהליך של אירופיזציה ומתקרבים, נניח, לצרפתים. לצעירים יש הרבה ידע היסטורי וכללי, אין בהם את הכפייתיות או הציות והמשמעת הגרמניים. הם מייצגים מסורת דמוקרטית חדשה ואחראית. מה, יש להם אפילו חוש הומור".
דווקא היום. דווקא יהודי. דווקא מישראל
שוב טקס קבלת פרס ספרותי חשוב. בפרסים כאלה זכה אפלפלד, 73, למכביר, יותר מכל סופר עברי אחר החי בישראל. הפעם בכל זאת מדובר באירוע מיוחד: הפרס על-שם נלי זק"ש, המוענק לדמות המכונה "סופר השואה הבכיר בישראל" מטעם עיר מולדתה של זק"ש, דורטמונד, השוכנת בחבל הרוהר, בגרמניה. פרס נלי זק"ש לספרות מוענק על פעילות לקידום פיוס והבנה בין העמים. שלושה מזוכיו בעבר - נלי זק"ש עצמה, אליאס קאנטי ונדין גורדימר - קיבלו בהמשך הדרך את פרס נובל לספרות. זו גם שאיפתו הבלתי מוכחשת של אפלפלד.
גם מילאן קונדרה, דוד גרוסמן, חאבייר מריאס ופר-אולוף אנקוויסט זכו בפרס הדו-שנתי הזה. ללא ספק פרס ספרותי מכובד. לעיר דורטמונד, לשעבר בירת הפלדה והבירה של גרמניה, שנקלעה לקשיים כלכליים חמורים וסובלת מאבטלה גואה של כמעט 20%, חשוב למצב עצמה כעיר בעלת עוגן תרבותי דווקא, היום יותר מתמיד. ולאור ההתעניינות התקשורתית בביקור של אפלפלד, גם דורטמונד קיבלה את שלה.
זהו הפרס הראשון המוענק לאפלפלד בגרמניה. בניגוד לצרפת, החלו בגרמניה לתרגם את ספריו באיחור רב. האירוע המדובר זכה במסע פרסום גדול ועורר לא מעט תמיהה ביקורתית: האם לא הונחתה ועדת הפרס משיקולי פרסום מוגזמים בבחירתה? מתברר שזה אופנתי מאוד לארח יהודים וישראלים בגרמניה. המארחים הגאים מפרסמים את עצמם ואת אורחיהם בראש חוצות, אולי כדי להראות עד כמה הם שייכים לצד של הטובים, בניגוד למגמות החשוכות המשתוללות באירופה כיום. כך אפשר להבין את השימוש המוגזם במלה "דווקא": דווקא היום. דווקא יהודי. דווקא מישראל.
למה דווקא? מדוע אין הדבר פשוט וברור? זו הרי לא פעם ראשונה שישראלי מקבל פרס. מה פתאום דווקא? התשובה כנראה אכן נעוצה בצורך בפרסום באמצעות ייצור מלאכותי של קונפליקט שנועד למלא את התקשורת בכתבות חיוביות. ואומנם, התקשורת המקומית, ובמידה צנועה יותר הכלל-גרמנית, באה וקיבלה אף היא את שלה - כתבות יפות וחיוביות שמתאבך מהן ניחוח של מירוק מצפון.
אומרים על אפלפלד שהוא מפורסם בחוצלארץ יותר מאשר בישראל. שמו נוכח בדיונים ספרותיים רבים באירופה וברשימות המועמדים לפרסים שונים, ובראשם פרס נובל לספרות. הוא גם מוכר לא רע באירופה. ההסבר נעוץ בקהל קוראיו. הוא כותב על אירופה ותרבותה, על יהודים מתבוללים, על שפה ומנהגים בסגנון ובהקשר אירופיים. אם כך, מה הפלא שספריו נוגעים ליותר קוראים ומבקרים באירופה?
יתרה מזאת, אפלפלד הוא מהגר בנפשו. אדם שלמד מנהגים, מולדת ושפה חדשים והחל שוב את חייו. את תולדות חייו ולבטיו מבינים מהגרים אחרים שגם הם נתונים בקשיי הגדרת זהות ושייכות. לכן היה אפלפלד ידוע ומפורסם במשך שנים בארץ, כל עוד קהל קוראיו היה מורכב מעולים שהיזדהו עם תחושותיו. כך גם זכה בפרסים רבים בישראל, בראשם כמובן פרס
אפלפלד עם הפרס, משמאל ראש העיר, מימין פאול שפיגל. הקשר הגרמני לישראל וליהודים הוא מכונה משומנת היטב
ישראל, כבר לפני 22 שנים. אבל אפלפלד לא נעלם, שמו מוכר ומוכר גם בארץ, אף אם לא רבים ששים לקרוא "ספרות שואה", ז'אנר שאותו סייע לכונן יחד עם אימרה קרטש ופרימו לוי, כי "כילדים בשואה לא יכולנו לדבר היסטורית, עם עובדות. נאלצנו להתמודד דרך הרגשות ולבטא אותן באופן ספרותי".
הוא נדמה כזר, כאילו אינו שייך ללבאנט עם המניירות והנימוס הייקיים, אבל מסמל יותר מכל את ישראל הציונית: נער שלא ביקר בבית הספר מעודו ולא למד קרוא וכתוב, ללא משפחה, דובר שש שפות אך משולל שפת אם, שהגיע לארץ כדי להיות "היהודי החדש". גבוה, מתולתל, בלונדיני, שזוף עם עיניים כחולות וחיוך על הטרקטור, נושא נשק, "בעצם 'היהודי הארי'", הוא מעיר. ויותר מכל, גיבור. לאפלפלד היה עבר, מלא זיכרונות ופחדים, שהוגלה ובוצר ב"מרתפים" עליהם הוא כותב היום, מגירות וירטואליות שהיו הפתרון היחיד עבור בני דורו במחנות העקורים על שפת הים בנאפולי, ליד הצוענים, המטורפים מייאוש והנוכלים. אבל לאפלפלד היה גם עתיד, בתור יהודי חדש וגיבור.
רק שלגיבור אין מרתפים אפלים ואסור לו לספר את סיפוריו ליד המדורה, בין הצ'יזבטים המקובלים. למרות השירות בצה"ל והלימודים הגבוהים ואולי בגללם, חיפש מוצא ואפלפלד התחיל לכתוב את עצמו מחדש. "זה התפוצץ אצלי, בניגוד לקריקטורה של האידיאל אצל דן בן אמוץ, הייתי מוכרח לשאול מי אני, מי הורי, מאיפה אני בא. הרגשתי שבלי הרה-קונסטרוקציה אני מלאכותי, אני לא אני". הוא התחיל לכתוב עברית ברשימות על בני משפחה וחברים, אותם רשם "כדי לא לשכוח, כדי להרגיש שאני לא תלוש".
אלו הפכו לסיפורים קצרים ולספרים, שמלאים בפרטים קטנים ונכונים. "ספרות בניגוד להיסטוריה, בנויה על הפרטים הקטנים, האמיתיים", הוא מסביר את קפדנותו. חייו וניסיונותיו משוחזרים שוב ושוב מזוויות שונות, בהן אנחנו לומדים להכיר אותו, והוא לומד על התכונות האנושיות הבסיסיות, "אהבה, שנאה, פחד, בדידות". כאשה, כיהודי דתי ובעיקר כילד, אפשר לזהות את אפלפלד בכל סיפור. "אני כותב את עצמי כל פעם מחדש, מזווית אחרת. אלו אלמנטים שונים שיש בכל אדם. ממילא אני מאמין שסופר רציני יכול רק לכתוב את מה שהוא באמת, את מה שהוא מרגיש, ולא מה שהוא רוצה להיות או לכתוב". פאול צלאן אמר לאפלפלד שבועות מספר לפני שהתאבד, שהוא מקנא בו על שמצא את שפתו בעברית: "אם גורלנו להיות יהודים, לפחות נהיה יהודים כהלכה". אפלפלד לא יודע עד היום אם צלאן היה אירוני או שהביע משאלת לב.
ולכן הוא לא כותב על השואה ועל הזוועות. קצת מוזר בהינתן שהוא נחשב ל"סופר שואה" ושהעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה" הכתיר אותו כ"שריד אחרון מעולם שאבד".
"אני מתקשר בדמיוני עם אמי בגרמנית"
אפלפלד רואה עצמו יותר כממשיך דרכה של המודרניות האירופית. הוא נשען על פרנץ קפקא ועל פרנץ וורפל, יותר מאשר ידידו הטוב והזוכה היהודי בפרס נובל לספרות, אימרה קרטש ההונגרי. כמו עוגיות המדלן אצל פרוסט, ובפראפראזה טראגית, מחזיר ריח חמוץ של חציר מרקיב את אפלפלד לחיק ילדותו. לא לצרפת ולשמש הזורחת, אלא למקומות המחבוא שלו מאויב מפלצתי: "ריח החציר המרקיב מחזיר אותי למחוזות שבהם הסתתרתי והייתי לבד. הייתי אמנם מבוגר מגילי, אבל עדיין ילד בן שמונה. מלחמה אצל הילדים היתה שונה מאצל מבוגרים, כמו אגדה. האמנתי שהורי יבואו ויצילו אותי. כשעברתי ליד אבנים הייתי משחק איתן. שיחקתי ושכחתי שמלחמה. קצת תפסתי, והיתר זה אגדה. הייתי לבד, מטפס על עץ כדי לאכול איזשהו דובדבן".
הוא כותב סביב השואה. על מחוזות ילדותו בבוקובינה, באזור העיר צ'רנוביץ, שבה נולדו, בין השאר, גם המשוררים רוזה אאוסלנדר ופאול צלאן, שכתב כי "זו היתה עיר של תושבים ושל סיפורים". הוא כותב על חופשות קיץ בהרי הקרפטים אצל סבא וסבתא היהודים הדתיים, בין האיכרים. על תקופת הפריחה השזורה פחדים ואי ודאות בצל האיום הפשיסטי. על המלחמה, על חיילים אכזריים, זונות אדיבות וטובות נפש שאצלן הסתתר, ועל כנופיות שודדים אוקראיניות שאליהן הצטרף. על הגטו ועל מחנה הריכוז שבהם שהה זמן קצר לפני שהצליח לברוח במקרה, הוא מרפרף במהירות. זיכרון הילד שלו מכיל בעיקר את היערות הכבדים, הנחלים, האבנים ובעיקר קור ובדידות איומה. המלחמה כפי שילד תופס אותה, כאגדה יומיומית. הפחד להתגלות מרחף בין השורות תמיד. והשואה, שעליה לא נכתבת אף מלה, ניצבת נוכחת בכל זאת.
"כתבתי הרבה על התקופה", הסביר לי אפלפלד, "אבל אני עוסק בקורבנות. קשה לי להבין את המנטאליות של הרוצח. בבית שלנו קראו ספרים, שמעו מוזיקה, הלכו לתיאטרון ודיברו בלחש. אין לי רצון ללמוד את הרוצח. ללמוד כמו סופר, אני מתכוון, באופן אינטימי. ללמוד איך אתה מעמיד מישהו לקיר ויורה בו. אני יכול לכתוב על אשה, על ילד, אבל לא על רוצח. בכל ספרי יש לי רק דמות אחת אלימה, ב'עד שיעלה עמוד השחר', בו נוקמת אשה בבעלה הלא יהודי שמנסה לשנות אותה".
וגם על השחרור הוא כותב. על אי הידיעה, על החששות הנוראיים שמתאמתים, על חוסר הזהות ועל ההתמודדות היומיומית עם נסיבות בלתי אפשריות. וגם על אימת הקומוניזם והצבא האדום יחד עם הרווחה שבשחרור. על הפושעים והמיואשים במחנות העקורים. ותמיד על אהבה, אמונה, בדידות וייאוש. לשפה יש אצל אפלפלד חשיבות עליונה. השפה שלו קצרה, לקונית, מדויקת להחריד. בלי מלה מיותרת או לא מחודדת דיה. גם בספריו, וגם בחיי היומיום. לכן, למרות כל השבחים, הוא מסרב לשאת את נאום קבלת הפרס בגרמנית. "כשהשפה של אמי הלכה בי לאיבוד, הרגשתי שהיא נפטרה מחדש. זו אכן, במשמעותה המילולית, שפת אמי, אך היא החלידה אצלי", הוא מסביר - ועובר לאנגלית.
"עד היום", סיפר בשיחה, "אני מתקשר בדמיוני עם אמי בגרמנית. שפת אמי היתה שפת רוצחיה". כילד היתה השפה מקושרת בלעדית לאם ולאהבתה, "עד שהאהבה פגשה בחיילים". עיתונאית צעירה, עיניה קרועות לרווחה, על סף דמעות, שואלת את אפלפלד איך יכול היה בחלוף השנים להפוך לחייל. "זו היתה עבורי הנורמליות שאליה שאפתי, שאינה כבולה לכאב ולצער. להיות יהודי חדש, חזק וגיבור, לצאת מהגטו", הוא השיב בקצרה (למרות שבהזדמנויות אחרות הוא נשמע מעט כמו אחד ממחלקת ההסברה במשרד החוץ: "ישראל היתה בסכנה ועדיין בסכנה ומשקיעה מחשבה איך לעשות צבא עם ערך מוסרי"). זו שאלה שרק גרמנים צעירים יכולים לשאול. גרמנים שניכר עליהם שלמדו משהו מעברם. בעיניהם ההפיכה לחייל היא כבר צעד אל עבר התהום הבלתי אנושית שאליה נפל דור הסבים שלהם.
אבל בדיוק בגלל גרמנים צעירים כאלה, מסביר אפלפלד, הוא השתכנע להגיע לגרמניה. במשך שנים ארוכות הוא סירב. גרמנית היתה עבורו, לפחות כלפי חוץ, "שפת הרוצחים", כפי שאמר בראיון ב-1982 ל"בוסטון ריוויו". "לא רציתי לשמוע התנצלויות. בארץ פגשתי שוב ושוב גרמנים שהסבירו לי שסבם וגם אביהם לא היו נאצים. אני לא אוהב אנשים שכל הזמן מבקשים סליחה".
למרות שמבקר ה"נויה צירכר צייטונג" השווייצרי כתב בביקורתו האחרונה כי "הרגיש צורך לכרוע ברך לעתים תכופות במהלך הקריאה", אפלפלד פגש מספיק צעירים גרמנים אחרים, כאלה שתודעתם התעצבה בעידן הפוסט-התנצלות. בעיקר עיתונאים, ואת אנשי הוצאת הספרים הגרמנית שלו, ROWOHLT. מאליו מובן שהמפגש עדיין קשה ומייצר קונפליקט כל פעם מחדש, ובכל זאת זה כבר ביקורו השלישי בגרמניה (הראשון היה לפני חמש שנים), והראשון מחוץ לברלין. בביקורים הקודמים זכה לאהדה גדולה. קריין שקרא מסיפוריו השתנק על הבמה והחל לבכות. הצלחתו של ערב קריאה משותף לו ולקרטש הביאה להופעה נוספת מחוץ לבניין.
אפלפלד ביקש להיפגש במהלך ביקורו עם הקהילה היהודית בדורטמונד. בשבת. לא בתפילה, אלא בקידוש שאחרי שחרית. בדורטמונד יש קהילה יהודית גדולה במושגים גרמניים, המונה 4,000 נפש, רובם הגדול מברית המועצות לשעבר. זו קהילה פעילה יחסית, אולי מפני שרשומים בה 400 צעירים, הרבה יותר מאשר בקהילות גדולות יותר. נוער שמשלב יידישקייט עם מסיבות חוף ומוסיקת האוס באירועים שלו. אפלפלד מפגין עניין וסקרנות, אבל מתעניין יותר במבוגרים, רובם ככולם מהגרים רוסים ואוקראינים. הוא רוצה להבין מהי יהדות בשבילם. מאיפה הם באים ולהיכן מועדות פניהם. הוא מרגיש חיבור והבנה לסביו וסבתו המאמינים. לא באופן רגשי, אלא שכלי. "גישה אמוציונלית מאמצים אנשים שמתעצלים לחשוב", הוא מלגלג.
אפלפלד שמח לראות פנים שהוא מכיר ומזהה כ"פנים יהודיות". הפנים מדברות אליו ומספרות לו סיפורים, גם ללא שיחה. "אני חוקר את הכאב", הוא מסביר מאוחר יותר, "חורץ את פני השטח ומגלה את הנפש. אני כותב על יהודים כי הנפש היהודית מסקרנת אותי. היא מורכבת מאוד".
היושבים באולם הגדול שמחים על היציאה מהשגרה והכבוד שנפל בחלקם בדמות הסופר המפורסם שמסב עימם לשולחן. בייחוד כשהוא מזכיר את אהבתו לסיפורים האנושיים שבספרות הרוסית, להבדיל מכתיבה חדשנית במערב היום, שבה הוא מעט מזלזל: "אני אוהב את הספרות הרוסית, את צ'כוב, טולסטוי ודומיהם. הם כתבו על בעיות אנושיות כמו אהבה, נקמה ועל החיים האנושיים. הם לא עסקו בכתיבה אקספרימנטלית.
"זה עניין בסיסי, אנושי. ספרות אמיתית זה כמו לחם. על עוגות קצפת אפשר לוותר, אבל לא על לחם. בספרות הרוסית מוצאים את הדברים הבסיסיים, האנושיים - האהבה, השנאה, הלכלוך והטוהר. האמנות המודרנית בנויה הרבה מאוד על רצון להיות מקורי מכולם. האדם צריך להיות מה שהוא, בלי העמדת פנים. בלי לרצות להשתנות ולהיות מקורי. הרצון הזה נובע מיצר התבלטות. סופר שאין בו ענווה בפני החיים, אינו סופר".
המסובים מלינים על שהרב החדש והצעיר לא מאפשר להפעיל את המיקרופון ומערכת הרמקולים בשבת. וקולו של אפלפלד אכן רך וקשה לשמיעה בפינות מרוחקות של האולם. במקום להיות מתורגם גם לגרמנית וגם לרוסית, הוא מדבר אל הנוכחים בגרמנית מתובלת במלים רוסיות, וממתין לתרגום לרוסית, בוחן אותו ומאשר בניד ראש.
המטפלות שלו היו אוקראיניות, הוא מזכיר, ואת שפתן למד, וזה סייע לו מאוחר יותר להתחזות לנער אוקראיני בלונדיני אצל מסתיריו. כשהצטרף ב-1944, בגיל 12, לצבא האדום הדוהר מערבה כעוזר במטבח, למד גם רוסית. כשעלה שנתיים מאוחר יותר לארץ, מבולבל ותלוש, השקיע אנרגיה בלימוד עברית ואנגלית. את שאר השפות, כך אפלפלד, הוא איבד.
במהלך שהותו בגרמניה חוזרות אליו השפות הללו. הגרמנית החלודה היא מקור להשתאות כבר מהערב הראשון. הגרמנים ששים לשמוע גרמנית. זה מקל עליהם את העבודה. יותר מכך, הם אוהבים להתפלא מכשרונו של אפלפלד ומהסיפור הטמון בעובדת שליטתו בשפת אמו ורוצחיה, שנדמה היה כי איבד אותה לעד. באופן פרדוקסלי היתה גרמנית מזוהה עם יהודים: "מי שדיבר גרמנית בבוקובינה, היה ברור שהוא יהודי". לכן חתם אפלפלד באינסטינקט של ילד את שפתיו, וטמן את השפה ואת יהדותו עמוק בפנים.
נראה כי במהלך השהות בדורטמונד עוברת השפה טרנספורמציה. משפת הקלגסים הנאציים, שפה של פחד ומוות, היא שבה להיות שפת אם, שפה של תרבות מפוארת, הטובה בנמצא. תרבות שעל אובדנה בוכים היום בגרמניה, ושממשיכה להתקיים, כבדיחה אכזרית של הגורל, בשמורת הטבע של הייקים בישראל. פריחתה התרבותית של גרמניה והסימביוזה שלה עם היהדות בשנות ה-20 וה-30 המוקדמות של המאה ה-20 שרדו אך ורק בקרב הפליטים שהביאו אותן עימם לארץ ישראל וששמרו עליה מכל משמר עד היום, כדי לחצוץ בין עצמם ללבאנט.
"ללא המלחמה", אומר אפלפלד, "הייתי כנראה דובר וכותב גרמנית, מעריץ ספרות ותרבות גרמנית. במשפחה נחשבה התרבות הגרמנית לתרבות העליונה. הייתי בבית מתבולל, ללא משמעות ליהדותי".
צהריים של עליונות מוסרית
רוב הקהל שהגיע לטקס בצהריי יום ראשון המוקדמים חיפש חוויה אינטלקטואלית, שתעניק לו הרגשת עליונות מוסרית. בקור של תחילת דצמבר מתכרבלים רוב הגרמנים במיטתם בשעות האלה, אבל חוויות אינטלקטואליות הן מספיק נדירות בדורטמונד כדי להביא 250 צופים וכ-50 עיתונאים לטקס הענקת הפרס. ראש העיר דורטמונד שמח על ההזדמנות להצטלם בחברת אפלפלד ופאול שפיגל, נשיא המועצה המרכזית של היהודים בגרמניה ואיש ציבור ידוע. בנאום הברכה שלו קשר ראש העיר את פועלו של אפלפלד עם כתיבתה של זק"ש, שכתבה דווקא בגרמנית ושבדית. הסופר שמח על ההשוואה, כי "כל מי שכותב על השואה הוא באיזשהו מקום תלמידה של נלי זק"ש, שהיתה מהראשונים שנגעו בקטסטרופה בכלי של האמנות ויצרה שירה נפלאה".
בנאום ההוקרה שנשא לכבוד אפלפלד ציין ראש העיר את סוגיית השפה וסבלם של הניצולים וניצל את ההזדמנות להזכיר את האנטישמיות ואת כוחו של הימין הקיצוני בגרמניה. הוא חתר לפרובוקציה קטנה ומדודה היטב, כדי שהנושא ימשיך להיות רלוונטי בשיח החברתי בגרמניה. גם הוא קיבל את שלו.
וכך גם כלל יהדות גרמניה. בעיני שפיגל, כל התרבות היהודית מרוכזת היום סביב ישראל. בלי ישראל והתרבות הסובבת אותה, הוא לא יכול לתאר לעצמו קיום יהודי בגולה, הוא מספר בראיון חפוז. מכאן נובעת החשיבות העליונה של זכיית סופר ישראלי בפרס בגרמניה - כנציג היהדות מצד אחד, וכמעניק זהות ליהודי גרמניה מצד שני.
נאום התודה של אפלפלד מדויק ומדוד כמו ספריו. יש לו חוש גאוני לדרמה רגשית נטולת פאתוס. הוא מעורר סערת רגשות מטלטלת בקרב שומעיו באמצעות סיפור של סצינה בודדת, במטאפורה פשוטה, במלים ספורות. אחרי שסקר את יחסו לשפה הגרמנית ואת חייו, הוא מספר לסיום על חלום, בו הוא יוצא מהגטו אל נשים המחלקות קפה וסיגריות ושומע את אמו המחפשת אותו כבר שנים קוראת לו בגרמנית, בשם ילדותו: "ארווין, וו ביסט דו?" (ארווין, איפה אתה?). ארבעה משפטים קצרים. הקהל קם על רגליו. אנשים מוחים דמעה. הם מוחאים לו כף שעה ארוכה. אפלפלד מצליח להיראות נבוך ומרוצה בו בזמן. גם אהרן הסופר המפורסם והמנוסה וגם ארווין הילד. ובכך סוד קסמו.
הקהל נוהר לדוכן הספרים בכניסה ונעמד בתור עם הרכישות החדשות, כדי שהסופר הנודע יחתום עליהן. נציגי ההוצאה, שעכשיו קיבלו גם הם את שלהם בתוספת תקשורת חיובית, חוככים את ידיהם בהנאה. הם אנשים טובים, ללא ספק, אבל העניין שלהם הוא מסחרי. אפלפלד מחלק חתימות במשך זמן ארוך, עד שמגיע זמן ארוחת הצהריים, האירוע המרכזי לאח"מים.
העיתונאים קיבלו את שלהם והלכו. נותרו המלווים הצמודים מההוצאה לאור, ואלה ששמחים לקבל את הכבוד מעיריית דורטמונד, כמו חברי הנהלת הקהילה היהודית שבאו לראות ולהיראות. המארגנים רוצים שכל אחד מהם ירגיש שהוא חשוב וארגנו אירוע למופת. הם כבר מנוסים באירועים דומים, אומרת ראש לשכת דובר העירייה, שאחראית לאירוח. זה לא היהודי הראשון ולא הישראלי הראשון שהגיעו כאורחי עיריית דורטמונד. הם כבר יודעים להתקשר לקהילה, לברר מי אוכל כשר בלבד (הרב והחזן לשעבר, שמקבלים תפריט צמחוני אישי משלהם) ולהכין בצד מדליוני צבי וחזיר בר. וגם מנת דגים ליהודים בתפקיד. הכל נחמד ומתואם בשלמות אך משאיר הרגשת דז'ה-וו: כבר היינו בסרט הזה. אין בו שום דבר מיוחד. הביקור של הסופר מישראל אולי עדיין מעט אקזוטי, אך כבר אינו אירוע יוצא דופן. הקשר לישראל וליהודים בכלל הוא חלק ממכונה משומנת היטב, בה כל אחד מרוויח את שלו.
למשל ראש העיר דורטמונד, שמזכיר לאפלפלד שוב ושוב בשיחתו עמו את עובדת היותו הולנדי למחצה. כלומר, בעצם בכלל לא שייך לגרמנים. הוא הרי חצי קורבן ומבלה את זמנו החופשי בהולנד. כך הוא מוחל לעצמו על עבירות שלא ביצע. והאישור שהוא מקבל מנציג הקורבנות על היותו זך וטהור, מתברר, חשוב לו עד מאוד.
מצד שני, למחרת מתאכזב אפלפלד בביקורו בארכיון נלי זק"ש במוזיאון תולדות האמנות והתרבות של העיר דורטמונד. הארכיב זעיר ועלוב ושוכן ביחד עם עוד אוספים אחרים במרתף. "הפרס הוא טוב למי שמקבל אותו, אבל מה הטעם בפרס על שם נלי זק"ש, אם לא מתבצעת פעולה לשימור מורשתה, לשימור הסימביוזה היהודית-גרמנית שנכשלה"? "האהבה החד-צדדית", קרא לה גרשום שולם. והיום היא חד-כיוונית, מהצד השני.
למרות האכזבה, גם אפלפלד, ששמח על ההכרה ועל תשומת הלב, קיבל את שלו. מעבר לכסף, ללוח האמנותי ולתעודת ההוקרה. זו ההערכה המתורבתת לפעילותו וליצירתו. העולם אליו ועליו הוא כותב, מעריץ את היצירה. "סופר הוא שרת של 'העניין האנושי', הוא צריך להראות שהוא מבין משהו ברגישות ובחולשה האנושיות. להיות תחליף לדת", הוא קובע. "הדת היא משמעות לחיים, בלעדי המשמעות החיים בכאוס או ניהיליסטיים. לתת משמעות לחיים משמעותו להיות דתי. במובן זה אני דתי. זו מחשבה שיש לה מקורות יהודיים. אני אדם מאמין, לא הולך לבית הכנסת או מתפלל, אבל הדת היא משמעות. עבודת יומיום - לקום, לשתות קפה, לכתוב. עם משמעות".
אפלפלד רשאי להתרווח וליהנות מהרשמים ומהאנשים הנקרים בדרכו. הוא מעריך כי העניין בו באירופה גדל עקב הגידול באנטישמיות. "לא מזמינים עוד רק סופרים שמאלנים, כדי שידברו על שלום. זה לא התחום שלי, אלא ספרות א-פוליטית על בני אדם. על יהודים, גדולים כקטנים, שמנים כרזים, אינטלקטואלים כפושעים. ואת זה רוצים המשכילים באירופה לשמוע כדי לחזק את עצמם". כל עוד המגמה נמשכת והמכונה הממוסחרת פועלת היטב, יהיו רבים שישמחו להעניק לאפלפלד פרס וגם לגזור איזה קופון בשביל עצמם.
והוא ימשיך לכתוב. "החיים הם חידה וככאלה הם נס. זריחת השמש, חום הגוף, אדם שאומר בוקר טוב. ואז אני הולך לבית הקפה וכותב כמה שורות. אני לא מפחד מהמוות. אני שמח לראות דברים חדשים. אנשים, שדות, הרים, שמיים. וכשמישהו בא ואומר, 'ספר שלך עשה לי דברים שאף ספר אחר לא עשה' - זה השיא".*
<<
