עופרה עופר. סופרת ומתרגמת, ילידת 1951. ספרה החדש, "יופי לי, יופי לי", ראה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות אחרונות
הסופרת והמתרגמת עופרה עופר נולדה בתל אביב בשנת 1951. עד כה תירגמה עופר כ-30 ספרי פרוזה ועיון, ופירסמה שבעה ספרי פרוזה, ביניהם "לשתות תה עם מלכת אנגליה" (ספרית מעריב 1994), "בגידות, כל מיני" (ביתן, 2000), ו"שירה והירושימה" (ידיעות אחרונות, 2003). ספרה האחרון, "יופי לי, יופי לי", שראה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות אחרונות, הוא מונולוג של בת נטושה, הפונה לאמה שניתקה את הקשרים עמה בטריקת טלפון, וחושפת שקרים, סודות וזעקות-שבר במשפחה ישראלית "מושלמת". אליה שלחנו השבוע את השאלון.
*
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
סריוז'ה, בנה הנטוש של אנה קרנינה. זוהי דמות כמעט שולית לכאורה, ועם זאת הוא בעיני מוקד הרומן: הסצינה שאנה מתגנבת לבית שעזבה, פוגשת בחשאי את הבן האהוב שלה ונפרדת ממנו לצמיתות, נוגעת בעיני בשאלות המשמעותיות ברומן: את מי אנה אוהבת, את עצמה? את בנה? את ורונסקי? מה היא מקריבה, ומדוע בעצם?
עם איזה סופר שאינו עוד בחיים היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?
עם ויליאם שייקספיר האמיתי. המיסתורין סביב דמותו, האנושיות והגאונות שבזכותן המלים שלו מדלגות בקלות מעל משוכות של שפה ושל זמן, מעוררים בי כבר שנים סקרנות ואהבה. הפגישה אתו תצטרך כנראה להתקיים בפאב, אף שזה לא מקום שטבעי לי להיות בו. מעניין אם אזהה אותו ממבט ראשון או שזהותו תתגלה כהפתעה גמורה. הייתי נפגשת בשמחה גם עם גרהם גרין, מומחה לבתי קפה ולהאזנה לשיחות של זרים.
איזו שורה של סופר אחר היית רוצה לכתוב בעצמך?
"לא כברוש/ לא בבת אחת, לא כולי/ אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות ירוקות", של עמיחי. כך לחיות, כך לכתוב: לאורך זמן, בהתרחבות עקשנית ובלתי פוסקת, בעדינות.
מהו המשפט האהוב עליך בספר החדש שלך "יופי לי, יופי לי"?
משפט של חסד, שמתאר כיצד הדוברת, שזכתה לבסוף באהבה, מוצאת מקום בטוח, מחזק ומאפשר: "בתחילה אני פוסעת בהיסוס על המקום היציב הזה. מנסה אותו והוא תמיד שם. אחרי כן אני מרקדת. ואז כמרחפת".
מי היה הקורא הראשון של כתב היד?
אריק, בן זוגי ועורך הבית שלי, ליווה את הרומן ממש מתחילתו. כשקראתי באוזניו את העמוד הראשון הוא התפעם מהחוויה של היכרות מוקדמת כל כך עם רומן שרק יצא לדרך. שאלתי אותו מנין הוא יודע שהרומן ייווצר בכלל. אריק אמר שאין לו שום ספק... אני שמחה שצדק!
למי מוקדש הספר ולמה?
לענבל כלתי. כי נפשי נקשרה בנפשה.
מה המוטו של הספר ומדוע בחרת דווקא בו?
השיר "מיתר" של יצחק לאור, שמצאתי בעיתון בשנות ה-80, גזרתי ושמרתי מאז בארנק. בשיר "מבקש מיתר מן הקרוב אליו למסור לעולם בדייקנות של מתרגם... על הייסורים". וזה מה שניסיתי לעשות ב"יופי לי, יופי לי". לדייק. ולמסור לעולם. להיות פה למיתר השכן לי, "במעמקי המפולת".
מי את הכי מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?
אמא שלי. הייתי שמחה אם היא היתה קוראת אותו - ולמעשה היא יכולה.
אם היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
כנראה שמשפט הפתיחה של הדוברת ברומן "יופי לי, יופי לי" מתאים גם לי: "שלשום טרקת לי את הטלפון". ואילו, כדברי השאלון שפיבו הציג בפני מרואייניו, נשאלתי: "מה היית רוצה שאלוהים יאמר לך בכניסה לגן עדן?", הייתי מבקשת לשמוע: "אני מאמין לך. את צודקת". אולי אלה המלים שהייתי בוחרת לפתוח בהן את האוטוביוגרפיה שלי.
<<
