להעיד - אבל מבלי למוטט את העד או להקטין את ממדי ההיסטוריה
מאת עמליה רוזנבלום
שדות הזיכרון שלמה ברזניץ. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 159 עמ', לא צוין מחיר
במרכזו של כל סיפור שואה פעורה תהום, ובשוליו רקום נס. לא משנה עד כמה עדינה הרקמה, קיומה מובטח כי הנס הוא התנאי שבלעדיו לא היה העד-המספר שורד. אנחנו יודעים זאת בבואנו לקרוא ספרות שואה, ואולי הידיעה הזאת נחוצה כדי שנוכל לקחת על עצמנו שוב ושוב את חובת ההזדהות הנוראה שהספרים הללו תובעים. כי בלי נס, ולא משנה עד כמה קטן, אי אפשר היה לשאת את כובד משקלם.
בספרו של שלמה ברזניץ - שיצא לאור לראשונה בשנת 1994, אזל ונדפס בימים אלה במהדורה רביעית - הנס הוא אדיר. בשנות המלחמה הוסתרו ברזניץ ואחותו בבית יתומים של מנזר בצ'כוסלובקיה. ברזניץ הילד התגלה כבעל זיכרון פלאי, שאיפשר לו לדקלם נוסחי תפילה לטיניים קשים וארוכים. יכולת זו, בשילוב עם אדיקותו הנאיבית של הילד היהודי שמשפחתו התנצרה בזריזות, עוררה משנתה אגדה מקומית, לפיה ביום מן הימים יהיה יתום יהודי לאפיפיור. בזכות האגדה נרתמה הסביבה להגן עליו ועל אחותו.
אך נס זה, עם כל כוחו הדרמטי, אינו המרכיב שהופך את הקריאה ב"שדות הזיכרון" לקריאה מטלטלת ובלתי נשכחת. כוחו הספרותי של הספר הביוגרפי הזה, הנדיר ביופיו, הוא במתח הפואטי בין זיכרונו המופתי של הילד, שמשנן ליטניות שלמות מבלי להבין את תוכנן, לבין זיכרונו הקטוע של המספר המתבונן בשברי חייו, שמשמעותם נהירה לו עד כאב.
על גב הספר כתוב כי זה "אינו ספר זיכרונות שגרתי". אפשר לומר אפילו שזה אינו בדיוק ספר זיכרונות, אלא ספר היזכרות. וההיזכרות היא שמאפשרת לברזניץ להתגבר על אחד הקשיים היסודיים של ספרות שואה, הלא הוא שחזור התמימות. פיסקה טיפוסית, המתארת עימות ראשון של הגיבור עם אחד היתומים הוותיקים במנזר, מדגימה כיצד פועלת ההיזכרות בתוך הכתוב: "(הוא) היה יתום אמיתי. ולא היתה לו אפילו מטפחת-אף, בשעה שלי היו שש, מקופלות בקפידה עם שאר חפצי בתוך המזוודה. אניוקה (אמא) גיהצה וקיפלה אותן למעני, אולי בפעם האחרונה. מה אעשה אחרי שכל השש יתלכלכו? פעם ניסיתי לשטוף מטפחת מלוכלכת ולהסיר ממנה כתמי דם, וזה היה נורא. החומר הירוק-צהוב היבש הפך כולו לחלקלק ודביק ולא יכולתי להסירו מאצבעותי. מטפחת נקייה מגוהצת, מקופלת יפה בכיס היא נהדרת; פירושה שאתה לא יתום" (עמ' 36-37).
ניתן לראות כאן איך, במהלך אופייני לו, מעמיד המספר בתחילת הפיסקה את הקוראים במקומו של הילד, אותו מקום תמים שלא ניתן לראות ממנו מעבר לכתלי המנזר ולסוף היום, שבו למושגים "שואה" ו"מלחמת העולם השנייה" אין עדיין משמעות. אך בסופה של אותה פיסקה, באמצעות תובנה הנאמרת כמעט חרישית, מקיץ המספר מהזיכרון, או אולי מתנער מן התקווה לכונן לעצמו מחדש את העבר כפי שהוא. וברגע שבו הוא פונה לקוראים מעל לראשו של הגיבור הוא מעיר גם אותם.
כך, לאורך כל הספר, שוזר ברזניץ בין זיכרונותיו את מבט-העל של המספר הבוגר, ולעתים קרובות משלב ביניהם גם תובנות פסיכולוגיות מורכבות שהגיע אליהן בעבודתו האקדמית. מדובר בתובנות מעניינות כשלעצמן, על אכזריות, על מנגנון ההשכחה, על תחושותיהם של הצייד והניצוד. אך מיקומן של התובנות הללו - תמיד רגע לפני השיא, תמיד בפסגת הפחד - מעיד על כך שכוחן אינו נמצא דווקא (או אך ורק) בתוכן הגלוי שלהן. למעשה, כוחן של התובנות הרציונליות, הנאמרות בקולו הסמכותי של הפסיכולוג, הוא ביכולתן למשוך את המספר והקוראים לאחור ולגונן עליהם בדיוק ברגע שבו הגיעו עד התהום הפעורה של הסיפור, עד אותו בלתי-ניתן-לתיאור של השואה.
לדוגמה, כאשר אחת הנזירות מסתירה את ברזניץ הילד במהלך חיפוש יסודי אחר ילדים יהודים, הנערך במנזר, כותב ברזניץ הבוגר בסוגריים: "מסיבה כלשהי מתמקדת תיאוריית האמוציות של ג'יימס-לנגה בראש ובראשונה על יסוד הפחד, וטוענת כי אם אני רץ משמע שאני מפחד. באותה מידה ניתן לטעון כי אם אני מסתתר, משמע שאני אשם" (עמ' 116-117). כלומר, המבט הבוגר, ההיזכרות, פועלים לשכך מעט את הכאב שגורם הזיכרון עצמו. השיכוך, האיפוק, הם תוצאה הגיונית של הרצונות הסותרים: מצד אחד לספר, להעיד, ומצד שני לעשות זאת מבלי למוטט את העד ומבלי להקטין את ממדי ההיסטוריה. ואכן, הספר הזה שובר את הלב בכך שהוא מתאפק שלא לבכות.
מיטיבה להדגים זאת סצינה אחת, שבה מובא ברזניץ הילד אל ההגמון על מנת שיבחן את בקיאותו המופלאה בתפילות. ברזניץ הילד מרותק על ידי שיער האוזניים של ההגמון, ממוקד בצורך העז שלו להשתין, ושטוף בפחד שמא יזכור ההגמון איך לפני המלחמה היה שותף למעשה קונדס שבמהלכו נשפך דלי מים על הוד קדושתו. אך ההגמון וברזניץ-המספר ממוקדים בנקודה אחרת לגמרי בחלל הדרמטי:
"הבט אלי, בני!" אמר האב, כמאותת לכך שהמצב יידון בראש וראשונה מן ההיבט הדתי. פגשתי בעיניו, מנסה בכל כוחי לא להסתכל בשערות אוזניו.
- מה שמך, בני?
- יורי, האב.
- יורי מה?
התכסיס נכשל והתכוננתי לבלתי נמנע.
- יורי ברזניץ, האב.
הפסקה. הגבות העבות מביעות ריכוז.
- האם אמרת ברזניץ?
- כן, האב.
- האם אתה בנו של יוסף ברזניץ שהתגורר מעבר לרחוב?
- כן, האב.
צל כבד. אחר כך נתרככו עיניו.
- האם הוריך נלקחו על ידי הגרמנים?
ותקרית המים היתה חסרת כל משמעות.
- כן, האב.
מדוע רק ?כן, האב?' מדוע לא ?מזמן, האב. נלקחו לאושוויץ, האב. אני מתגעגע אליהם נורא, האב. אני מפחד שנהרגו, האב. האם הם ישובו אי-פעם, האב?'
הוא פנה לאם המנזר. ?מדוע לא סיפרת לי?'
- לא חשבתי כי זה חשוב, האב.
מופתעת, במקום ?הוד קדושתך' השתמשה במונח העומד לרשותה עתה: ?האב'.
- אך זה חשוב, הנזירה, חשוב מאוד.
הערה זו נאמרה בקול אטי, מנותק. אחר שב אלי" (עמ' 96-97).
כך בתנועה קצובה בין העבר להווה, מצויד בחוט הדק והחזק שיוצרות מלים כשהן נבחרות בקפידה ומונחות בסדר הנכון, מצליח ברזניץ לאחות במעט את הפצע הפעור במרכז סיפור השואה הפרטי שלו, וזהו הנס השני בספר.
יום השואה הבינלאומי הראשון
ביום שישי, 27 בינואר, יתקיים יום הזיכרון הבינלאומי הראשון להנצחת קורבנות השואה, לפי החלטת האו"ם מהשנה שעברה. היום נבחר בשל היותו יום השחרור של מחנה אושוויץ
ספרה של עמליה רוזנבלום, "ונדמה שהכל אפשרי", ראה אור בהוצאת כתר
<<
