אם כיסחתם לפלשתינאי את הצורה, גנבתם לו זיתים, או שברתם לו את הפנסים באוטו, כדאי לכם מאוד להישפט בבית משפט השלום בכפר סבא
אברי רן. מזוכה סדרתי
ביום שלישי שעבר זוכה מנהיג נוער הגבעות אברי רן מגרימת חבלה חמורה ותקיפת פלשתינאים מהכפר יאנון. הוא זוכה למרות שעם מעצרו הודה באשמה, ולמרות שנמלט ממעצר הבית בו היה נתון במהלך המשפט. אבל זיכויו של רן לא הפתיע. מי שעוקב אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית משפט השלום בכפר סבא, שם נשפטים אנשי ימין אשר הואשמו בעבירות אלימות נגד פלשתינאים ופעילי שלום, יודע כי רן הוא נדבך נוסף בשורה של זיכויים.
הסטטיסטיקה מטרידה. בעמותת יש דין, המתעדת את עבירות המתנחלים מעבר לקו הירוק, מצאו כי מספטמבר 2002 עד ספטמבר 2005 נידונו 392 תיקים בבתי המשפט נגד ישראלים שביצעו עבירות פליליות במרחב שומרון של מחוז ש"י. 257 מתוכם הורשעו. נגד ישראלים שביצעו עבירות פליליות בפלשתינאים הוגשו בסך הכל 11 כתבי אישום, מתוכם שבעה יצאו זכאים.
"בהתחלה חשבנו שהכישלון של אכיפת החוק בגדה רובץ בעיקר לפתחם של המשטרה והצבא", אומר עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של העמותה. "לאט לאט הבחנו בתופעה מאוד מוזרה: הסטטיסטיקה הפלילית מדברת על כ-90-95 אחוזי הרשעה בבתי משפט. ופתאום, אנחנו מגלים שכאשר מדובר בתיקי התנכלויות של מתנחלים לפלשתינאים, בבית משפט השלום בכפר סבא, הסיטואציה כמעט הפוכה. הרוב מזוכים".
ויש לך הסבר?
"מעיון בפסקי הדין אתה מגלה למה זה קורה. זה קורה כי הנרטיב המתנחלי תפס לו אחיזה בבית המשפט הזה, וכאשר מגיעים עדים פלשתינאים הם נתפסים כבלתי אמינים. הנאשמים עצמם, היהודים, העדות שלהם נתפסת כאמינה. אני לא יכול לתקוף מסקנה קונקרטית שבה האמין שופט לעד זה או אחר. אבל כשמסתכלים על הדברים מלמעלה רואים תופעה מדאיגה. זו מדיניות הקריצה. שבעצם מותר להם. זה בא מלמעלה, כמעט ברמה המדינית.
"זה קצת מזכיר את מה שהיה כאן בשנות השמונים בתחום עברות המין. אז אחוז הזיכויים בעברות מין היה מאוד גבוה. ניתוחים פסיכולוגיים הראו ששופטים נטו להאמין לגברים. כמו פה, אלו עברות של מלה מול מלה ואז השופט יש לו הזדהות עם צד מסוים. במקרה ההוא אלו היו הגברים והיום אלו המתנחלים".
עד חמקמק וצלופחי
זיכויו הטרי של רן הוא אולי אחד ממקרי המבחן הבוטים ביותר של המגמה עליה מדבר עו"ד ספרד. השופטת נאווה בכור לא רק שזיכתה את הנאשם, אלא גם שפכה אש וגופרית על שני המתלוננים ועל המשטרה.
על פי כתב האישום שהוגש נגד רן, במרץ שנה שעברה הוא הגיע עם עוד שלושה נאשמים - יששכר מנדל, אלעד זיו וויקטור לדיזנסקי - לשדה באזור הכפר יאנון. שם נתקלו בעמאר אבו שחאדה וחאדר אבו הנייה שחרש את האדמה בטרקטור. על פי כתב האישום, אבו שחאדה ברח לאחר שרן הורה לו לשבת. לדיזנסקי וזיו רדפו אחריו עד שנפל ואז בעטו בו בכל חלקי גופו. לדיזנסקי הכה בראשו בקת רובה אמ-16 ופצע אותו. רן בינתיים ניגש אל אבו הנייה היכה אותו בפניו באגרופים וקרע את חוטי החשמל בטרקטור.
לצד זיכויו של רן, זיכתה השופטת בכור את שני הנאשמים מנדל וזיו מהאישומים נגדם. לדיזנסקי הורשע בשלב מוקדם בתקיפה על פי הודאתו במסגרת עיסקת טיעון. למרות צילומים המתעדים את הפלשתינאים חבולים ומדממים, לא קיבלה השופטת בכור את גרסאותיהם לאירועים. "ספק רב בלבי בנוגע למהימנות גרסאותיהם המתפתלות והמשתנות", כתבה בהכרעת הדין.
בבית המשפט הסביר אבו שחאדה כי גרסאותיו שונות מאלו שנתן במשטרה מכיוון שלאחר האירוע היה מוכה, עייף, לקה בסחרחורת ובחוסר זיכרון. בכור לא גילתה כלפיו חמלה. "המתלונן משנה תדיר את תשובותיו באור חמקמק וצלופחי", כתבה והוסיפה כי הוא גם נוטה להגזים בתיאוריו. לדוגמה, כאשר סיפר שדם נזל מראשו וכיסה את כל גופו ובגדיו, "ואין לכך זכר".
גם לגבי גרסתו של המתלונן השני, חאדר אבו הנייה, שעל פי כתב האישום אפו נשבר מהאגרופים שקיבל, השופטת בכור ספקנית. "זולת הגזמותיו של המתלונן לא הובאה בפני כל תעודה רפואית בדבר שבר באפו", כתבה. כמו כן, בכור לא קיבלה את גרסתו של אבו הנייה כי רן קרע את חוטי הטרקטור שברשותו וקבעה כי לא נמצאו לכך ראיות. "המתלוננים בעלי עניין", היא כותבת. "בשל סכסוך קרקעות, מסרו גרסאות סותרות ובניגוד להיגיון ולשכל הישר... הגזימו בתיאור האירועים... באופן המטיל ספק בדבר אמירת האמת".
מי שזכה לאמונה הוא כאמור אברי רן. אותו רן שבאפריל שנה שעברה נמלט ממעצר בית בבית אחיו ונתפס חמישה ימים לפני פתיחת משפטו. אותו רן שחזר
השופטת נאווה בכור. מאמינה
בו מהודאתו במשטרה בעברות שיוחסו לו. "הגם שהותיר רושם בדבר יהירותו ותחושת אדנותו כלפי המתלוננים", כתבה השופטת, "הותירה עדותו רושם מהימן וקוהרנטי, תוך מתן הסבר רהוט וסביר למסירת הודאת הכזב".
השופטת בכור סיימה בביקורת חריפה על חקירת המשטרה את האירוע. במהלך ההליך המשפטי התברר כי המשטרה, למרות מסמכים שנמסרו לה, לא ערכה חקירה ממשית בניסיון לברר את הטענות המתנגשות על בעלות הקרקע. על שוטר יס"מ שהגיע למקום האירוע כתבה: "עדותו לקתה במחדל חמור", כאשר לא תיעד את תגובותיהם הראשונות והספונטניות של המתלוננים והנאשמים. "הסברו כי לא יכול היה להתעסק בהכל, אינו סביר", פסקה בכור.
איש יס"מ נוסף אשר הגיע לזירה והחל לצלם, אמנם צילם את המתלונן הראשון כשתחבושת לראשו ואת המתלונן השני כשהוא מחזיק רצועת בד ספוגה בדם על ידו, אך הוא לא שאל את הפלשתינאים מה קרה ולא צילם את הנוכחים האחרים במקום, כגון אנשי שמאל, משטרה וצבא. "...המשטרה לא השכילה לנהל חקירה דווקא בשל הכרותה עם אופי המחלקות הנמשכת", כתבה בכור וזיכתה את רן.
"אני חושב שכאשר כמות הזיכויים מצטברת ויש מספר גדול של החלטות כאלו, אז יש בעיה", אומר המשפטן משה נגבי, שהקדיש בספרו "כסדום היינו" פרק לשאלת אכיפת החוק כלפי מתנחלים אלימים. "אי אפשר להתעלם מזה, גם אם אפשר להסביר כל מקרה ספציפית. אחת השאלות החשובות היא האם יש ערעור של המדינה. כי ברגע שהפרקליטות לא מערערת אז היא שותפה לתופעה. אבל אני גם חייב לציין שכאשר שופט מבסס החלטה שהוא מאמין לעד א' ולא לעד ב', אז נורא קשה בערעור להתערב בהחלטתו. וזה מה שקורה במקרים האלו. השופט הוא זה ששמע את העדים, הוא ולא אחר, ולכן גם הסיכוי שיהפכו את החלטתו בערעור הוא קטן".
זיכוי אחר זיכוי
זיכויו של אברי רן הוא לא הפעם הראשונה שבה קובעת השופטת בכור כי עדויות הפלשתינאים מוגזמות ולא מהימנות עליה. בדצמבר 2004 זיכתה מחמת הספק את בועז וינרב, אחראי גינון במועצה המקומית קדומים, מעבירות של הסגת גבול, תקיפה הגורמת חבלה ממשית ועושק.
על פי כתב האישום שהוגש נגדו, באוקטובר 2002 הגיע וינרב למצפה קדומים שבשומרון, נכנס עם אנשים נוספים החמושים באקדח וקרשים למטע זיתים השייך לעבד אל פתאח שתיווי מכפר קדם. שתיווי, שעסק באותו יום במסיק, נמלט מהמקום כשראה את האנשים החמושים הבאים לקראתו והשאיר במטע הזיתים את אשתו, עליה. וינרב ואנשיו, כך על פי כתב האישום, תקפו את עליה שתיווי והיכו אותה, שפכו את שקי זיתים והוציאו שני שקים מהמטע. שתיווי ורעייתו לא ידעו מי הם התוקפים, אך לאחר האירוע הם מצאו מכשיר מירס שנפל לאחד מהם. בבדיקה התברר שהוא שייך לבועז וינרב וכך הוא נעצר.
לטענתה של עליה שתיווי, שלושה-ארבעה מהאנשים שנכנסו למטע היכו אותה. "בראש, ליד העין, ירד דם. נתנו לי מכה ונהיה לי כחול. היכו ברגלים ובידיים". וינרב הכחיש. בעדותו הוא מספר כי האחראי עליו התקשר באותו בוקר וסיפר כי ערבים פלשו לשטח שלהם, "וצריך לגרשם". "כשהגענו הגבר ברח מיד, האשה נעמדה מולנו כשהיא אוחזת במקל המסיק. צעקנו לה שהאדמה שלנו ושתלך מפה. בשלב זה היא תקפה אותנו במקל". לטענתו, הוא ואנשיו הגנו על עצמם בכך שתפסו במקל. "לא עלה על דעתנו להכות אשה", אמר. וינרב הודה כי הם לקחו שני שקים של זיתים ובכך הפגינו בעלות על השטח, אך הכחיש כי שפכו ורמסו את שאר הזיתים.
"עלו תמיהות מעדות המתלוננים", כתבה השופטת בכור בהכרעת הדין, "העדויות נשמעו מוגזמות ואף לא תאמו את גרסת עדי התביעה האחרים". לדוגמה, בכור מציינת כי שתיווי בתחילה טען כי הותקף על ידי המתנחלים ולאחר מכן חזר בו וציין כי לא תקפו אותו מאחר שברח. לגבי רעייתו, כותבת בכור: "תמוהה העובדה כי לא ניגשה לטיפול רפואי ואין בידה להמציא תיעוד רפואי". בכור אף הביעה פליאה על כך שיום לאחר האירוע חזרה שתיווי לעסוק במסיק. את עדותו של וינרב מתארת בכור כ"גרסה עקבית וסדורה" ואף כותבת כי הותיר רושם מהימן.
חוקרי המשטרה במחוז ש"י מככבים גם הפעם בהכרעת הדין של בכור. במשטרה, שוב לא טרחו לאסוף ראיות בזירת האירוע. הזוג שתיווי טען כי התוקפים שפכו את שקי הזיתים שאספו במשך חצי יום, אך השוטרים לא טרחו לבדוק האם הזיתים מפוזרים על האדמה. "בעצם מחדלה של המשטרה לבדוק ממצא אובייקטיבי זה", קובעת בכור, "שיש בו לתמוך בגרסת המתלוננים או להפריכו, יש להקים ספק בדבר שפיכת הזיתים על ידי הנאשם". השופטת ממשיכה ומבקרת את החוקרים שהזמינו את רעייתו של שתיווי לעדות חודש לאחר האירוע, ומכיוון שלא היה מתרגם במקום, מי שתרגם את עדותה, היה לא אחר מאשר בעלה. "בכך יש להפחית באורח מהותי ממשקל גרסתה בהודעתה ובעדותה", מסכמת בכור, "ועולה חשד לתיאום גרסאות במיוחד נוכח השיהוי בחקירתה".
וינרב, כאמור, זוכה.
עוד פלשתינאי שהשופטת בכור חשדה בגרסתו כ"מוגזמת" ושילחה את הנאשם בתקיפתו לחופשי, הוא יעקב בן עומר עמאר, בן 58, מכפר מסחה. בדצמבר 2003 זיכתה בכור מחמת הספק את יעקב ריצ'לנד מכוכב השחר. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, הוא וקרוב משפחתו הקטין היכו את עמאר, הצמידו אותו לקרקע וחבטו בו במקל. על פי גרסתו של עמאר, ביום האירוע רעה את צאנו על אדמתו, כשלפתע שני הצעירים הגיעו, אחד מהם אחז מוט ברזל והם החלו להכותו. הוא צעק והם חנקו אותו ועיקמו את ידו. ילדיו פינו אותו לבית החולים, שם נמצאו פגיעות פנימיות.
לגרסת ריצ'לנד וקרוב המשפחה מדובר היה בהגנה עצמית. באותו בוקר הם טיילו על שביל הביטחון ביישובם וראו אדם המנסה לפתוח אוטובוס שהציב דודם מחוץ לגדר. הם יצאו דרך פרצה, ושאלו אותו למעשהו, והוא בתגובה היכה את הקטין במקל הרועים שהיה לו. לטענת ריצ'לנד הוא כופף את ידו של עמאר כדי לחלץ מתוכה אבן, הצעיר שהיה איתו לקח את המקל ושבר אותו ואז הם הלכו.
למרות עדותו של חן עג'מי, תושב עץ אפרים שהגיע למקום וראה אדם שכוב על הרצפה כאשר הנאשמים דורכים ומכים אותו, כתבה השופטת כי עמאר: "העיד באורח מוגזם, גם בנוגע לאופן תקיפתו וגם בנוגע לתוצאותיה"... עוד היא מציינת כי: "אף אחד לא העיד כי היה מוט ברזל בידי הנאשם, פרט למתלונן... ולא נראו על גופו חבלות שתהא בינן ובין אופי תקיפתו התאמה הגיונית".
בכור לא מבינה כיצד יתכן כי לאחר שעמאר העיד "שכבתי על הרצפה ולא יכולתי לקום", סיפר כי יותר מאוחר יילד כבשה בעדר שרעה. "נוכח הספק שנוצר בלבי", קבעה השופטת, "לא יכולתי לשלול את האפשרות, כי אכן הנאשם פעל להגנתו העצמית על פי גרסתו". וריצ'לנד זוכה.
"זה היה עניין של אמינות", נזכר עו"ד עדי קידר, אשר ייצג את ריצ'לנד. "השופטת האמינה יותר לריצ'לנד מאשר לערבי. תקשיבי, הערבי פשוט עמד ובכה על הדוכן. הוא חשב שאם הוא יבכה זה יעזור לו, עם כל הסתירות שלו בעדות. השופטת לא קנתה את זה".
זיכוי נוסף של בכור הוא זיכויו של אורן עמית בנובמבר 2003. בכתב אישום שהוגש נגדו הואשם עמית בעבירה של חבלה במזיד ברכב. על פי כתב האישום הוא חבט בקת רובה אמ-16 שברשותו בפנס רכבו של אבו זיד. אבו זיד מספר בעדותו כיצד נסע עם אשתו וילדיהם לשכם לביצוע ניתוח בבנו. בהגיעם למחסום צבאי, סמוך לאיתמר, ביקש לעקוף מכוניות ואז נעמד מולו הנאשם, ירד מרכבו הוציא רובה אמ-16, צעק עליו שייסע לאחור ובעזרת קת הרובה שברשותו ניפץ את פנס רכבו. אבו זיד לא ויתר. הוא נסע אחרי הרכב התוקף ורשם את הפרטים.
עמית זומן לחקירה בעקבות פרטי הרכב שמסר אבו זיד למשטרה. הוא הודה שהיה במקום אך הכחיש כל קשר למקרה. הוא סרב למסדר חי ולכן נערך מסדר תמונות. אבו זיד זיהה את עמית כאיש שפגע ברכבו. במהלך המשפט התברר כי במסדר הזיהוי נפלו פגמים רבים. לדוגמה, בתחתית תמונתו של עמית, להבדיל משאר התמונות, היה רשום תאריך האירוע. השופטת בכור כותבת בהכרעת הדין כי במהלך החקירה נפלו "מחדלי חקירה רבים" כגון אי הבאת עדים שהיו במקום להעיד.
בסיום הכרעת הדין, לאחר שהסבירה כי אבו זיד שנסע אחר הרכב עלול היה לטעות ברישום מספר הרכב "בנקל", החליטה לזכות את עמית.
פאשלה אחר פאשלה
חודש לפני זיכויו של רן זיכתה עמיתתה של בכור, השופטת קלרה רג'יניאנו את בנימין אברהם מיצהר מעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לפציעה וגנבה. על פי כתב האישום הגיע אברהם יחד עם עוד אנשים לכיוון מטע הזיתים בכפר ענבוס כשהם מיידים אבנים בכוונה לפצוע את העוסקים במסיק. אברהם פגע בפעיל השלום שהצטרף למוסקים, אור גרליץ, וגרם לו לשטפי דם בפנים ביד ובראש.
במהלך המשפט לא היתה מחלוקת כי אברהם, תושב יצהר, ירד לכיוון הכפר כדי לסלק את המוסקים. אברהם הודה כי החזיק אבן כשירד לעבר הכפר הערבי, אך העיד כי השליך אותה בטרם הגיע. השופטת קובעת כי ראיות התביעה היו סותרות ולכן לא הצליחה לקבוע מי זרק את האבן. העדים לאירוע תיארו את התוקף באופן שונה. גרליץ, אשר זיהה את התוקף במסדר תמונות שהוצג לפניו, סיפר כי היתה לו חולצה כחולה. שני עדים אחרים תיארו חולצה בצבע חאקי ובצבע אפור. "אין בפני גרסה עקבית לגבי זהותו של התוקף", כותבת רג'יניאנו, "לא על פי תיאור בגדיו ולא על פי הכובע שחבש.. בנסיבות אלו החלטתי לזכות את הנאשם".
רג'יניאנו מבקרת בהכרעת הדין את התובע המשטרתי, שלמה יונס: "בא כוח התביעה לא ניסה בסיכומיו להתמודד עם הראיות הסותרות של התביעה וביקש לקבוע ממצאים תוך התעלמות מוחלטת מהן ומהעדויות האחרות כאילו לא היו בפני".
"זה לקח שלוש שנים עד שזה הגיע בכלל לדיון", מספר השבוע גרליץ. "את מבינה? האירוע קרה בסוף 2002 והמשפט היה בקיץ האחרון. באנו לקטוף שם זיתים והותקפנו בברוטליות. במשפט נתלו בצבע החולצה של התוקף. אני אמרתי כחול, עד אחר אמר ירוק. בסך הכל היה בלבול בין העדים. אני צילמתי את בנימין אברהם, הבאתי כמה תמונות ורואים אותו. הוא טען שהיה שם ולא תקף. והמשטרה לא הצליחה להוכיח את המקרה. הרושם שלי היה שהמשטרה והתביעה המשטרתית לא באמת התאמצו להוכיח את העניין".
בפברואר 2004 זיכתה השופטת רג'יניאנו את משה בלוגורוצסקי מהיישוב תפוח מעברת תקיפה. על פי כתב האישום בשנת 1998 תקף בלוגורוצסקי את זכי ג'אברן, טרקטוריסט שעסק בעבודות שיפוץ בשטח ציבורי ביישוב. במהלך העבודה, עקר ג'אברן גדר ירוקה וכתוצאה מכך אבנים ואדמה נפלו לשטח הפרטי של בלוגורוצסקי שהוזעק למקום על ידי אשתו.
לטענת ג'אברין, בלוגורוצסקי הגיע תוך כדי צעקות וקללות: "הוא עלה לטרקטור תפס וגרר אותי למטה ונתן לי בעיטות טובות ובעיטה בין הרגליים... הוא פגע לי בכבוד". אחיו של ג'אברן, אחמד, טען בעדותו כי בלוגורוצסקי אף שלף אקדח ואיים על אחיו. בלוגורוצסקי הכחיש. לטענתו צעק מפאת הרעש של הטרקטור, אך הנאשם המשיך בעבודה, ולכן עלה לטרקטור וביקש ממנו להפסיק לעבוד בשטח הפרטי שלו.
השופטת רג'יניאנו העדיפה בהכרעת הדין את גרסתו של בלוגורוצסקי על גרסתו של ג'אברן. "בשקילת הגרסאות אלה מול אלה" היא כותבת, "גרסתו של הנאשם סבירה יותר". השופטת מותחת ביקורת על הבדל הגרסאות בין שני האחים הפלשתינאים בעניין האקדח. ומבקשת להתייחס לעדות האח, אחמד, ב"חשדנות ובספקנות". גם לעדותו של ג'אברן היא מבקשת להתייחס "בזהירות", מכיוון שבשיחה הטלפונית שהוא ערך עם מזכיר היישוב, תוך כדי האירוע, לא היתה "התייחסות לגבי האלימות שחווה". השופטת גם מצאה דרך להדוף את החיזוק לטענת ג'אברן לפיה נזקק לטיפול רפואי בעקבות התקיפה. "הגעתי למסקנה שלמרות המגבלות הרפואיות שפורטו בתעודה הרפואית לא אוכל לסמוך על עדותו (של ג'אברן) ולקבוע ממצאים".
גם הפעם המשטרה לא עשתה את עבודתה נאמנה ושוב העדים לאירוע לא זומנו להעיד. "למרות שהמתלונן מסר כי נכחו במקום פועלים נוספים", מבקרת רג'יניאנו, "לא מצאה המשטרה לנכון לגבות עדויות ומכיוון שכך אי אפשר היה להביא עדים נוספים לבית המשפט".
ביולי 2004 זיכתה אותה שופטת את מיכאל דוכן מעבירת איומים והיזק בזדון, שוב בשל עבודת נפל של משטרת מרחב ש"י. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, בספטמבר 2003, עצר דוכן, שנהג בפיאט אונו, עם עוד שני צעירים, מונית שנסעה לכיוון ג'ת שבשומרון. הם התקרבו למונית וצעקו על הנהג והנוסעות, ירקו והשליכו אבן לעבר השמשה. בהמשך נטען כי דוכן הכניס אקדח 9 מ"מ לתוך המונית, כיוון על הנהג והנוסעות ואיים בערבית "אני אהרוג אותך".
שוטרי מרחב ש"י היו בטוחים כי בפניהם תיק סגור. טביעות אצבעות שנלקחו מהמונית הובילו אל מיכאל דוכן, בעל רכב פיאט אונו. בינגו. אלא שבמהלך ניהול התיק בבית המשפט נחשפו מחדלים חמורים של המשטרה והתביעה ובסופם זוכה דוכן מאשמה. ראשית, לא נערך לדוכן מסדר זיהוי. ההסבר של השוטרים היה שהם היו בטוחים בזהותו כנאשם. חמור מכך, בעדותו הראשונה במשטרה מסר המתלונן כי האירוע האלים התרחש בשעה שש ורבע בערב. לאחר שדוכן נעצר וכפר באשמה הוא טען כי באותה עת היה בביתו, בחוות גלעד, והתכונן לערב חג ראש השנה.
בעדותו במשטרה ובבית המשפט הסביר שיכול להיות שהיה מעורב באירוע עם הטרנזיט הכתום (המונית) ומספר על אירוע אחר, בו ניגש לטרנזיט כתום וביקש מהנהג לנסוע. כך הוא מסביר את טביעת כף ידו על הרכב. לאחר שדוכן מסר את האליבי שלו, הזמינו החוקרים את המתלונן לחקירה שנייה, שבעקבותיה שונתה שעת האירוע, בכתב אישום מתוקן לשעה ארבע אחר הצהריים.
השופטת לא עברה על כך לסדר היום: "מקונן בלבי חשד כבד כי השעה 16.00 הוכנסה לפיו של המתלונן על ידי החוקרים. לאחר שהנאשם חזר על טענת האליבי, הם הבינו שלא סביר, שכאיש דתי, נהג מחוץ לבית בערב ראש השנה לאחר זמן הדלקת נרות. אני מתפלאה שהתביעה לא ראתה לנגד עיניה את הבעייתיות הכרוכה בהודעתו השנייה של המתלונן". השופטת הציעה לחוקרים, כי בפעולת חקירה פשוטה, בדיקת פלט שיחות יוצאות של הטלפון של המתלונן שסיפר שהתקשר לדודו מיד לאחר האירוע, היו יכולים לברר את שעת התקרית.
בנוסף לכך, במהלך המשפט, נהג המונית, התבקש לזהות את התוקף בבית המשפט, אך לא זיהה את דוכן כמי שתקף אותו. "התביעה לא עמדה בנטל הראיה", סיכמה השופטת רג'יניאנו, "וכתוצאה, אני מזכה את הנאשם".
"אני לא יודע אם הסימפטיה של בית המשפט היא דווקא איתנו", אומר עורך דין קידר אשר ייצג את דוכן במשפט. "אני מסכים שיש מחדלים חמורים של חקירות המשטרה. בתיק של דוכן החוקרים עיוותו את התיק במקום לחפש את התוקף. אם אני הייתי התובע, הייתי פשוט יורד מהתיק".
בעניין הזה, אגב, יש תמימות דעים בין הסניגורים של המתנחלים הנאשמים לבין עו"ד מיכאל ספרד מעמותת יש דין. "אין ספק שהמשטרה היא באיכות ירודה והעבודה החקירתית היא לא מספקת", אומר ספרד. "מכאן התחלנו. אבל יש גם בעיה אובייקטיבית, שלא תמיד מביאים את העדים. העדים לא מקבלים אישורי כניסה לישראל".
הם יורים גם בשמאלנים
שופטות בית משפט השלום בכפר סבא נוטות להאמין לגרסת נאשמים מתנחלים גם כשמנגד לא ניצבים פלשתינאים שעדותם "צלופחית", אלא סתם שמאלנים. עמיאל ורדי, מרצה באוניברסיטת תל-אביב, נפגע מירי מתנחלים בזמן מסיק זיתים בכפר ענבוס. בספטמבר 2004, החשוד בירי, אליעזר בוצר, זוכה על ידי שופטת בית משפט השלום בכפר סבא ניצה מימון-שעשוע.
על פי כתב האישום שהוגש נגדו, באוקטובר 2002 יצאה קבוצה של ישראלים ופלשתינאים למסוק זיתים בכפר ענבוס הסמוך להתנחלות יצהר. בשעת הצהריים הגיעו תושבים מכיוון יצהר, נעמדו על רכס ההר, קיללו את המוסקים ופתחו לעברם בירי. ורדי יצא לקראת היורים וקרא לעברם לחדול מהירי. אך הירי נמשך, שניים מהיורים אף ירדו במורד הגבעה, כאשר אחד אמר לאחר, 'תירה לו ברגל'. על פי כתב האישום בוצר נשכב, כיוון את הרובה וירה. הקליע פגע בקרקע סמוך לורדי, ונתז ממנו חדר לבטנו. לאחר כמה ימים ורדי נותח.
רק חודש וחצי לאחר האירוע ולאחר התלבטויות החליט ורדי להגיש תלונה במשטרת אריאל. בסוף נובמבר הוא הוזמן להגיש תלונה. הוא מסר הודעה בכתב, אך לא הוצגו בפניו תמונות לזיהוי היורה. ורדי סיפר לחוקר כי הוא זיהה את האדם שירה בו, באותו הבוקר, מתוך תמונות שצולמו ופורסמו באתר אינטרנט. בבית המשפט כפר בוצר בהאשמות וטען כי בתוקף תפקידו כקב"ט, הוא התרוצץ בין האנשים אך לא עשה כלל שימוש בנשקו. בוצר לא התבקש על ידי המשטרה למסור את נשקו לבדיקה. הוא סיפר שהופתע לשמוע כי אדם נפצע במהלך האירוע.
השופטת מתחה ביקורת על עדותו: "התרשמתי כי הנאשם מגלה טפח ומסתיר טפחיים", כתבה בהכרעת הדין. "התרשמתי כי לא אמר את כל האמת על הימצאותו בסיטואציה בה ירו אנשי כיתת הכוננות". ובכל זאת, למרות הביקורת, בסופו של יום, החליטה השופטת מימון-שעשוע, לזכות את בוצר מאחר שזיהויו כמי שירה בורדי נעשה רק על ידי עדות אחת ויחידה - עדותו של ורדי. "קשה מאוד להסתמך על זיהוי של דמות מצולמת ממרחק רב", נימקה את החלטתה, "כעל בסיס יחיד להרשעת אדם בפלילים".
השופטת מימון-שעשוע, מותחת ביקורת על השוטרים שגבו עדות מורדי ולא טרחו לציין בשום מזכר כי הוא מסר לחוקר שזיהה את תמונת האדם היורה באתר האינטרנט, "עובדה שחשיבותה היא מהמעלה הראשונה בחקירה מסוג זה". עוד מציינת השופטת כי לא הוצע למתלונן לזהות את הנאשם במסדר זיהוי וגם לא באולם בית המשפט.
"כל מערכת החוק, המשטרה, התביעה ובית המשפט מנהלים את המשפטים האלו כדי שיוכלו להגיד שהעבודה שלהם נעשית", אומר השבוע ורדי. "אך האמת מאחורי הקלעים, היא, שאין חוק ודין עבור הפלשתינאים. במשטרה לא באמת אוספים ראיות, התביעה לא באמת עושה מאמץ ובית המשפט משחרר את הנאשמים. גם כך כמות הפלשתינאים שמעיזים להתלונן במשטרה נמוכה, עוד מעט גם זה ייפסק".
ברוך מתיר עצורים
עו"ד ספרד טוען כי בתחום המעצרים מדובר באפליה בוטה ממש. "גם באותם מקרים מועטים שבהם מוגשות בקשות למעצר על ידי המשטרה וזה דבר די נדיר - מדובר במקרים חמורים של חשד להריגה רצח או ירי - ובקשות אלו מגיעות לבית המשפט בכפר סבא, יש תופעה שהעצורים משוחררים. זה מדהים. בתוך ישראל כשיש חשד לעבירת אלימות עם נשק חם מיד עוצרים, מתנהלת חקירה ומשפט. אנחנו רואים שכאשר מדובר במתנחלים הפוגעים בפלשתינאים, אז הסטנדרט למעצר הוא פתאום מאוד גבוה".
לשם המחשה נחזור לסיפור אברי רן. שלוש ערכאות שיפוטיות החליטו לשחרר את רן למעצר בית, אולם הוא הפר את הצו השיפוטי, ברח ונעלם לחודשים ארוכים. אחרי שנתפס, כעבור ארבעה חודשים, התחדש הדיון בנוגע להחזקתו במעצר. בבית משפט השלום בכפר סבא, מתברר, המתנחלים מרגישים כל כך בבית שהם גם מרשים לעצמם לקבוע את השופטים שידונו בענייניהם. ב-31 באוגוסט התכנסו הצדדים בפני השופטת רחל קרלינסקי בבית המשפט בכפר סבא, שהיתה כנראה פחות נוחה לרן. "אני מבקש לדחות את הדיון למחר", אמר בא-כוחו מבלי למצמץ, "הבנתי שהגב' מימון-שעשוע היא תורנית מחר, יש לנו בקשה שתלויה בפניה. הגב' מימון-שעשוע היא שנתנה את ההחלטה הראשונה בעניינו של רן, ובה שיחררה אותו ממעצרו. זאת אומרת שהיא כבר בקיאה בתיק ומכירה אותו, ולכן אבקש לקבוע את התיק למחר בפניה".
אבל לא היה צורך בכך. השופטת שיחררה את רן שוב למעצר בית, הפעם בבית אחיו בצורן. העובדה שרן הפר את צו מעצר-הבית הקודם, נקבע, "אין בה כדי לערער את מלוא האמון של בית המשפט בנאשם". שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב דוד רוזן תיקן את המעוות והחזיר את רן למעצר.
בכלל, השופטת מימון-שעשוע מקפידה מאוד על זכויות החשודים בכל מה שנוגע למעצרים. בספטמבר 2004 נורה למוות סאא'ל ג'אברה על ידי המתנחל יהושע אליצור, תושב איתמר, סמוך לאלון מורה. אליצור דיווח לחיילים שהרכב הפלשתיני ניסה לדרוס אותו, ולכן נאלץ לירות בו, כהגנה עצמית. "אנחנו לא עוסקים כאן בתיק של עבריינים, ובוודאי שאנו נמצאים במקום שיש בו מציאות שונה", טען סניגורו של אליצור. משהו בדבריו הצליח לחדור ללבה של השופטת מימון-שעשוע. "אין חולק שמדובר באירוע שתוצאתו חמורה", כתבה בהחלטתה, "אולם נסיבות האירוע אינן תומכות בקיום כוונה פלילית לקטילת המנוח". אליצור שוחרר ממעצרו.
ולא רק במעצרים או בזיכויים ניכרת החמלה של שופטי בית משפט השלום בכפר סבא כלפי המתנחלים. אותה רחמנות ניכרת גם בגזרי הדין. אברהם טנגר משבי-שומרון הורשע על-ידי סגן הנשיא חנוך פדר, השופט הבכיר המכהן בבית המשפט בכפר סבא, בירי לעבר פלשתינאים במהלך נסיעה במכוניתו במאי 2001. כשהבחין טנגר במונית פלשתינית שניסתה לעקוף אותו, נטל את העוזי שנמצא עמו דרך קבע במכונית, כיוון לעבר המונית וירה מבעד לחלון. בהמשך יצא מרכבו וירה באוויר פעם נוספת.
בהמשך הגיע טנגר לצומת שבו חנתה משאית. הוא יצא ממכוניתו, התקרב למשאית וכשאצבעו על ההדק, דרש מנהג המשאית לעזוב את המקום. כשהנהג התניע "נסחט ההדק", כלשון בית המשפט, "ונורו יריות מנשקו של הנאשם". טנגר הורשע במסגרת עסקת טיעון, בעבירות פחותות של מעשה פזיזות ורשלנות ויריות באזור מגורים. לא תקיפה, לא חבלה בנסיבות מחמירות. השופט פדר זקף לזכות הנאשם את "העובדה שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום, נטל אחריות והביע חרטה ובכך חסך מזמנו של בית המשפט". העונש היה בהתאם: שישה חודשי מאסר. על תנאי.
"מערכת המשפט כולה נגועה ביחס סלחני כלפי המתנחלים", אומר שופט מחוזי בכיר, "יכול להיות בכלל ספק שלמערכת החוק יש יחס סלחני כלפי המתנחלים? שהעבירות שלהם לא נתפשות כמו עבירות אחרות? מה, מדינה מגיעה במקרה למצב שבו אפשר לעקור עצי זית ולהתנהג באלימות לרכוש ולאנשים? יש טענות נגד המשטרה שלא מביאה תיקים שלמים ושיש ראיות חסרות נגד אותם הנאשמים, אבל אני יכול לומר לך באופן אישי שאם הנאשם הוא ערבי, אז גם אם חסרה רבע ראיה כזו או אחרת הוא בכל זאת היה מורשע". *
שתי פלוגות כבר מגיעות
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז היה נסער. "יש לנקוט צעדים משמעתיים נגד חיילים שאינם מקיימים את חובתם לאכוף את החוק כלפי המתנחלים", הוא קרא נחרצות בדיון בלשכת ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהתקיים ביום רביעי בשבוע שעבר. נושא הדיון היה אכיפת החוק בשטחים, לאור ההתקוממות האלימה של מתנחלי השוק הסיטונאי בחברון.
מזוז לא הסתפק בסיסמאות. היו לו גם דרכים מעשיות להגברת האכיפה ביהודה ושומרון. כדי לשפר את היכולת למצות את ההליכים המשפטיים, הוא אמר, "יש לקדם את החקירות בסמוך למועד ביצוע העבירה, ולהגביר את השימוש במעצרים במקרים של עבירות חמורות. אני רואה חשיבות רבה", הוסיף היועץ המשפטי בנימה אישית, "בהגברת האכיפה כלפי מפירי החוק בשטחים, ובשידור מסר ברור בעניין זה הן כלפי האזרחים והן כלפי הרשויות".
מזוז נזכר קצת מאוחר. הגדה המערבית הפכה כבר לפני שנים רבות למערב הפרוע. באוגוסט 1993 הגישה ועדת משפטנים, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז יהודית קרפ דו"ח עגום על מצב אכיפת החוק על המתנחלים. "כסדום היינו, לעמורה דמינו", היתה הקלישאה שבה בחרה לתאר את ממצאיה. דבר ממנו לא יושם.
במשרד המשפטים טענו השבוע שהם דווקא פועלים ברצינות בניסיון להגביר את אכיפת החוק כלפי מתנחלים בשטחים. צוות בין-משרדי בראשות המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן ובהשתתפות נציגים מצה"ל ומהמשטרה פועל בעניין זה דרך קבע, ומטפל בין היתר בתלונות נגד רבש"צים (רכזי ביטחון שוטף בהתנחלויות) על "שימוש לא יאות בנשק", פגיעה בעצי זית של פלשתינאים וכו'. בכירים במשרד המשפטים מדגישים בהקשר זה שהיועץ המשפטי לממשלה פנה לא פעם לשרי הממשלה בדרישה להגדיל את כוח השיטור בשטחים, דרישה שברוב המקרים לא נענתה. עם זאת, הם מציינים, הוסבו בחודשים האחרונים שתי פלוגות של מג"ב מתפקידן המסורתי של לחימה בטרור לטיפול בהפרות סדר של מתנחלים.
נשיא בתי המשפט במחוז המרכז, השופט יהודה פרגו, מסר בתגובה לטענות שהועלו בכתבה כי "מדובר בהחלטות שיפוטיות שאיננו מגיבים בעניינן. על החלטות שיפוטיות ניתן כמובן לערער".
הפלשתינאים נורא מגזימים, המתנחלים נורא דומים
רפ"ק שלומי שגיא, דובר מחוז ש"י: "החקירה בתיקי הפרות סדר בין מתנחלים ופלשתינאים היא קשה ומורכבת מקשיים רבים הקשורים לתנאי השטח, איתור מתלוננים/עדים, תלונות מאוחרות וקשיים שמערימים החשודים/מתנחלים במהלך החקירה. כמו כן ברבים מהמקרים, המתלוננים והעדים הפלשתינאים נוטים להגזים בפרטים שהם מוסרים בעדותם, דבר הפוגם באמינותם בבתי המשפט.
"המשטרה עושה את המרב בכל מקרה ומקרה ועקב הקשיים המצוינים לעיל מתקשה לעתים לגבש את הראיות באופן מושלם. חלק מהליקויים שהוזכרו בנושא מסדרי זיהוי נובעים מכך שהמתנחלים כעיקרון לא מוכנים להשתתף במסדר זיהוי ובמסדר זיהוי תמונות יש בעייתיות עקב היות החשודים בעלי חזות דומה בדרך-כלל.
"לגבי הזיכוי של מיכאל דוכן, המשטרה הצליחה לגבש ראיות טובות כולל טביעות אצבעות ברכב הפלשתיני שנפגע. בית המשפט בחר משום מה לקבל את גרסתו התמוהה. לגבי התייחסות בית המשפט בנושא אמינותם של העדים בפלשתינאים בשאר המקרים, ההכרעה בסופו של דבר בידי בית המשפט".
