לא רק אני מרגיש את הגיל. גם החתול שלנו, רופוס. בגיל 20 הוא כבר לא מזנק בקלילות על הארון, כמו שעשה פעם. הוא נעצר, מתבונן בריכוז על המיטה שעליה אני שוכב כשהעיתון בידי, ואחר כך נתלה בציפורני רגליו הקדמיות (החדות) בזרועי החשופה, ומושך את עצמו למעלה. אז הוא מתמקם בנוחות על חזי, כשזנבו מדגדג קלות את בטני, וראשו מול אפי.
אני מנסה להישיר מבט אל עיניו, אבל לשווא. מבטו נעוץ במרחב, וכולו נראה שקוע בהרהור עמוק, אל-זמני. ת"ס אליוט, ב"מתן שמות לחתול", כותב שכשחתול שקוע במדיטציה עמוקה הוא חושב על שמו השלישי, הייחודי, הידוע אך ורק לו עצמו. אני לא יכול לדעת בוודאות אבל אני די בטוח שרופוס לא חושב על כך ש"חתולים", המחזמר של אנדריו לויד וובר על פי שירי החתולים של ת"ס אליוט, איבד ב-10 בינואר את שיא אריכות החיים בברודווי (7,845 הצגות רצופות), ל"פנטום האופרה".
בכל ימיו אצלנו רופוס קלט והטמיע את סביבתו. ולכן אני מוכן להסתכן ולשער שבמרחבי האי-שם רופוס חושב על המאמר שזה עתה קראתי בעיתון, ושעליו הוא יושב ברגע זה. זהו דיווח שהופיע בעמודים ראשונים בהרבה עיתונים בעולם בעקבות מאמר בכתב העת Science ("ניו יורק טיימס", 6.1, תורגם ב"הארץ", 10.1, תחת הכותרת "ההיסטוריה החדשה של החתול").
עד עתה התבססה ההיסטוריה של משפחת החתוליים על מאובנים שנמצאו ביבשות שונות. אלא שהמידע מן המאובנים היה מוגבל ואיפשר לחלק את העץ המשפחתי לחתולים גדולים וקטנים. עתה הצטרפו אל חוקרי תולדות החתול גם הגנטיקאים וורן ג'ונסון וסטיוון או'בריאן. עוד ב-1997 הם ביססו על פי ממצאי דנ"א מיטוכונדריאלי עץ משפחתי של שמונה ענפים, שממנו מסתעפים 37 סוגי החתוליים המוכרים לנו.
מחקרם החדש, שהזניק את החתול לעמודים הראשונים של העיתונים, מעלה תיאוריה, שעל פיה משפחת החתולים הקדימה את האדם במיליוני שנים בנטיותיה הקולוניאליסטיות ובתפישת העולם הגלובלית שלה. על פי מחקרם של ג'ונסון ואו'בריאן, זה 11 מיליוני שנים נדדו החתולים הקדמונים לפחות עשר פעמים מצד אחד של העולם (אסיה-אפריקה-אירופה) לצדו השני (אמריקה הדרומית והצפונית). הם לא נזקקו לפיתוח ספינות, כמו בני האדם, אלא ניצלו את שקיעת הימים כשהם מפיצים את תוצאות האבולוציה שלהם מיבשת אחת לעולם כולו.
החתול הקדמון ביותר, שממנו התפצלו כל סוגי החתולים, הופיע בכדור הארץ לפני כ-40 מיליון שנה. הענף הצעיר ביותר בעץ החיים של משפחת החתוליים זה כ-6.2 מיליון שנים הוא החתול הביתי, שראשיתו באסיה, אבל בהחלט יכול להיות שהוא היגר לשם בחזרה מאמריקה. את שמו המדעי, felis catus, העניק לו קרל לינאוס ב-1758, באותה מערכת שמות המינים שבה סיווג אותנו כ-homo sapiens, האדם החושב.
ייתכן, כמובן, שדמיונו של רופוס הרחיק נדוד לקרובו הרחוק, ה-bobcat, או בשמו המדעי lynx rufus, חתול הפרא האמריקאי שצבע פרוותו אדמדם. אבל באותה מידה ייתכן שהירהר בעצב על גורלם העצוב של רוב בני מינו. רק השבוע דיווח "הארץ" (22.1) כי "תוך שני עשורים נכחדו כמחצית מהאריות באפריקה". ואם באריות נפלה שלהבת, מה יגידו חתולי הקיר?
האמת היא שאילו יכלו לדבר, חתולי הבית היו אומרים לשאר בני מינם "אמרנו לכם". אנחנו, שכותבים את ההיסטוריה של החתולים, רגילים לומר שהאדם "ביית" את החתול בערך לפני 7,000 שנים. אצל המצרים הקדמונים היה לחתול מעמד של אל, חנטו אותו במותו והוציאו להורג מי שהרג חתול בשגגה או בזדון. אני רואה את שפמו של רופוס רוטט בהסכמה מלאה.
גורלו של החתול לא שפר אצל הנוצרים: האפיפיור גריגוריוס ה-9 קבע ב-1232, שהחתול הוא יצור שטני, וב-1566 הוצאו להורג בצ'למספורד, אנגליה, אגנס ווטרהאוס ובתה ג'וליה, שנשפטו כמכשפות אחרי שהודו כי השקו את החתול שלהן בדמן, והוא נשך את אורחיהן. העובדה ששמו של החתול היה "שטן" לא סייעה לסניגור שלהן. אני חש שגופו של רופוס נמתח באיבה.
כי הוא יודע שיותר משהאדם "ביית" את החתול, ה-felis catus "התביית" על האדם. מישהו מאבות אבות אבותיו של רופוס עשה חשבון פשוט: במקום להתחרות עם האדם על הטרף, ולהיות לו לטרף, עדיף להעמיד פנים של בעל ברית וללמוד לנהל את הסכסוך: החתול הביתי מציע לאדם מראית עין של אהבה ונאמנות, תמורת מגורים ומזון. עובדה: מבין 37 סוגי החתוליים המוכרים לנו היום, 36 הם בסכנת הכחדה. הזן היחיד שמשגשג הוא החתול הביתי.
במובן מסוים דומה החתול הביתי למחשב הביתי: כמו המחשב, גם החתול דורש טיפול מינימלי, וכמו החתול, גם המחשב מעניק לך הרגשה שחייך בלעדיו אינם חיים. המחשב, ממש כמו החתול, מוכיח שוב ושוב שהוא אוהב להלך בדרכים משלו. הוא משתף פעולה תוך כדי גרגור שקט של הסכמה עד לאותו רגע שבו משהו אחר עולה בדעתו, ואז אתה יכול ליילל כמה שאתה רוצה.
בעצם, הבעיה היחידה היא שאי אפשר לשלוח אי-מייל מחתול. כל מה שהצלחתי להוציא מרופוס היה אי-מיאו. |
<<
