40 שנות קריירת כתיבה מופלאה ויותר מ-100 ספרים שטלטלו מבוגרים וריגשו ילדים הביאו את נורית זרחי לקאנון הספרותי, אבל גם למצוקה כלכלית שמאלצת אותה לקנות בהקפה במכולת ולחיות תחת איומם המתמיד של הטלפונים מהבנק. ועל מה שנהיה מהחיים שלה - שלנו - היא מוכרחה לדבר, לצעוק
נורית זרחי (עם כלבתה קיזי). כל מה שאנשים, כלומר אנחנו, עושים, הוא להתקיים, להתפרנס, למלא טפסים וללכת לישון
צילומים: אייל טואג
הטון של נורית זרחי בטלפון נשמע מרוחק, או עגמומי, ואולי רק הערתי אותה משינה. היא מפטירה משהו על "ערב 40 שנות כתיבה", שעורכים לכבודה בבית ביאליק בעוד פחות מיממה, וכעת מתברר פשר הטון: לזרחי קשה לקבל. תמיד היה לה קושי לקבל, בייחוד את עצמה. לא שהיא אינה זקוקה לאהבה ולמשוב. "זה מה שיפה וזה גם מה שעצוב בלהזדקן", היא אומרת, "שהצרכים לאהבה נשארים אותם צרכים, בנפש לא הרבה משתנה". ובכל זאת, קשה לה עם הכרה והוקרה. קשה לה עם אור, שלא לדבר על זרקורים. היא היתה מעדיפה להתחבא בין הצללים, "בבית, רצוי במיטה שלי, או בבתי קפה של פעם, רצוי שקטים ואפלוליים".
אולם גדוש אנשים שיבואו במיוחד בשבילה, לחלוק לה כבוד ויקר, זה משהו שמכניס את זרחי לסוג של חרדה. העובדה שיותר מ-100 ספרים פרי עטה ראו אור לא מעלה ולא מורידה כאן דבר. "מי שבא אל העולם ממקום של חוסר ערך, זה כנראה לא משהו שמשתנה. הכתיבה היא צורך נפשי עמוק אבל אין לה אפקט מצטבר. כל פעם היא כמו הפעם הראשונה. ואין לכך השפעה על האמונה ביכולתי לעשות את זה שוב".
לאירוע, ביום חמישי לפני שבועיים, היא הגיעה מלווה בפמליה אוהדת של בני משפחה וחברים. זה היה לילה הגדול. בבית ביאליק הגו ויזמו אותו "במלאות 40 שנות יצירה ספרותית ולרגל הוצאת קובץ שיריה 'הנפש היא אפריקה' (הקיבוץ המאוחד)". בית ביאליק בשיפוצים והאירוע התקיים אצל השכנים, בבניין העירייה הישן. עטויה מעיל קטיפה שחור, שולי צווארונו מסולסלים כבגלימת נסיכה, היא התהלכה נבוכה בין הבאים. כולם העתירו עליה חיבוקים, פרחים וכיבודים, והיא עשתה מאמץ ניכר להכיל כל זאת. "חזרתי משם הביתה עם כדור אש בידיים", אמרה מאוחר יותר. "הוא זהר ובער ולא ידעתי מה לעשות אתו".
אריאל הירשפלד, שבא לשאת דברים על יצירתה, אמר שתמיד התקשה להבין איך אותה אשה מחברת ספרי ילדים משעשעים עם משפטים כמו "הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול" לצד פרוזה ושירה המטלטלת את נשמת הקורא. "מי שקורא את נורית זרחי ברצינות, מקבל סחרחורת", הוסיף. "היא סובלת מקללה או ברכה של יתרון חושי. רגישות מועצמת. גירויי החיים מגיעים אליה כמו פצצות וככאלה היא משגרת אותם אחר כך בתוך המלים שלה". הוא מבין ששמה של זאת הכותבת לילדים הוא גם כן נורית זרחי, "אבל לזאת שכתבה למשל את 'הנפש היא אפריקה' מוכרח להיות שם אחר. לא יודע, אולי זנוביה הילדנברנט. משהו כזה. משהו שהוא לא מפה ולא מעכשיו".
הירשפלד דיבר על זרחי בנשימה אחת עם גדולי שירה בארץ ובעולם - בעוד היא מתפתלת על מושבה - וסיכם את מפעל יצירתה המגוון כל כך במלים "לא פחות מאדיר". המאייר דני קרמן, שאייר רבים מספריה, אמר ש"ספרות הילדים היא מסדר חביב של אנשים שיודעים לכתוב דברים יפים, נחמדים, עד שפעם בכמה עשרות שנים נקלע אליו פתאום סופר או משורר אמיתי כמו במקרה של נורית".
בערב נמצאו סביבה בעלה לשעבר, ואבי ילדותיה, הפזמונאי יורם טהר-לב; סופרים ומשוררים כמו יהודה אטלס, אלונה פרנקל, יעל גלוברמן, רחל חלפי וג'ו יחזקאל, אתו בילתה כמה שנים מחייה; המאיירת החצי קבועה שלה, רותו מודן; ועוד כותבים ומאיירים וחברות וחברים. לידה ישבה בתה, רוני טהר-לב, אמנית שאיירה כמה מספריה של אמה, עם ילדיה (הבת השנייה, אראלה, מתגוררת עם משפחתה ביוסטון, טקסס). ובכל זאת, קשה להתנער מהתחושה שהיא לבד. עטופה בקהל רב וחם, הבדידות של זרחי רק מתחדדת, זועקת. זוהי כנראה הבדידות הקיומית שעליה היא מרבה לכתוב, זו שממנה באה קינתה המרה של גורת החתולים פטוניה: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"
ולבסוף, תורה. על הבמה התפזרו תלתליה החומים-בהירים על מצחה, ומבט הקבע הקצת-מפוחד ניכר. בקול רוטט הכריזה: "גדול עלי הערב הזה". הקהל צחק, אבל זרחי לא ממש התלוצצה. "באמת, אני כבר גדולה על עצמי... זה גדול עלי", אמרה, וחיש מהר נמלטה אל הקראת שיר חדש שלה, עוד לא גמור, בשם "פלינדרום": "מי שלא אכל את מנת האורז ביום הראשון, קיבל דייסת אורז ביום השני, ומי שלא אכל ביום השני, קיבל אורז ביום השלישי. זה לא היה בסין, זו היתה הדרך שהחיים הציגו עצמם בפני...".
אם ילדותית
יומיים אחר כך, בפתח דירתה ברחוב זמנהוף בתל אביב, היא ניצבת על המפתן ובחיקה קיזי, כלבת מלטז זעירה וארוכת שיער. קיזי משגרת יפחה קטנה אל חלל חדר המדרגות וזרחי מודאגת. "אני לא יודעת מה קרה לה", היא אומרת. "פתאום היא התחילה לדבר. היא לא מהכלבים שמדברים, אף פעם לא הוציאה הגה. לנבוח בכלל היא לא יודעת. הבוקר היא הקיאה ומאז היא מדברת. אני לא יודעת מה היא אומרת. מה את אומרת?"
בשנות ה-60 לחייה זרחי עודנה בגיל המכושף שבו דוברים את שפת החיות. מציאות ודמיון,
זרחי בערב ההוקרה של בית ביאליק. סובלת מקללה או ברכה של יתרון חושי
ערות וחלום, אחד הם לה. משם מגיחים כנראה יצורים כמו קרוקודייזי, חיבור של גברת בשם דייזי ולטאת קרוקודיל שיום אחד בלעו זה את זה והיו לאחד, או כמו תינוק הפינגווין שהגיע במצב של ביצה אל אחד, מר זום, שנאלץ לדגור עליו במשרדו ולהביאו אחר כך אל אמו הפינגווינית באנטארקטיקה, או כמו מר יגידו ובת הים היפהפיה, ששמה גרגיר חול, ועוד כהנה וכהנה. לא בכדי ניבטים מעיניה לסירוגין פחד, התלהבות ותמימות. "חלק מהכעס הבלתי נגמר של הבנות שלי עלי הוא על זה שאני אם ילדותית", היא אומרת. "אני חושבת שהן צודקות בזה".
בלי כלבים היא לא יכולה, והם צריכים להיות תמיד מהסוג הזעיר. "זה עוזר למי שמרגיש שהוא לא קיים, שיש לו חסר אדיר שהוא מוכרח למלא במשהו". היו תקופות שחיו אתה ארבעה או חמישה בבית. עכשיו זה רק קיזי והיא. היא גם אוהבת מאוד חתולים אבל בגלל אסתמה ואלרגיה נאלצה לוותר על נוכחותם. בשיריה וסיפוריה הם מוסיפים לככב: "לחתולות החדשות בשכונה, שהצמיחו להפליא פרוות חורף, יש חלום קטן ועגול, החלום של קיומן. הן חידות זעירות שהגיעו בצמוד לפתרונן" (מתוך "הסוואה", מהספר "הנפש היא אפריקה").
האמא לשתיים וסבתא לשישה ("טפו טפו טפו, אסור לספור") היא אם ילדותית ואשה לבד. ככל שזה תלוי בה, לא היתה יוצאת כלל מפתח ביתה. "אני לא מתערבת בחיי השכנים, ואף אחד לא מתערב בי", כתבה בשיר "האגסים הולכים אחורנית", "רק בקו מאז'ינו של מדרגות הבוקר, אני פוגשת בתאומות, קוקיותיהן מעידות שהתגייסו לצבא הילדים". אז מה בכל זאת היא אוהבת לעשות? "בחוץ, לשבת ולכתוב בבתי קפה. וגם לשחות. אבל סגרו לי את בריכת גורדון. ובבית, לקרוא, לכתוב. לראות טלוויזיה".
הגדירי בילוי עילאי.
"לשכב במיטה, עם כוס קפה, ולראות תוכנית בערוץ ארטה, על פיקסו, או משהו כזה".
מה את קוראת?
"עדיין קשה לי להודות גם בפני עצמי שכבר שנים איני קוראת רומנים. נמאס לי מהם. כתיבה לא מודעת משעממת אותי. העניין הגדול שלי ברומנים היה לגלות איך חיים אחרים ואיך החיים שלהם לעומת שלי. זה עורר בי תחושת חיים חזקה. הצורך הזה עבר ובא צורך חדש לספרות מז'אנר אחר, ספרים שנעים בין פרוזה לשירה, צורות 'לא טהורות'. עכשיו אני כמהה לגלות תפיסות עולם אחרות, ראייה פסיכולוגית אחרת, דתות ומיתולוגיות, זה באזור של הניו-אייג' אבל לא בדיוק. וכמובן ספרי שירה, וספרים על ספרות ושירה שאותם אני ממשיכה תמיד לקרוא".
על יד המיטה שלה נמצאים כרגע בערימה ספר שירה של אלזה לסקר שילר, ספר שירה של לואיז גלוק, ספר מכתבים של רילקה, ספר עיון של תמר וולף-מונזון על אורי צבי גרינברג, "אל אחרון האלים - על מזרקות רומא", ספר מצורה "לא טהורה" של אריאל הירשפלד ו"רוח רעה", אסופה של מסות על דיכאון מאת סופרים אמריקאים.
אבל זרחי היא לא רק אשה של ספרים, היא גם אשה של גברים. מאחוריה שני בעלים ופרטנרים נוספים עמם חייתה פרקי זמן שונים. יתכן שהביטוי "מאחוריה" אינו מדויק, שכן על האמירה "אני מבינה שכרגע את לבד מבחינת בן זוג", היא משיבה ב"אל תביני כל כך מהר", ולא מוכנה להרחיב.
יחסי נשים-גברים מעסיקים רבים מכתביה - סיפורי אהבה סוערים, אהבות אסורות, יחסים מסוכנים. "ככל שאני מתבגרת נעשה לי ברור יותר שלא במקרה הגברים שבחרתי לאהוב היו גברים שאיני מכבדת", אומרת גיבורת סיפורה "מכונית כמו אורכידאה", ולא קשה לזהות שם את קולה שלה. את חוויית האהבה מרכיבים במרבית יצירותיה חומרי צער וכאב, השפלה והכאבה הדדיים, חסר והעדר, תפלות החיים, אימה, בדידות וחרדה עד כדי מחנק.
על הבדידות היא דווקא מוכנה להרחיב. "הלבד, בתחילה, הוא תדהמה גדולה. מעולם לא חשבתי שיום אחד אחיה לבד. שנים רבות לא חייתי לבד. את מגדלת משפחה, חיה חיים בורגניים ויום אחד את מוצאת שהבית התרוקן מכל אנשיו חוץ ממך. זה מבהיל, ואת חייבת להחליף רגיסטר. זה לא בא לי בקלות".
אז מה את עושה עם זה?
"הבדידות, בקוטב האחד שלה נעוצה בפחד, במוות, בדיכאון, במחשבות סואיסיידליות. הקוטב השני שלה מרהיב - חופש, הרפתקה, עצמאות, עניין, החיים במלואם. כל אלה ישנם בלחיות לבד".
ואת נעה ונדה בין שני הקטבים?
"הקוטב המואר הוא מאוד אטרקטיווי. אני מבזבזת הרבה אנרגיה על לא להגיע לקוטב האפל. אני כבר יודעת שצריך מאוד להישמר שלא להגיע אליו".
את אדם דכאוני?
"נגיד כך, יש בהחלט טמפרמנטים נפשיים הרבה יותר מוצלחים משלי".
הרבה מזל
אילו היתה יכולה היא היתה מתחפרת בדירתה כחפרפרת. אבל החיים, הכורח לפרנס את עצמה, ניתבו אותה החוצה, אל סמינרים למורים, אל מכללות ואוניברסיטאות. ושם חיכתה לה הפתעה - היא גילתה את אהבתה ללמד. האינטראקציה עם תלמידיה מנעימה עליה את זמנה, היא מחכה לרגעים האלה. "זה לעבור לממד קיום אחר לכמה שעות, לשהות במחיצת אנשים צעירים, מוכשרים, לנוע בתוך האנרגיות שהם מביאים. לנוח מעצמי, לשכוח את עצמי. ברכה גדולה".
לא קל לה להיות. את החיים היא מתארת כ"מאבק ארוך המורכב מאינספור ניסיונות להביס את הצער, הדיכאון, החרדה ואת הדחף המקנן הבלתי פוסק לסיים אותם". אבל שוב ושוב היא בוחרת בחיים כי תמיד ישנם הרגעים ששווה לחיות עבורם. "למשל, לבלות עם ילדותיי ונכדיי האהובים, או שיעור מרומם רוח עם תלמידיי, או ערב נפלא כזה שהעניקו לי בבית ביאליק. אלה רגעים שכדאי לחיות עבורם".
הביוגרפיה שלה מתחילה בחמש שנות ילדות בירושלים ואז האירוע הטרגי המכונן של חייה - מות אביה, הסופר ישראל זרחי, מסרטן, בגיל 37. "אחר כך זה היה כמו לגדול עם חסר של איבר בגוף. ההעדר שלו ומה שהוא חולל בי זה לא משהו שניתן לתיקון או לשיקום". המשפחה עברה להתגורר בקיבוץ גבע. לימים נישאה אמה בשנית ונולד לה בן. זרחי הקטנה השקיעה מאמץ אדיר בלהתאים עצמה לקיבוץ. מאז היא "לא מסוגלת לאכול במשהו שנראה כמו חדר אוכל, או להשתייך למשהו שנראה כמו קבוצה". לפני שבע שנים פרסמה ספר אוטוביוגרפי, "משחקי בדידות", הרווי תמונות קשות ועגומות מאותם הימים.
אחרי שירותה הצבאי נרשמה ללימודי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את טהר-לב ונישאה לו. בגיל 21 כבר היתה אם לילדה, ולא ממש ידעה מה לעשות עם זה. מאז ידעה זעזועים רבים - התאהבויות, פרידות, התמודדות עם מחלת סרטן השד ומשברים נפשיים. היא מסכימה שהדבר היציב הקבוע ביותר בחייה הנו הכתיבה. מאז שהיא זוכרת את עצמה כתבה וכתבה וכתבה. שלא כמו בחייה האישיים, הביוגרפיה שלה ככותבת היתה קלה ומיטיבה. "זה באמת מוזר. מין חסד כזה, הכל הלך טוב, חלק, בקלות. תגידי אתי טפו טפו טפו".
עלה על דעתה שאולי זה פשוט כי היא טובה? "לא, לא, לא", היא אומרת. היא ממש לא סבורה שזה קשור לכישרונה. "דרוש לזה בעיקר הרבה מזל", היא מתעקשת. עם השנים זכתה בשלל פרסים חשובים, ביניהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. את מה שהיא עושה היא מגדירה כך: "סופרת ומשוררת לילדים וסופרת ומשוררת למבוגרים".
הבעיה
יממה לפני האירוע בבית ביאליק, שטחה זרחי באוזני את חרדותיה ודאגותיה. כדבר אשה אל אשה, הצעתי לה מיד להשתמש במרשם הבדוק למצבים כאלה - להתפנק קצת, ללכת לקנות איזה בגד מדליק לקראת האירוע. "כן, הייתי שמחה ללכת לקנות לי משהו לערב", השיבה, "אבל בתקופה הזאת, זה לא בא בחשבון. אין ממה".
מה זאת אומרת אין ממה?
"אין. יש סדר עדיפויות. אני מכורה לקניית ספרים, ויש דברים שמוכרחים, אז לא נשאר בשביל דברים אחרים. אין".
את לא יכולה להרשות לעצמך לקנות לך בגד לערב שעושים לך על מפעל חייך?
"תגידי, את לא מכאן? את לא יודעת שפה לא חיים מספרים?"
אבל הרי את גם עובדת, מלמדת ומרצה ומנחה סדנאות.
"הכל נכון, וכל זה מסתכם לכדי סכום שהחסר שלו משמעותי יותר מהנוכחות שלו. כשיש אוברדרפט של כמה עשרות אלפי שקלים בבנק, אי אפשר לקנות מה שרוצים. אבל תשמעי, בואי לא נעשה מזה עניין גדול. אני לא מחפשת אהדה או תמיכה בנושא הזה, לא רוצה שאנשים יעסקו בענייני הפרטיים. יש לי מספיק בגדים, יש לי שמלה נהדרת ואני אלבש אותה מחר. אנחנו מדברות על ספרות ועל שירה ועל החיים ולא על קשיי הכלכליים. זה לא עניינו של אף אחד וגם לא מעניין במיוחד".
אנחנו מדברות על החיים שלך ועל החומרים שמהם נוצרים השירים שלך. האם מצבך הכלכלי לא רלוונטי לנושא, החומר לא שייך לרוח?
"בסדר, אבל חשוב לי שיודגש כי ה'בעיה' קיימת לא רק אצלי. ממש לא מתאים לי להעמיד את עצמי במקום של יוצרת מסכנה המייללת על מר גורלה. אלה לא האנרגיות שאני רוצה להיות בהן. זה חוזר אחר כך בכל מיני צורות לא טובות. אנשים לא אוהבים לקרוא על מאבקי קיום של אחרים. תבטיחי לי שזה יופיע בתוך ההקשר הרחב, שההסתייגויות שלי יופיעו, ושזה לא יוצג בצורה משפילה".
עתידה החומרי של זרחי מטיל עליה צל שחור ומאיים. האם תצליח לקיים את עצמה בכבוד? לבד, בלי מקורות הכנסה תומכים, בלי בן זוג שתורם את חלקו? האם לא תגיע עד פת לחם? יוצרים חשובים ומוכרים נקלעו למצוקה כזאת לפניה. מי יכול לשכוח את הסיפור של דוד אבידן, או את וידוייה הכואבים של דליה רביקוביץ בהקשר זה. לזרחי יש הרבה חברים יוצרים, שלמיטב ידיעתה שרויים באותו מלכוד קיומי.
אם מישהו מדמיין אותה כעת בדירה קטנה ועלובה בשכונה נידחת של העיר, הוא טועה. זה לא המקרה, זאת לא המצוקה ההיא. היא מתגוררת בדירה משלה בלב תל אביב, דירה משופצת, יפה ומטופחת עם רצפת פרקט ובריכת דגי זהב קטנה (!) בתוך הסלון. ה"בעיה" שבה היא מהססת לגעת ישנה ומוכרת משחר תולדות היצירה: כל עוד לא התמזל מזלו להיוולד או להינשא למשפחה עשירה, נגזר על היוצר להיאבק על פרנסתו. "מי שחושב שסופרים או משוררים בישראל יכולים להתפרנס מזה, טועה", היא אומרת. "אבל היום לא מדובר רק בבעיה של אנשי רוח, כותבים או אמנים, אלא בבעיה כלל ציבורית ישראלית רחבה בהרבה. לכן אני מוכנה לדבר על זה. השיחה הזאת לא מתקיימת חלילה על מנת שמישהו ישתתף בצערי או ייטיב עם מצבי הכלכלי! הצורך שלי לדבר הוא על הבעיה הגדולה. לשתף אנשים בחוויה הזאת ולתת לה קול".
על מה בדיוק את מדברת?
"על כך שהפכו אותנו לחיות עבודה קטנות ומפוחדות. על כך שרוב החברה הישראלית היום, במקום לקיים חיים מעניינים בעלי ערך, תרבות ורוח, עסוקה רק בלהתפרנס. משהו רע קרה. המדינה נהפכה בשנים האחרונות למקום שלא נותנים לחיות בו באמת. הממסד אלים ודורסני. הוא פועל בכל המישורים להקטנת ערכו של הפרט. כל אחד מרגיש בזה".
איך?
"רוב האנשים לא יודעים איך יגמרו את החודש. אם חודש אחד המשכורת לא מגיעה כבר אין להם ממש ממה לקנות אוכל במכולת. ואז הם נתונים לחסדים של קנייה בהקפה, למשל. אני יודעת על מה אני מדברת - זה קרה לאנשים סביבי וזה קרה גם לי! בני אדם במצב כזה לא מעלים בדעתם להפנות את הפנאי הפנימי שלהם לתרבות ואמנות. חוץ מאחוז שולי, העשירים, כמעט אין לאנשים אפשרות לקיים חיי רוח. אנחנו עם שלם שגזלו ממנו את חיי הרוח שלו. כל מה שאנשים, כלומר אנחנו, עושים, הוא להתקיים, להתפרנס, למלא טפסים וללכת לישון".
וואו.
"וואו מה?"
לא ידעתי שאני בעצם מראיינת את עמיר פרץ.
"כן, זאת גם אני".
זה אומר שתצביעי עבורו?
"כן, אבל לא בגלל מה שאת חושבת. הוא אומר את הדברים הנכונים אבל זה לא אומר שהוא יעשה אותם. הוא פוליטיקאי. פוליטיקאים מדברים".
אז בגלל מה?
"כי הוא גידל ורדים. קראתי שאחרי שהוא נפצע בצבא, הוא השתקם, ואז הוא החליט להקים חממה לגידול ורדים. ואני אומרת: מי שמגדל ורדים, מוכרח להיות בו משהו טוב".
אם לחזור למצוקה הכלכלית-חברתית שתיארת, מה לדעתך הביא למצב הזה?
"תוכנית מסודרת, זדונית. תוכנית של ממשלה ושל שרים. תוכנית כלכלית חברתית של אנשי שלטון ואנשי הון".
מה, מין קונספירציה נגדנו, נגד העם?
"ברור. הכלכלה התכוונה לכך שרמת התרבות תרד. שאנשים יהיו עסוקים אך ורק בקיום של עצמם. מצבם הנפשי של בני אדם מושפע מאוד מכך ש'החיים דבוקים ללחם'. בעניין הזה כמעט כולנו באותה קלחת, מעבירים את ימינו בחרדה בלתי פוסקת איך נגמור את החודש. הטלפונים מהבנק לא פוסקים. זה ממרר את החיים. מעקר את טעמם. אין בארץ מקומות עבודה לאנשים יוצרים ומוכשרים בעלי השכלה גבוהה, והם נאלצים לרדת מהארץ. אני יודעת את זה מעצמי, מילדיי, מידידיי הטובים, מחברותיי, מילדיהן, מאנשים שגרים סביבי, מהמוסדות שאני עובדת בהם, מכולם".
מי מפעיל את התוכנית הזדונית הזאת, מי מעוניין בכך ולמה?
"הגופים הפוליטיים השולטים, אלא מי. האנשים השולטים. הם והברית האפלה שלהם עם בעלי ההון. הדאגה לפרט, לרווחתו, מעניינת אותם כשלג דאשתקד".
אבל למה, איך הם נהיו כאלה?
"זה לא הם, זה אנחנו. כולנו נהיינו כאלה. סף הרגישות פה ירד. הטרגדיה של המזרח התיכון גרמה לאטימות אנושית גדולה מאוד. אחרי שהורגים בני אדם כעניין שבשגרה, המעבר לאי ראיית האחר כבן אדם אנושי הוא קל וקרוב. יש לזה מחיר וזה בא לביטוי באיך אנחנו נוהגים עם עצמנו ובאיך השלטון שלנו נוהג בנו. מעניין אותם דבר אחד - איך לעשות שהשליטה בנו תהיה קלה עליהם יותר, מה לעשות כדי שבעלי ההון יתעשרו עוד יותר ויזרימו אליהם עוד כספים, וכך הם יוכלו לשלוט טוב יותר. על מה שעוללו לנו פה במדינה שלנו, על מה שנהיה מהחיים שלנו, מוכרחים לדבר. לצעוק. זה דבר נורא. איום. צריך שיותר ויותר אנשים יגידו את זה, בקול, כי זה חייב להיפסק. כולנו נעים בתוך המלכוד הרע הזה, וכל אחד סוחב את זה בתוך עצמו, בדלת אמותיו, לבד".
<<
