האם אפשר לכתוב מתוך בית או רק במצב של נדודים וכמיהה? על מסעו הפרגמנטרי של בנימין שבילי בספרו החדש "שביל החלב"
שביל החלב בנימין שבילי. הוצאת שוקן, 140 עמ', 58 שקלים
"הנך יפה, כתיבתי, הנך יפה, אותיותייך יונים מתחת לעננים, שובי, כתיבתי, שובי ואחזה בך" (עמ' 66). כך כותב בנימין שבילי בספרו החדש, "שביל החלב". פרפרזה זו על שיר השירים מיטיבה לייצג את הספר, שאינו רומן במובן הקלאסי אלא
יומן מסע פרגמנטרי של מיסטיקן יהודי אחר ההשראה לכתיבה, תיאור סוחט של גאות ושפל. כי במשפט זה נגלה הצופן של הספר: על ידי הזדהות עם משוררים נעלים ממנו, מביע הכותב בו בזמן את אהבתו הנרקיסיסטית לכתיבתו-הוא ואת תחושת הייאוש ושפלות הרוח מכך שכתיבתו אינה נתונה לו.
גם האהבה העצמית וגם הייאוש בספר מסחררים בכנותם. רק לעתים נדירות חושף אדם בפני קוראיו את תהליכי הכתיבה בגילוי לב, כפי שעושה כאן שבילי. כותבים רבים מכירים את ההתענגות המגלומנית הבאה בעקבות פרץ כתיבה מספק ואת תחושת העליבות המלווה את הספק העצמי, בן לווייתה השני של הכתיבה. אבל כמעט תמיד נשארת הפנטזיה האמיתית של המחבר סמויה מעין. הקוראים מסתפקים במה שנשאר אחרי ששככה סערת הכתיבה.
העליות והמורדות של הנדודים בעקבות יהודה הלוי, אבן גבירול ואחרים, כלומר המאניה והדיפרסיה של הכותב, נגזרות באופן מהותי מחיפושו אחר ההשראה. המאניה - משום שההשראה שהוא מבקש היא לא פחות מאשר השראה אלוהית, תחושה מיסטית של התחברות עם כל המלים שנכתבו טרם דיבר המשורר, של שימוש שקוף במלים, דהיינו של הכתיבה האולטימטיבית. הדיפרסיה - משום שהחיפוש אחר ההשראה הוא בהכרח גם הכרה בכך שההשראה אף פעם אינה נמצאת בשליטתו של הכותב אלא שולטת בו.
את תחושת הגדלות משקפת, לדוגמה, שיחה דמיונית, שבה מספר אבן גבירול למשורר הנוסע בזמן: "לא הייתי כותב את ?כתר מלכות' אילו חייתי עכשיו, אבל כן הייתי כותב, אולי, את מה שהיית כותב אתה" (עמ' 39). את רגש השפלות - הבא בלית ברירה אחרי המאניה - מבטאת הביקורת שמטיח שבילי בעצמו, רגע לפני סוף המסע: "בכתיבה שלך אין רגש, אין אהבה, אין חיפוש אמיתי, אין אלוהים, והגרוע מכל, אין כלל סיפור. אתה לכוד במערה חשוכה שאין לה פה תח" (עמ' 116).
המאניה והדיפרסיה של הכותב הן כה קיצוניות, עד כי לעתים נעשית לשונו של הטקסט לשון סכיזופרנית ממש, לשון המונעת על ידי מצלול ולא על ידי סיפור, לשון שיש לה היגיון פנימי, שלמראית עין הינו חוסר היגיון. זוהי לשון שמתקדמת בקפיצות אסוציאטיביות פראיות, שאך בקושי ניתן לעקוב אחריהן: "בראשית ברא אלוהים את האותיות. לא צילם, לא צייר, לא פיסל. כתב. אחר כך הוא ברא את אמא שלי עד האמצע ובחזרה, מאמא הוא ברא את האמת, שהיא התחלה, אמצע וסוף (...) ואבא, האבא והאמא יחד הם אהבה, כי האבא בה. שלמה אבן גבירול ביקש ממני לכתוב את כל זה בבית הקפה ברבע לארבע, בשלושים ושבע מעלות, אצל הסרגוסים ליד העמוד" (עמ' 38).
אבל תמיד כשנדמה שרכבת המחשבה שלו ירדה לגמרי מהפסים, חוזר הכותב ברגע האחרון למסלול, ומבהיר לנו שוב ש"לפני שעזב אותי לעוד לילה של כאבים ביקש (אבן גבירול) שאכתוב פשוט, במקום נשר לכתוב מטוס, במקום נחש רכבת, ובמקום סוס ברזל לכתוב אוטובוס, כי זה מה שזה" (עמ' 39). כלומר שבילי מתעשת, ונותן לנו מפתח להבין באמצעותו את הכתוב, להבין אותו.
כי שבילי מבקש להיות מובן. מבקש ומתנגד. הוא בונה שפת סתרים, אבל רגע לפני שהקוראת מתייאשת ופונה הלאה, שבילי חוזר בו, נשבר ובוחר לדבר ברור. אולי משום שהצד השני של ההתנגדות להיות מובן הוא הרצון להיות מפוענח. משום כך יש משהו אירוני, ואולי אפילו טראגי, בכך שלחוסר הבהירות המכוון ישנו לפעמים אפקט מרתיע. ויחד עם זאת, ישנה תחושה ששבילי מנהל מאבק פנימי אותנטי בין הרצון לדבר ובין המשיכה לשתיקה. אם בסופו של דבר גובר הרצון להיות מובן, הסיבה היא, לפחות חלקית, שעל פי שבילי הרצון הזה, כלומר ההכרה בזולת, הוא המבדיל את הכותב מחולה הרוח. האדם הבריא מכיר בזולת: הקורא מתקיים בתודעת הסופר והסופר מתקיים בתודעת הקורא. ואילו החולה מנהל דיאלוג שבו מאכלס הוא עצמו את שתי הפוזיציות: הדיבור וההאזנה, הכתיבה והקריאה.
הרצון לדבר בשפת סתרים אך לא לשלם על כך בבדידות, בדידות של מי שאין להבינו, מתבטא בעוז כששבילי מתאר מפגש עם משוררת חולת רוח "אמיתית". בשפה ברורה ובפשטות היפה, שרק לעתים רחוקות מעז שבילי לכתוב בה, הוא מתאר איך מבקשת המשוררת החולה למכור לו שירים שכתבה והקדישה לסילביה פלאת': "שאלתי כמה היא מבקשת עבורם והיא אמרה שזה לא יהיה זול וביקשה חמישים אירו, כשסירבתי קיבלה זאת בהבנה וביקשה סיגריה, נתתי לה סיגריה, היא הדליקה אותה ושרה לי שוב את ?היה לי חבר, היה לי אח'. קמתי, בירכתי אותה לשלום והלכתי לכנסיית סנטה קתרינה. שלוש שעות אחר כך ישבתי ליד בחורה פורטוגזית שקראה בספר וחשבתי בלבי: האדם המאוזן, במקום לכתוב - קורא. בין ערביים, לקראת שבת, טיילתי ברחובות האות פא והבטתי בעוני שהביע את יופיו" (עמ' 96).
כך, כשהוא מתיר לחושפנות שלו לגעת באי-שפיות ולהתנער ממנה, לנרקיסיזם שלו לפתות את הקורא ולדחות אותו, מתחקה שבילי אחרי המשוררים הגדולים ומנסה למצוא מענה לשאלות שמטרידות רק כותב שרואה באפשרות האלוהית תנאי יסודי: האם מותר לכתוב? כיצד להגיע לפשטות המוחלטת? האם לא עדיף לשתוק אם אי אפשר לכתוב את היצירה המושלמת? האם עבור האדם הכותב הקריאה היא גם סוג של כתיבה? והחיים עצמם - האם הם יכולים להיחשב כתיבה - כתיבה שקופה, מושלמת, שאינה נעצרת בגבולות המלים, כתיבה ללא מלים, שנעצרות בגבולות של האותיות? האם אפשר לכתוב מתוך תחושת בית וסיפוק או רק מתוך תחושת נדודים וכמיהה? האם הניסיון המודע לכתוב אמת אינו שקרי מן היסוד? ולכל אלה מוצא שבילי רק תשובה אחת, אבל ניצחת, שהכתיבה, מראש וממילא, תמיד מפסידה לאי-כתיבה, והספר הכי טוב הוא לעד זה שלא כתבת.
ספרה של עמליה רוזנבלום, "ונדמה שהכל אפשרי", ראה אור בהוצאת כתר
<<
