ברומאן המכתבים החדש של רות אלמוג מחפשות הדמויות מורי דרך לחיים, הפרטיים והלאומיים, אך מוצאות בעיקר את שקריותם
רות אלמוג
באהבה, נטליה, מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 2005, 260 עמודים
ברומאן החדש "באהבה, נטליה" מבקשת רות אלמוג לבדוק דרכים שונות לחיות באותו "יער-פרא עצום ומעורר חתת (...) שהמוות מר ממנו אך מעט", כדברי הפתיחה של "התופת" מאת דנטה. הדברים הללו מופיעים הן כמוטו לרומאן המכתבים הזה, והן במכתבו הווידויי האחרון של אחד הגיבורים בסוף הרומאן. כך תרות הדמויות בספר אחר "הצלילי הפנימי" של חייהן, שיאפשר להן לשרוד, לחיות חיים משמעותיים ולתקן. הרומאן מציג רשת דמויות, שחייהן טוויים זו בזו, רחוקות פיסית אך משתוקקות לקשר. כמו בתופת של דנטה, שבה הגיבור-המשורר הולך לאיבוד ביער אפל ומוקף מפלצות, כך גם הדמויות ברומאן אובדות ביער האפל ומשוועות לליווי נאמן, כפי שזכה לו גיבור התופת, בדמות ורגיליוס וביאטריצ'ה.
המפלצות ברומאן שונות מדמות לדמות. לנטליה, מפלצת ילדותה הוא חנן, אביה החורג, "חברו הטוב" של אביה שנפל בקרב לטרון, המבקש להעלים את אביה, ומכה בה כאשר היא מציקה לבתו הקטנה. היא ננטשה גם על ידי זאב, אהובה, ונמצאת במערכת יחסים דיאלקטית עם השושלת הנשית במשפחה, אמה ואם-אמה, מורשת שעיקרה חולשה ומחלת סרטן השד הגנטית. המפלצות של אלי מלחי, בעלה של נטליה, הן ילדותו בשואה, האופן שבו כפה על עצמו לחיות ללא עבר, ללא תאריך הולדת. המפלצות של יסמין ותום, כמו של נטליה ואלי מלחי הוריהם, הם הוריהם. יסמין סולדת מהוריה וממורשתם עד שהיא נעשית חרדית ימנית ומכנה עצמה "הרבנית ד"ר רבקה ירוזלם". גם תום מנתק, באופן מוחלט, את קשריו עם אביו מולידו, לאחר שהאב מסרב לקבל את זהותו ההומוסקסואלית של תום. "מפלצת היער האפל" של לאה, חברתה הטובה של נטליה, היא "האשה האחרת", שלקחה ממנה את בעלה ובנותיה. גם נטליה, בהיותה "האשה האחרת" של זאב, היא המפלצת של מנוחה. ואילו "היער האפל" של זאב הם חיי המנוחה הבורגניים בביתו בישראל: אשתו מנוחה וילדיהם, ניהול בית ספר ואהבתה האובססיווית של נטליה אליו. "היער האפל" של טרזאוזאם הוא העדר בית, ומיירה, עברה הלוט בערפל בכל הקשור לילדותה במחנות הכפייה בסיביר, שניכר בצלקות ובכוויות שבגופה.
בהקשר המדיני מוצגות ההתנחלויות, האופוריה בעקבות מלחמת ששת הימים והמלחמות שבאו בעקבותיה כ"מפלצות היער האפל" של מדינת ישראל. טשטוש הגבול בין הפוליטי, האמנותי והאישי ניכר בהוראת הממשל הצבאי להסיר את פסל האם הפלשתינאית באל-בירה, כפי שמספרת נטליה לזאב במכתבה מספטמבר 1973. כולם מחפשים איפוא מורה ומלווה בסבך היער, שיעמעם את תחושת אפסותם כ"עוד גרגר חול על מדרון של הר". וספרה של אלמוג בוחן את יעילותם של מלווים-מורים שונים בהכלת פחדיו של אדם ובהענקת משמעות לחייו.
מסגרת הנישואים והקמת משפחה מוצגת כ"מלווה" שבוחרות בו רוב הדמויות ברומאן, אבל הנישואים כולם מוצגים כ"פתיון של הבטחה ריקה". אבנר עוזב את לאה אשתו, שקיימה קשר עם אחר עוד בימי נישואיהם. נישואיהם של אלי ונטליה אינם עולים יפה; אלי מחיה את אחותו המתה וממציא אותה בדמות "אשה מסתורית", ונטליה ממשיכה להשתוקק לזאב, ומתאהבת בינתיים בתלמידיה הצעירים. מלווה חלופי לקשר הנישואים המכזיב הוא קשר חברות ואהבה בין בני אותו מין. נטליה שומרת על קשר הדוק עם לאה, חברתה מימי נעוריהן ולימודיהן המשותפים בעין כרם בירושלים, והן חוזרות וכותבות את תהפוכות חייהן. נטליה גם מצהירה על "אהבת נפש" למיירה, שמשמשת לה תחליף ותיקון לקשריה הפגומים עם אמה, בעלה ובתה. במחלתה עוברת נטליה לחדר השינה של מיירה, שבו היא שרה לה שירי ערש כתחליף מטונימי לאהבת האם החסרה לשתיהן. וכך היא מתוודה במכתבה לזאב: "אילו היה ניתן, הייתי בולעת אותה וממזגת אותה בתוכי". גם תום, בדומה לאמו, חוזר ומצהיר על אהבתו לבן זוגו, למרות מחיר הניתוק מאביו ומאחותו.
מלווה כוזב נוסף, אף הוא "פיתיון של הבטחה ריקה", הוא מסעות ונדודים מחוץ למדינת ישראל. הדמויות כולן נמצאות במצב קבוע של נדודים וחיפוש אחר "הצליל הפנימי" בחייהן. נטליה מעתיקה את השימוש הטבעי במטאפורת חבל הטבור לתיאור קשר אם-בת לתיאור הקשר בינה לבין מולדתה: "ורק אני קשורה בטבורי אל הארץ המקוללת הזאת". פתרון כוזב נוסף הוא יחסי מין מזדמנים, שנטליה בוחרת בהם כתחליף לקשר משמעותי הן בזמן רווקותה, הן בזמן נישואיה, ובמיוחד לאחר שהיא נהפכת ל"בובה משוקמת", עם התקרחותה וכריתת שדיה כתוצאת ממחלתה. כך גם אלי מלחי, העצור בכל תחומי חייו, חופשי ונטול עכבות בכל הקשור למין, נאחז בחיים דרך הגוף ודרך המין. לזאב היא כותבת על חלומה לחוש בקרבת גופו: "זה חלום אובססיווי, כאילו כל אפשרויות הגאולה שלי התנקזו לתוכו".
מלווה נוסף הוא אישור חיצוני לעשייתו המשמעותית של האדם. כך, במכתב השני שכותבת נטליה ללאה, היא מבטאת את הצורך בזאב כמורה, שבלעדיו ניטל הטעם מן הדברים, ואפילו זאב, ששמו מעיד על נטיית הבדידות הטבעית לו, זקוק לכתיבת שירים. בקשתו היחידה מנטליה היא שתקרא את שיריו ותגיב להם. הצורך הזה אינו בא על סיפוקו והוא בבחינת המלה האחרונה ברומאן. במכתב המסיים מבקש יואב רובין, בנו של זאב, מתום, בנה של נטליה, שיקרא ויגיב לשירים חדשים שכתב. האות הכתובה מוצגת כמלווה משמעותית, היכולה להרגיע פחדים. זו משמעותה של כתיבת המכתב ברומאן: הדמויות כותבות, מתוודות ויוצרות קשר דיאלוגי, שהן מתקשות לממשו. אלי מלחי קונה לעצמו מחברת ומבקש לכתוב בה את סיפור חייו כדי להורישו לילדיו.
הטקסט הכתוב מלווה את הדמויות גם במחלתן. נטליה קוראת מרותקת את "מתחת להר הגעש" של לורי, וטוענת שלו היא סופרת היתה רוצה לכתוב כך; זאב מחפש בפאריס "מציאות", כמו מהדורה ראשונה של פלובר "עם הקדשה בכתב ידו לאהובתו", אבנר המדען מצטט שורה משירה של אליזבת בישופ: "אנא, בואי בטיסה", והמורשת הרוחנית היחידה של אלי מאמו היא שורה בגרמנית משיר של גיתה המבטא כיסופים: "הארץ שבה פורח הלימון".
מלווה נוסף הוא משאלת המוות. כבר במכתבה הראשון מספרת נטליה את סיפורו של מייקי, שהתאבד בגיל צעיר. נטליה עצמה, לפני היותה לאם, מתוודה על מחשבות התאבדות, וכך גם אלי מלחי. בסוף הרומאן מממשים אלי מלחי, מיירה וכוכבה שלו, כל אחד בדרכו, משאלת לב זו. במישור המדיני, המלווה הזה מתממש בפעולות מחאה חתרניות. דווקא האמנות מוצגת כמלווה העיקרי הנותן משמעות לדמויות ברומאן. נטליה חיה את חייה במציאות ובאמנות בלא הפרד. היא מפסלת את לאה חברתה הטובה, ולאחר נטישתו של זאב היא מפסלת בניסיון לשחזר את גופו, ובזמן הריונה היא מצלמת את בטנה ועושה מונטאז' עם צילומי עוברים במצב התפתחות שונה.
החידוש העיקרי ברומאן הזה, ביחס ליצירתה הקודמת של אלמוג, הוא בעיסוק בחוויית האמהות. לראשונה, לאחר ארבעים שנות יצירה וספרים רבים, מאפשרת אלמוג לעצמה לעסוק באופן אמיץ ומנפץ מיתוסים בחוויה נשית הרת-משמעות. האמהות מוצגת מזווית ראייה כפולה, של אם ובת, בריבוי פניה, ובעיקר בתובענותה, בכעס ובניכור שהיא מותירה בבנותיה. נטליה הצעירה מטילה ספק בהתאמתה למהות הזאת: "אני לא אמא, וספק אם אהיה אי פעם". הריונותיה של נטליה מקריים, ובתחילת הריונה הראשון היא מרגישה "כמו יצחק בסיפור העקדה ושואלת את עצמי איפה האיל". מיד לאחר הלידה חולה נטליה "בדלקת קרום הלב", ואינה יכולה להיניק את תינוקה ולטפל בו. נטליה קובלת על שתום בולע את זמנה, ובכלל, "החיים בולעים אותי". היא יוצרת אנלוגיה ליונה הנביא הנבלע במעי הלווייתן, אבל בניגוד ליונה שברח מייעודו היא עורגת להתמסר לייעודה היצירתי.
הקשר בין הורים לילדים מוצג במתחיו הדיאלקטיים: מצד אחד, במישור הגלוי, סולדים הילדים מהוריהם ומבקשים להתנתק ממורשתם ולברוח מהם, ומהצד האחר, במישור הסמוי והבלתי מודע, הם כפויים, בניגוד לרצונם והבנתם, לשחזר את חיי הוריהם. הדבר ניכר, באופן סמלי, בשמותיהם. תום נושא בשמו את שמו של סבו, תומס סבירסקי, וכך גם מוטי, על דרך האניגרמה. יסמין אינה יודעת שגם סבתה נקראה רבקה. והנה תום, הנמלט מאביו, מגיע דווקא למילאנו, שאליה הגיע אביו הרדוף. בולט ביותר הדמיון בין הבת לאמה, כפי שמעיד האב: "יסמין כל כולה אמה, רק יותר יפה, ואני חושב שגם יותר אינטליגנטית". נטליה מלאה ביקורת וכעסים על אמה, ובתה יסמין ממשיכה ומשחזרת דפוס זה ביחס לאמה.
כדי להצביע על ההיבט הגניאולוגי של הקשר בין אמהות לבנות, באותו מכתב שנטליה מבשרת לזאב על הולדת בתה יסמין, היא מספרת על מכתב שקיבלה מאחותה, ש"רדפה אותי וכל חיי אני בורחת ממנה". יסמין טוענת נגד אמה, במכתב לאחיה: "לגדול בבית כמו שלנו זו ערובה להפרעות נפשיות", ומאשימה את אמה ב"מחלתו": "אמא היא האשמה". כשנה לאחר מות נטליה נכנסת בתה לחדר הסגור של האם, משליכה את מורשתה היצירתית וקובלת על בזבוז הזמן שהשקיעה האם ביצירות במקום בילדיה.
חידוש נוסף ברומאן הוא בדומיננטיות של העיסוק הפוליטי. אלמוג יוצרת זהות והקבלה בין תהליכים פוליטיים לתהליכים האישיים שעוברות הדמויות. בבדיקת השקריות של המסגרות המבטיחות נחמה במישור האישי, היא מצביעה גם על שקריותן של הבטחות במישור הלאומי. היא מספרת לזאב על סדר הפסח בחברון, שהתברר כהפרת הבטחה של "חבורת נוכלים". מלחמת יום הכיפורים נתפשת כשבר מוחלט הן במישור האישי והן במישור הלאומי. בעקבותיה מבקשים לוחמיה למלט את בניהם מהמלחמה הבאה ומהארץ. הצלחתם, קץ החלום הציוני, ניכרת במכתב האחרון, שבו יואב רובין ותום מלחי, נציגי דור הבנים, שוקלים לפתוח ביחד משרד אדריכלים, על משמעותו הסמלית של תכנון, שיפוץ ובנייה, לא בארץ הוריהם, שאינה מולדתם שלהם, אלא בערי המקלט של הוריהם, פאריס ומילאנו. אנלוגיה נוספת היא בין הסרטן המכלה את הגוף הנשי לבין הסרטן המכלה את המדינה, כפי שמצטט זאב במכתבו לנטליה את דברי יצחק רבין על המתנחלים: "סרטן בגוף הדמוקרטיה הישראלית".
הצליל הפנימי שמצאה אלמוג בספרה הוא היכולת לחזור ולהעמיד את "התיקון האמנותי" כבעל איכויות מרפאות, לא רק בהקשר הפרטי-הנשי אלא גם בהקשר החברתי-הפוליטי. הפעולה האמנותית מוצגת כפעולה חתרנית, בכיוון הנגדי לפעולות פוליטיות המסמנות כיוון מסוכן.
<<
