כמה קוראים מסוגלים כיום להתמודד עם העברית המופתית של שלמה דיקמן, ומי מביניהם יקדישו ל"איניאס" את זמן ההשתקעות הראוי לה? לוורגיליוס ולתרגומי ורגיליוס יש משמעות רק בתוך מסורת תרבותית ענפה של כתיבה וקריאה
אנאס פצוע, פרסקו בפומפיי, המאה הראשונה לספירה
אינאיס, מאת ורגיליוס, תירגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומפתח שלמה דיקמן, עם הקדמה מאת עמינדב דיקמן, הוצאת מוסד ביאליק וכרמל, 2005, 511 עמודים
אין עיר פלאית יותר מרומא. יש שיזעקו ירושלים, יש שיגרסו בבל, יש שיתעקשו על צ'אווין או יוקטן משיקולים קולוניאליים. אבל רומא צוחקת על כולן. עיר זו, שכל פינה בה יודעת כי אין בלתה, היא מפגש נדיר כל כך, ועם זאת טבעי כל כך, של דמון, דמיון ודם, מזיגה של חורבה באהבה, היבלעות של אידיאת הכרך המדומיינת במימושה - זו עיר שגבולותיה נמתחים מן הפרויקטים האנציקלופדיסטיים של פליניוס הזקן ועד משקפי השמש של פליני. רומא היא פרסקו הדוהה לאטו מול עיניו של בן התרבות האולטימטיווי; כשלא יראה דבר ידע כי הוא עצמו נמוג.
מי הקים את רומא? במקרים כאלה מבטלת הספרות את המדע - רומא היתה תמיד. וליתר דיוק, רומא הוקמה שוב ושוב, מחדשת את ראשיתה בכל מיתוס, שואפת פעם אחר פעם לדיוק מרבי בתיאור בנייתה הפנטסטית. האם אפשר לגור ברומא? תושביה של עיר זו, גם אם יצטיירו כמאושרים באנשים על פני תבל כולה, לעולם לא יוכלו לחיות בה חיים אמיתיים. לרומא אין עתיד, רק עבר המשתכלל בלי הרף. מי שמצית בה סיגריה מחריד מרבצו את נירון, האץ להבעיר את העיר בשנית. ומי שמניף בה את אגודלו חורץ את גורלו של גלדיאטור אי שם בעולם. אי אפשר לגור ברומא. האם אפשר לכתוב על רומא? לכאורה, זו השאלה הטיפשית מכולן. אי אפשר שלא לכתוב על רומא, לא כל שכן אם הנך תושב מדומיין או מאוזרח שלה. אך למעשה ההיסטוריה הכתובה של רומא בלתי תלויה בדבר, ממש כתולדותיה. רומא לא זקוקה לכותבים, היא כותבת את עצמה.
אף על פי כן, האפוס הגדול ואולי המפורסם ביותר המספר את קורותיו של אבי הרומאים כולם - "אינאיס" לוורגיליוס - נכתב בעידודו הממשי של אוקטוויאנוס, לימים אוגוסטוס קיסר, שהיה מיטיבו של המשורר האגדי. ורגיליוס, אשר חי בתקופה רבת תהפוכות מדיניות ופוליטיות, ברא את מי שהיה ונשאר האזרח הרומאי בה"א הידיעה, אנאס, בן למלך האנושי אנכיסס ולאלה ונוס-אפרודיטי, שלא חי ברומא מעודו. אנאס זה, שהיה גיבורן של אגדות רבות, הוא נסיך גולה אשר שרד במלחמת טרויה, והפליג על פני ימים ויבשות בחפשו אחר מולדתו החדשה, הכפויה, שייעד לו הגורל. כיאה לרומאי קדום אנאס הוא גם גיבור טלנובלות - הוא ניחן בכל המידות הטובות שאפשר להעלות על הדעת, מתאהב במי שלא יוכל לחיות עמה, ובתום סיפור מעלליו מנחית מכה ניצחת על ראש יריבו המושבע טורנוס, מלך הרוטולים.
בשונה מגיבוריו המיתיים של הומרוס, אנאס הוא בעל מודעות היסטורית משונה. הוא יודע כי נלכד בחיים ספרותיים-ממשיים, ושכל פעולותיו אינן אלא מצג מרהיב של זיקוקין די נור אפיים, ולעתים גם אפוס של קונפטי, המהללים את מה שהוא עצמו, בגבולות קיומו הספרותי, יכול לפרש רק כחייו שלו - ומה שמתפרש מחוצה לו כמבוא לחייה של אימפריה. אבל אנאס שרד עד ימינו אנו, וזאת משום שבניגוד לגיבורים האפיים הזעירים המתגוררים ברומא כיום, הוא ניחן גם במעלת ההטרוטופיה - כל מאווייו וכל הווייתו מתועלים לכינון מקום שאיננו באמת מקום. אבל יותר מזה: אנאס הוא גם גיבורה של האסתטיקה הפגומה, שהיא המאפשרת מעל לכל את שרידותה הנצחית של רומא כבירה תרבותית. "אינאיס" אינה יצירה גמורה, וכידוע לכל חובב של הלימודים הקלאסיים היא אף נגועה בסתירות פנימיות מבחינת התוכן ובאי אילו פינות בלתי מושחזות מבחינת הצורה. דווקא בשל עובדה זו "אינאיס" היא באמת מולידתה של רומא.
בסמוך להופעתו המחודשת והמבורכת של אפוס מרהיב זה, בתרגום שלמה דיקמן, ראה אור באחרונה מחקר מעניין מפרי עטו של צבי יעבץ, ושמו "המון ומנהיגיו ברומא" (הוצאת דביר, בתרגום צילה אלעזר). ספר זה, הדן במערכת היחסים ההפכפכה שבין ההמון הרומאי ובין קיסריו (מיוליוס קיסר ועד נירון), מעורר תהיות אחדות עם הקריאה המחודשת באפוס של ורגיליוס, תהיות הקשורות למערכת היחסים שבין המון קוראי העברית ובין קיסריו הספרותיים. כך עולה בזיכרון גם תפקידו של ורגיליוס כמורה הדרך לגיהנום של דנטה.
כמה קוראים מסוגלים כיום להתמודד עם העברית המופתית הזאת, ומי מביניהם יקדישו ליצירה זו את זמן ההשתקעות הראוי לה? וראוי להדגיש: אין זו התרפקות נוסטלגית על כך שפעם היה אפשר לתאר את מלחמות רומא בקרתגו בשבעה ספרים הכתובים במשקל סאטורניני. אפשרות זו - על חסרונותיה הפנים-ספרותיים וסכנותיה הז'אנריות - עומדת גם היום. אלא שאת מקום האריסטוקרטיה חובבת הספרות, קוראת ורגיליוס הפוטנציאלית, תפסו הפלבאים העשירים. ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית, כפי שכותב יעבץ בספרו, "אינה רק תולדות הנוביליטאס, כשם שתולדות הקיסרות אינן מסתכמות בביוגרפיה של שליטיה" (עמ' 66-67). ואכן, כיום חיים כולם בקולוסיאום, ובו קורות הפלבאים חסרות משמעות ממש כדברי ימי השליטים. לוורגיליוס ולתרגומי ורגיליוס יש משמעות רק בתוך מסורת תרבותית ענפה של כתיבה וקריאה. בלעדיה נשארים רק סמניה החיצוניים של העממיות הרומית, ששרדה אחר כל קיסריה: תחושת העליונות של הקהל בקרקס (מתוקף שליטתו על חיי הלוחמים בזירה), ההתאבלות על מות טיראנים מטורפים, הפיכת האבלות לששון, ובעיקר היעלמותו של חוש האחריות הפרטנית, שבלעדיו שום סוג של קריאה איננו אפשרי. ביקום תרבותי כזה, אנאס הגיבור יומת בהינף אגודל.
יעבץ מציין בספרו זה כי "רק קליגולה ציווה פעם לשרוף חרזן אטלאני בגלל חרוז דו-משמעי" (עמ' 47). ללמדנו כי יש לשים גבולות גם לטעם הטוב. אבל קודם לכן יש להכיר ולהוקיר את בעליו.
בעת ההיא ברומא, בפרוץ מלחמה, נהוג היה לפתוח את שערי מקדשו של יאנוס, אלוהי הראשית והתכלית: "טקס קדום באיטליה נודע ונפרץ הוא בלטיום (...) דלת-אלון דלתם, על מאה מנעולים יסגרו / על יתדות ובריחים - ורק יאנוס שוקד על הפתח". אין ענייננו כאן באותו עידן ארוך של מלחמות, המוכר כמובן גם בימינו ובאזורנו, כי אם במחסום בלתי נראה העומד לפני קוראים ישראלים רבים - דלתות התרבות פתוחות לפניו הודות למפעלי מופת מסוג זה, ואילו הוא אינו מבחין אלא בחלל המוליך אל המקדש האפלולי פנימה. הוא לא טורח להציץ בנעשה בפנים, ומובן שאינו מעריך את הקורבן שהוקרב למענו.
בזמן מלחמת אזרחים נהגו הסנטורים הרומיים לשקול היטב את צעדיהם בטרם תיוודע פומבית תמיכתם במי מן הצדדים היריבים. וזה הכלל שאימצו: "בעת שלום ראוי להצטרף אל המכובדים יותר, אך בזמן מלחמת אזרחים - אל הצד החזק" (עמ' 173 בספרו של יעבץ). אנשי ספרות, ובאופן מיוחד מתרגמים מקצועיים, פועלים כאילו מלחמת אזרחים תמידית מתחוללת, או כאילו היא עומדת בפתח. ניסיונם לימד אותם שעל מנת להשלים מפעל חיים יש להשלימו בעודך בחיים - ועובדה פשוטה זו פירושה לא פעם הקרבת חיים אלה. ולמען מי? למען הקורא הדשן, המאמץ תמיד את נבואתו של ורגיליוס בדבר תור זהב עתידי (מן האקלוגה הרביעית שלו), והבוחר תמיד בצד החזק - הקרקסי, הפלבאי, זה שאינו טורח לצעוד במשעולים התרבותיים שמתי מעט סוללים לו בעמל שנים.
מבחינה זו, גיבורו האמיתי של האפוס הזה - ברוח התחדשותו המתמדת ופרשנויותיו החדשות לאורך התרבויות והדורות - אינו ורגיליוס, גם לא אנאס, כי אם שלמה דיקמן, אשר הצליח בזמן קצר להדהים להשלים מלאכת ענקים, שאחרים לא היו מגיעים עדיה גם במשך חיים כפול ומשולש. מתוקף סיבותיה של השתלשלות היסטורית מוזרה גם הוא היה לאחד ממולידיה של רומא.
<<
