בשיריה של ננו שבתאי יש תשובה שירית מקורית להכרזות פואטיות שהושמעו בשנים האחרונות בשבחן ובעליונותן של הצורה הקלאסית, החריזה והכרחיות המשקל בשירה. מאיה בז'רנו על משוררת עם הרבה קסם של נעורים
ילדת הברזל ננו שבתאי. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 73 עמ', 68 שקלים
"אני בחדר של תדאוש קנטור/ כאן רבע שעה זה עולם/ נפגשנו במיטה המתה/ (...) הוא שר לי שירים בפולנית/ אני עונה בשפה ג'יברישית/ מרגישה משומשת אך לא שימושית/ הוא רוצה אותי כמו שבמאי/ מתעניין בזיקנה/ ורוצה בי ילדה/ (...) כולי מאודה באדים אדומים/ והפה של תדאוש מהביל מדגים.../ היה נעים ועכשיו אנו נעים" (עמ' 39).
כך, בפתיחת השיר המתייחס לבמאי ולמחזאי הפולני תדאוש קנטור שמחזהו "הכיתה המתה" הוצג בארץ, ננו שבתאי משחקת עם שם המחזה ומשנה אותו לצרכיה. השאלה היא מהם באמת צרכיה האמנותיים הקיומיים של המחברת הצעירה והמתריסה, שופעת הרפתקנות ומשובת נעורים, שמאחוריה כמה מחזות שכתבה וביימה.
הביטוי "מרגישה משומשת אך לא שימושית" מגדיר באופן סמוי ומדויק את מעמד השפה היומיומית המשומשת בפי כל ליד שפת השירה הלא-שימושית, ומזכיר את ספרו של דוד אבידן, "שירים שימושיים", במשמעות אירונית הפוכה. בספר זה שמה שבתאי סימן שוויון בינה לבין השפה. היא מרגישה במצב צבירה מילולי משומש ולא שימושי, וכל מה שיעבור ועבר עליה בעולם עובר תמורה לשונית אישית, לטוב או לרע, ובכלל לא מטריד אותה אם זו עונה על קריטריונים של שירה, משום שלנוכח המצב הקיומי שהוא בעל עוצמות כה עזות וגורליות אין שהות וצורך לעסוק בבעיות של אסתטיקה שירית.
כשספר השירים הגיע לידי והתחלתי לקרוא בו, הרגשתי כמו יציאה לדייט עם פרסונה עתירת חוויות והרפתקאות, סמויה וחמקנית ומצד שני חשופה ובועטת. קול אחד נשמע מתוק ומפתה דק כמונולוג של ילדה-נערה המציגה לפני הסובבים, וכמעט מיד נחשפת מתחת לכסות הזאת, "ילדת הברזל" שלא נרתעת משום-דבר, נועזת וחסרת מעצורים, מספרת בשיריה על מסעותיה ומעלליה, חוויותיה המיניות והזיותיה, שחלקן כולל חוויות פרוורטיות, מחשבות אינטימיות על בני משפחתה, למשל על אביה המשורר, אהרן שבתאי. וכמעט בסמוך לסיפור ההתרחשות מובעת התגובה הרגשית, המחשבות על מה יגידו, ומה "אני", גיבורת הספר, אומרת. העובדה שאני מכירה את רוב הנפשות המופיעות בדרמה השירית הזאת מעשירה את החוויה משום שהן מוצבות בסיטואציות חדשות, אישיות ביחס למשוררת. נוסף לאיכויות הדרמתיות התיאטרליות של השירים יש בהם גם משהו קרוב מאוד לכתיבה וידויית אינטימית, משהו שמזכיר בלוג - יומן שירי מקוון.
ואכן, כך ראוי לקרוא את הספר. השפה השירית נבנית ממקצבי דיבור קטוע-תזזיתי, מלא בפסיחות תחביריות, מונולוגים חושפניים המציגים אישיות מעניינת, נועזת ובשלה. השירים מעלים בדמיון דמות נערה מתוך אחת העבודות של האמנית סיגלית לנדאו, שבה היא מופיעה בעירום מלא על רקע הים בגבה, מגלגלת גלגל הולה-הופ עשוי תיל סביב מותניה הדקים.
מלבד האפקט החזק שמעמת לעינינו בין עדינות העור והגוף הנשי לחוט התיל המחוספס והדוקר, בין התענגות מזוכיסטית משועשעת לכאב בלתי-נמנע, יש כאן בחירה מעניינת ואמיצה של משוררת: להפוך את חייה, את מכאוביה ואת רגעי האושר שלה לנראטיב לשוני נשלט, שבו הבדיה מתערבבת עם עובדות במציאות. שבו המשאלה להימצא בכל מיני מקומות ומצבים, עם כל מיני אנשים, מושחלת בין אירועים אמיתיים מן הסתם.
ההחלטה הפואטית הזאת, בין אם היא מודעת או אינטואיטיבית, מאפשרת לה לכתוב על אביה, למשל, באופן מאוד אישי ואינטימי; על חוויות מיניות פרועות על אחותה ואמה, באופן שמותיר אותן בריחוק אסתטי וירטואוזי בצדו הלשוני המאוד מודע לעצמו. ועם כל הסכנה שבעיסוק כה חושפני בחומרים אישיים אין לאורך כל הספר שום מעידה של השתפכות מביכה. נראה שננו שבתאי עברה תהליך בולט של התבגרות והבשלה מאז מחזה נעורים שלה, שהועלה בסמינר הקיבוצים והיה בוסרי וקצת מביך בחומריו הביוגרפיים השקופים והלא-מעובדים.
בשיריה של שבתאי יש הרבה קסם נעורים, ואם לחזור לשאלה בראשית דברי - מהם צרכיה האמנותיים הרוחניים - אני סבורה שזה הצורך להציב גבולות של זהות, של נוכחות בעולם קשה ואלים המאיים לטשטש ולבלוע את האישיות; לבוא חשבון עם הרבה אנשים, מקומות וזמנים טעונים כאב ועלבון; לגנות ולשבח באמצעות הדיבור השירי; להתכתב עם משוררים ואמנים אחרים. והיא מצליחה בכך, בכישרון רב.
כשקראתי את ספרה שמחתי גם משום שהיא מציבה תשובה שירית מקורית להכרזות פואטיות שהושמעו בשנים האחרונות בשבחן ובעליונותן של הצורה הקלאסית, החריזה והמשקל בשירה. שבתאי יוצרת לשון משלה, בעלת ריתמוס פנימי, כובשת, חיונית, מאוד לא בורגנית, לא מנופחת, רבת הומור, ומודעת לחולשתה מעצם היותה יצור אנושי. הכתיבה החושפנית אינה נובעת מגנדור טווסי או אקסהיביציוניזם לשמו. להיפך, זוהי העמדת עצמה למשפט ציבורי - בשביל עצמה והאנשים שקרובים לה:
לא שליו, עצבני, לא גאה קצת נבוך על שאתה - אבי בלי דמעה, בחיוך, חינני חמקני ותמיד שואל לעצבוני.
קצת תמהת, רגזת, כשטילפנתי אליך לילה אחד ואמרתי ככה... ומעט שיכולת ניחמת בדבריך רק מפני שהיית פעם אבי
ואני עודני אני. ופחות או יותר אתה בטח זוכר אך את סוד ילדותי נפשך לא פותרת: עת אבוא אליך, הבת הבוגרת ואביא לאבי את זיוף שמחתה
כן, אבוא רצוצה ואשאל לשלומך.
לפעמים בערבי מאהב ערבי... אך לרוב את בכיי אבכה בחיקי לא אלחש לעצמי - "הו, אבי!" ובלילות שכרותי, אז אבהה בבהוני הוכחה לכך שזה לא דמיוני (יש לנו אותן כפות רגלים, לאבא ולי)
היום אני לאה. אני שוכבת במטה. אני קוראת ספר, "זוטא". ואתה? לא תדע - זה שעזבני לא היה לי יקר ממך ובפגישה ביום שלישי בטח תשאל אותי: "מי?" ("וריאציית גולדברג - רקע לתמונת אבי")
ננו שבתאי
"ילדת הברזל" הוא ספר שיריה הראשון של ננו שבתאי (30), מחזאית ובמאית תיאטרון
ספר כל שיריה של מאיה בז'רנו, "תדרים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
<<
