בתקופה שבה אנו מורגלים לייחס פונדמנטליזם רק לתנועות דתיות, ראוי להצביע על התפשטות אידיאולוגיה רדיקלית לא פחות: המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית, צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות, שמפתחים צורות ניהול מנותקות מאחריות כלפי דמוקרטיה, חוקים, מוסר או צדק. מחשבות על גלובליזציה, לאומיות וחברה, עם צאת ספרו החדש של חוקר התרבות דיוויד הרווי, "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם"
A Brief History of Neoliberalism
David Harvey. Oxford University Press 247pp, no price stated
ספרו של דיוויד הרווי, "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", מתפרסם בשלב היסטורי חשוב שבו חברות רבות, לרבות ישראל, מאמצות אל חיקן בקלות בלתי נסבלת את הניאו-ליברליזם ההרסני. הרווי - אנתרופולוג
סניף של רשת וול-מארט. קולורדו, ארה"ב
תצלום: בלומברג ניוז
וחוקר תרבות חשוב המלמד בניו-יורק, ומחברם של ספרים חשובים נוספים כמו "מצב הפוסטמודרניות" או "האימפריה החדשה" - מתחקה בספר אחר מהלכה של אידיאולוגיה זו, השולחת זרועות ארוכות אל רבדיה השונים של החברה ומפרנסת את תורת הכלכלה, תורת המשפט, האתיקה, התרבות, הפוליטיקה, ואת הפרקטיקה של המדינה בחינוך, באוצר, ברווחה ובבריאות.
בחסותה של אידיאולוגיה זו הופכים חייהם של אנשים רבים לחשופים ופגיעים: חולים, נכים, עניים או אסירים. באמצעותה מתרצת המדינה את דלדול סל התרופות, ובאמצעותה מיטשטשת האבחנה בין עיתונות לבידור, בין ספרות לסחורה, או בין ידע אקדמי למוצר צריכה. בחסותה מוצדקת הפרטת זכויות ריבוניות כמו העברת הניהול של בתי סוהר לחברות כוח אדם, התעשרותם המופלגת של מעטים והפיכתם של רבים לעניים.
הרווי טוען, ובצדק רב, כי
ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר,
תצלום: אי-פי
הניאו-ליברליזם הוא פרויקט פוליטי, מכשיר של "מלחמת מעמדות" מהופכת: כלי אידיאולוגי רב עוצמה המשמש למלחמה של החזקים נגד קבוצות מוחלשות. הוא מוכיח בצורה שיטתית ומשכנעת כיצד הפרויקט הניאו-ליברלי הוא במקורו אמצעי להשבת הכוח הפוליטי והכלכלי לידי מעמד ההון הפיננסי והאליטות הכלכליות, שכוחם נשחק לאחר מלחמת העולם השנייה.
אחת התוצאות המובהקות של הפרויקט הניאו-ליברלי הוא שינוי משמעותי בחלוקת ההכנסות והגדלת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות בארה"ב, בבריטניה, ברוסיה (אחרי 1989) וגם בישראל. אלא שבעוד שמאבק חברתי-כלכלי-פוליטי נגד ההון הגדול ועיוותיו מוגדר בשפת הניאו-ליברליזם כחזרה למאבק המעמדות של המאה ה-19 (ראו למשל התקפותיהם של בנימין נתניהו או שמעון פרס על עמיר פרץ), המאבק המעמדי הניאו-ליברלי (כלומר המאבק של החזקים במוחלשים) מעמיד פנים כאילו הוא פרויקט שנעשה למען החברה כולה.
כיצד צמח הפרויקט הניאו-ליברלי? ציר היסטורי אחד של צמיחה, כפי שמראה הרווי, הוא המשבר של מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. הניסיון ליצור שיווי משקל חברתי-כלכלי, והצורך למצוא פשרה לקונפליקט בין בעלי ההון לעובדים (על הפרודוקטיביות, השכר ותנאי העבודה) באמצעות התערבות המדינה, ייצר ליברליזם מרוכך, המבוסס על כלכלה קיינסיאנית שהרווי מכנה "ליברליזם משוקע" (embedded liberalism). אלא שבסוף שנות ה-60 נקלע ליברליזם זה למשבר: אבטלה גבוהה, סטגנציה כלכלית ואינפלציה גבוהה. בעוד שהתשובה למשבר בחלק ממדינות אירופה (כמו איטליה, פורטוגל, ספרד, צרפת או ארצות סקנדינביה) היתה סוציאל-דמוקרטיה, בחלקים אחרים של העולם התארגנה התשובה בהיפר-ליברליזם קיצוני.
את שורשיו האידיאולוגיים של הפרויקט הניאו-ליברלי אפשר לאתר בשנות ה-40 באוסטריה ובשנות ה-50 בארה"ב. הקבוצה האוסטרית בראשות פרדריק הייק קבעה את סדר היום שלה לא רק כפרויקט כלכלי שעוסק בצמיחה ובהתייעלות, אלא גם כפרויקט פוליטי שנתפס כמי שמעניק יותר חופש וחירות לפרט. דמוקרטיה, חופש וכלכלת שוק נתפסו כמשלימים. הקבוצה האמריקאית בראשות מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו קידמו את השוק כערך עליון, לא בלי קשר למערך התרבותי של המלחמה הקרה. תורותיהם של הייק ופרידמן זכו ללגיטימציה עולמית לאחר שקיבלו פרסי נובל בכלכלה בשנות ה-70. במקביל, ב-11 בספטמבר 1973 (מה שנהוג לכנות כ"מיני 9/11") ביצעה ארה"ב ניסוי כלים בניאו-ליברליזם בצ'ילה, כשהיא מסייעת לרודן פינושה לבצע הפיכה נגד שלטונו הסוציאליסטי של סלבדור איינדה: האיגודים המקצועיים בצ'ילה חוסלו ובעלי ההון חוזקו, תוך פעולה מסיבית של הפרטה. הפרויקט האידיאולוגי-פוליטי הזה נוהל בידי הנרי קיסינג'ר, בסיוע תלמידי אסכולת שיקגו שהפכו ליועציו של הרודן פינושה.
בתחילת שנות ה-80 עוצב הפרויקט הניאו-ליברלי כפרויקט מדינתי, המבוסס על נסיגה-לכאורה מהכלכלה ופטישיזציה של רעיון השוק החופשי, בידי מרגרט תאצ'ר באנגליה, דנג סיופינג בסין ורונלד רייגן בארה"ב. הפילוסופיה הכלכלית של רייגן וצוות יועציו, מה שנהוג לכנות כרייגונומיקס, התבססה על "כלכלת צד ההיצע". זוהי תיאוריה כלכלית המבוססת על יצירת הון בקרב העשירים כמנוע לצמיחה, שימוש בכלים מוניטריים על חשבון הכלים הפיסקליים, ושמירה על אינפלציה נמוכה ללא קשר להשלכותיה על תעסוקה ואבטלה. את התפיסה הזאת קידם פול וולקר שהתמנה לנשיא הפדרל רזרב של ארה"ב בסוף שנות ה-70.
תפיסת הפונדמנטליזם של השוק גורסת שהכלכלה היא מרחב אוטונומי בעל חוקים עצמאיים משלו, ושהחברה משובצת בתוכה ולא להיפך. עוני נתפס כתוצאה של חולשת הפרט ולא של החלטות פוליטיות ומבניות. תפיסה זו מגולמת במשפט מפתח שטבעה תאצ'ר: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים".
הפרויקט הניאו-ליברלי וההון המוחזק בידי תאגידים רב-לאומיים הם גם אלה שעומדים בבסיס מה שאנו מכנים "גלובליזציה". הקפיטליזם הגלובלי של ההון שונה מאוד מן הקפיטליזם המאורגן של המחצית הראשונה של המאה ה-20. האחרון היה מבוסס על ייצור המבוסס על השתתפותם של המדינה, ארגוני העובדים וארגוני התעשיינים. הבסיס לכלכלה היה עולם העבודה, לא ספסרות. למרות שזה לא היה קפיטליזם בעל פני-אנוש, עדיין הוטלו עליו הגבלות בחלק מהמדינות הקפיטליסטיות הגדולות בידי מדינת הרווחה שצמחה בתום מלחמת העולם השנייה. גם אם ההשקעות בבריאות ובחינוך נעשו לצרכים פונקציונליים, עדיין צרכי התעשייה וניהול האוכלוסייה הצדיקו השקעות בבני אדם.
להון של הקפיטליזם הגלובלי יש גיאוגרפיה ותפיסת זמן אחרת מזה של הקפיטליזם במסגרת מדינת הלאום. הוא מנותק (חלקית) מן ההיגיון של המדינה, ומבוסס על הפרדה מטרידה בין הון לעבודה. אחד הנתונים המדהימים המצביעים על נתק זה הוא, שבסוף המאה ה-19 היה שיעור הסחורות מתוך נפח הכלכלה גדול יותר משיעור הסחורות בסוף המאה ה-20. כלומר, חלקים גדולים יותר ויותר מההון לא הולכים לייצור או לתשלום שכר עבודה, אלא להשקעות ספקולטיביות.
זו אחת הסיבות שבשלה אין כיום להון עניין בהשקעות בחינוך, בתשתיות, בבריאות, בדיור או ברווחה (כפי שהיה מקובל בקפיטליזם הלאומי-הפורדיסטי האמור). יותר מכך, על חוסר הסימטריה בין הון לעבודה בתהליכים גלובליים ניתן ללמוד מן הנתון הבא: למרות הדיבורים על הגירה וניידות עובדים, שיעור העובדים שמועסקים מחוץ לארצם הוא בסך הכל 1.5% מכוח העבודה. הגלובליזציה היא מושג שמבטא בעיקר את ההתגלגלות של ההון ברחבי העולם, לא את זו של העבודה. הסיבה המרכזית לכך היא שההון מעביר את הייצור למקומות שבהם ניתן לקנות את העבודה בזול. חוסר סימטריה זה אינו משפיע רק על ניצול כוח העבודה בעולם השלישי. הוא מביא גם להגדלת האבטלה במדינות המתועשות. בשנים 1980-1995 גדל מספר המובטלים בשבע המדינות המתועשות מ-13 ל-24 מיליון. זו כמעט הכפלה של מספר המובטלים בתוך 15 שנים, וזאת מבלי להביא בחשבון עוד ארבעה מיליון עובדים שחדלו לחפש עבודה ועוד 15 מיליון המועסקים בעבודות חלקיות וזמניות.
שיעורי האבטלה הגבוהים אינם מקריים ואינם זמניים. הם מסמנים מגמה חד-משמעית של בריחת ההון מן העבודה במונחים הקלאסיים שלה. הסוציולוג אולריך בק הציע להתרגל לעובדה שמרבית המשתתפים בכוח העבודה לא יועסקו בתעסוקה מלאה בכל מהלך חייהם, ועוד יותר מכך, רבים ייאלצו להתרגל לתקופות ארוכות ללא עבודה כלל. הנתק מן ההון והכסף הגלובלי מאייד את העבודה והופך אותה ליישות נטולת תוכן.
בעוד שתומכי הפרויקט הניאו-ליברלי מצביעים על הליברליזם הקלאסי כנקודת מוצא לשיטתם (למשל אדם סמית, דיוויד יום או ג'ון סטיוארט מיל), הקשר בינו לבין הליברליזם הקלאסי סמנטי בלבד. הניאו-ליברליזם מקדם את מעמדם של תאגידי ההון הגדול ומצדיק את הפיכתם למיני-מדינות השולטות ומתעמרות בחייהם של נתיניהן. אם במשך מאות בשנים התפתחו במחשבה המדינית תיאוריות של זכויות (למשל זכויות אדם, זכויות חברתיות, או אפילו זכויות קולקטיביות), בא הריבון התאגידי ובחסות הניאו-ליברליזם מייתר את מערך הזכויות הליברלי. דוגמאות קלאסיות הן רמיסת חופש הפרט ורמיסת הדמוקרטיה בידי תאגידים דורסניים כמו תאגיד הנפט של ג'ון רוקפלר, או תאגיד המסחר וול-מארט. כפי שהמחקר מלמד, הללו עושקים את הפרט, רומסים את עובדיהם, ומחסלים את מקור פרנסתם של אינדיבידואלים רבים שאינם מוכנים לעבוד בתנאים-לא-תנאים.
בעידן שבו אנו מורגלים לייחס מחשבה פונדמנטליסטית לתנועות ולארגונים דתיים בלבד, ראוי להצביע על שלושה גופים פונדמנטליסטיים חילוניים המקדמים את מעמד ההון הגלובלי: הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי וקרן המטבע. שלושת הארגונים הללו, המכונים "זרזי השוק החופשי", מאיצים את תנועתו של ההון באמצעות הטפה לפונדמנטליזם של השוק הגלובלי ולליברליזציה.
איגנסיו ראמונה, העורך הנודע של כתב-העת "לה מונד דיפלומטיק", כינה זאת "דת חדשה", "מחשבה אחידה" או "דוקטרינה צמיגה אשר באופן בלתי מורגש עוטפת כל נימוק מתמרד, משתקת אותו וחונקת אותו". כמה ממדינות "העולם השלישי" נפלו קורבן להטפה הדתית והלא-פעם אלימה של הגופים הללו. למשל, עד להתערבותה של קרן המטבע הגבילה ממשלת תאילנד הלוואות בנקאיות למטרות ספקולציות של נדל"ן. קרן המטבע הסבירה לה שהשוק מבין טוב יותר מהביורוקרטים של משרד האוצר התאילנדי מה טוב לכלכלה, והלוגיקה של הליברליזציה הובילה להשקעה בבנייני משרדים ריקים בבנגקוק, בעוד שסקטורים אחרים, כמו חינוך או תחבורה, נותרו רעבים ללא השקעה.
ארגנטינה, יותר מכל מדינה מתפתחת אחרת, אימצה את הליברליזציה אל חיקה. המכסים הופחתו, מפעלים ממלכתיים הופרטו, תאגידים רב-לאומיים התקבלו בברכה והפזו הוצמד לדולר. בשנת 2002 עוד הילל ג'ורג' בוש את "אזור הסחר החופשי של האמריקות" כיעד המרכזי של מדיניות החוץ, ש"ייצור עידן של שגשוג בהמיספרה של חירות". אלא ש"כנסיית קרן המטבע" לא סיפקה כל סיוע למאמיניה התמימים, ובמקום לחלץ אותה מהמלכודת המוניטרית שאותה הציבה לפתחה, בחרה לרשום לארגנטינה עוד צנע ועוד צנע מוניטרי עד שכלכלת ארגנטינה קרסה. פקידי הקרן התעקשו להקיז דם לחולים גם כשמצבם הידרדר, כפי שנהגו רופאים בימי-הביניים.
מחקר של המרכז למדיניות כלכלית בוושינגטון (Center for Economic and Policy Research) הראה שהצמיחה הכלכלית במדינות אמריקה הלטינית היתה יותר גדולה בשנים 1960-1980 (75% גידול של התוצר המקומי לנפש) מאשר בשנים 1 980-2000 (רק 6% של התוצר) שבהן יושמה שם מדיניות קרן המטבע. חתן הנובל שטיגליץ אינו מתפלא. איך ניתן לבנות מפעלים, לצמוח או ליצור מקומות עבודה, הוא שואל, אם כסף שמגיח אל תוך המדינה עוזב אותה בן לילה וחוזר חלילה? דווקא מי שנלחם נגד הגלובליזציה הרוויח. מלזיה סגרה את הגבולות, הגבילה את ההון ולא נענתה להצעות של קרן המטבע.
ארה"ב, לעומת "העולם השלישי", שימרה לעצמה מקדמי ביטחון. היא משתמשת באמצעי מגן כמו מסים, מכסים, סובסידיות פנימיות. היא אף פעם לא קיבלה על כך ציון שלילי מהמורים של קרן המטבע. שטיגליץ אף אמר פעם, כשהוא קורץ בערמומיות למדינות העולם הלא-מערבי: "עשו כמונו ולא כמו שאנו אומרים לכם לעשות".
אם לא די היה בניסוי המסוכן שערכה ארה"ב בניאו-ליברליזם בדרום אמריקה, היא שיחזרה חלקים ממנו בשלוש השנים האחרונות בעיראק, בניהולו של פול ברמר: הפרטה מסיבית, הענקת זכויות קניין מלאות ופתיחת הבנקים לפיקוח בינלאומי. 20% מכוח הלחימה האמריקאי בעיראק מורכב מעובדי קבלן וחברות כוח אדם, לרבות חברות לעינויים בבתי כלאה. הארכיטקטים של הניסוי הכושל בעיראק היו גם הפעם חניכי "אסכולת שיקגו": הכלכלנים המחזיקים בתורתו של מילטון פרידמן, והפוליטיקאים המחזיקים, לכאורה לפחות, בתורתו המדינית של ליאו שטראוס. רוצה לומר: הפרויקט בעיראק הוא גם כלכלי, לא (רק) פוליטי.
*
המהפכה הניאו-ליברלית בישראל קיבלה תאוצה משמעותית בשנות ה-70, עם הזמנתו של מילטון פרידמן לייעץ לממשלת ישראל, ובשנות ה-80 עם התוכנית הכלכלית לייצוב המשק. אדריכלי המהפך הכלכלי משמאל ומימין - פרס, מודעי וניסים - השתמשו בתקנות לשעת חירום כדי לחוקק חוק בלתי דמוקרטי (שלא לומר "טוטליטרי") כמו חוק ההסדרים (1985), האיצו את הפרטת השירותים הציבוריים וחיזקו את הקשר בין הון לשלטון פוליטי.
כדאי לציין שלאידיאולוגיה הניאו-ליברלית יש תפקיד גם בניהול הכיבוש בשטחים, כפי שמלמדים אותנו גדי אלגזי ודניאל גוטויין בעבודותיהם. שלטון שרון-אולמרט-נתניהו-שלום-פרס-לפיד הכריז בתורו מלחמה על המעמדות המוחלשים והאיץ את מגמת ההפרטה המסוכנת, שכללה לא רק מכירת חיסול של נכסים ציבוריים אלא גם הפרטה של זכויות ריבוניות כמו ניהול בתי סוהר, ניהול התעסוקה (תוכנית ויסקונסין), ניהול בתי-ספר או ניהול השיטור בערים. שלטון זה הגדיל את האבטלה ואת השימוש המושחת בחברות כוח אדם, וריסק כל מנגנון של סולידריות אנושית.
בעוד שההון מקבל חופש כמעט מוחלט, המדינה מגבילה את החופש בזירות אנושיות אחרות. בישראל אין שוק חופשי של נדל"ן (במיוחד חסומה גישה לערבים), אין שוק עבודה חופשי (ראו את פעולתה של משטרת ההגירה) ויש חסמים פוליטיים לשוק ההון. למרות זאת מקדמים נערי האוצר את הפטיש של השוק החופשי, ומדברים בשבחה של הכלכלה הניאו-ליברלית.
חשוב לזכור שהפרויקט הניאו-ליברלי מקבל את עוצמתו מהתורה הכלכלית שהוא מייצג, אולם זהו פרויקט תרבותי של חינוך הפרט, כפי שניסחה זאת מרגרט תאצ'ר ביושר רב: "הכלכלה היא המתודה, אך המטרה היא לעצב את הנשמה". זהו מקרה קלאסי של מנגנון הגמוני לייצור הסכמה רחבה.
מחקר שנעשה בידי פרופ' אריאל רובינשטיין, והתפרסם בעברית במסגרת התוכנית לחברה וכלכלה במכון ון-ליר, הראה עד כמה שטופים הכלכלנים בישראל באידיאולוגיה הניאו-ליברלית. המחקר בדק עמדות של סטודנטים בסוגייה של פיטורי עובדים. בעוד שהסטודנטים לפילוסופיה בחרו באופציה של איזון בין רווח לפיטורין (מעט רווח מעט פיטורין) הסטודנטים לכלכלה בחרו באופן שיטתי ברווח כערך עליון (מקסימום רווח ומקסימום פיטורי עובדים). טכנוקרטים המחזיקים בעמדה זו - בוגרי כלכלה, משפטים או מנהל עסקים - מצויים בשפע במשרדי ממשלה רבים, בחינוך ובאוניברסיטאות. יש להדגיש, לא רק הימין הכלכלי מאמין באידיאולוגיה הניאו-ליברלית. גם השמאל המדיני (למשל יוסי ביילין) גרס שנים שהפחתת ההשקעות בכיבוש ובהתנחלויות תביא יותר כסף לשכונות. אין בלוף גדול מזה. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מבוססת על העברת הון לחזקים כמנוע לצמיחה כלכלית, וככזה היא לא תעודד את העברתו למוחלשים גם אם זה מצוי באמתחתה.
הכתובת כתובה על הקיר: גידול בממדי העוני, גידול בפשיעה, חיסול ההגנות על עובדים ואזרחים, פריחתה של מחאה דתית והפיכת כל דבר לסחורה: אברים, נשים וילדים. עקרונות של צדק ורווחה מומרים בקצב מואץ בעקרונות של רווח וצדקה.
*
אנו ניצבים כיום בפני משבר לגיטימציה ללא תקדים בזירה הפוליטית. אין למי לפנות, בין השאר משום שהשוק הפיננסי אינו יציב מטבעו. הוא נע כמו דיונה של חול עם הרוח. אף אחד אינו אחראי, אף אחד לא התחיל את זה, אף אחד לכאורה לא יכול לעצור את זה. ההון מייצר לו רשתות זרימה עצמאיות המביאות לדה-טריטוריאליזציה של הזירה העולמית וארגון מחדש של המרחב העולמי לפי קווי מתאר שאינם תואמים כל מערך של אחריות ומחויבות פוליטית, של שקיפות או של סולידריות אנושית.
הנתק הפוליטי בין ההון לבין החברה הוא נתק מדאיג. בתווך שבין כוח הכסף וחולשתה של החברה האזרחית מופיעות תופעות חדשות וישנות של רוע ואלימות, תוך שהן מנותקות מאחריות פוליטית. מעשי הרוע הגדולים של המאה ה-20 נעשו בעיקר בחסות המדינה. מעשי הרוע הגדולים של המאה ה-21 נעשים לא רק בחסות המדינה אלא גם בתיווכו של ההון. הם מפתחים צורות של ניהול המנותקות מאחריות כלפי דמוקרטיה, מוסר או צדק.
יותר מכך, אם בעבר גדל כוחה של המדינה עם גידול הטריטוריה הפוליטית, הכוח של הקפיטליזם של ההון גדל ככל שהוא הופך לאקס-טריטוריאלי. הכוח הזה לא צריך לגיטימציה פוליטית. הוא נע בכביש עוקף פרלמנטים, עוקף חוקים, עוקף חוקה, ועוקף את המנגנונים הדמוקרטיים של הפרדת רשויות. זוהי צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות.
אין בכך כדי לומר שההון בהכרח אכזר. הוא פשוט אדיש, אנונימי ובלתי מוחשי. בני אדם הם מושג מופשט מדי עבורו. -------------------------------------------------------------
ספרו של פרופ' יהודה שנהב, "יהודים ערבים", עומד לראות אור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד
