נילי לנדסמן. סדרת חרגול פלוס, הוצאת חרגול ועם עובד, 271 עמ', 79 שקלים
אף שהוא שופע רגעים נוגעים ללב, מצחיקים ואמיתיים, ספרה השני של נילי לנדסמן, "הרומן הרומנטי שלי", נפתח דווקא בסצינת התעללות של צלם בדוגמנית. אין זו בחירה מקרית: ההתעללות היא סמל חד-משמעי למצב היחסים בין גברים לנשים בעולמנו ובעולם הסיפורי שבראה לנדסמן. בשניהם נשים חיות את עצמן כפנטזיות עבור גברים, והצלחתן נמדדת על פי ההיקסמות הגברית מהן. ולכן, אף שהספר קל לקריאה כביכול, ולמרות שהוא קולח ופעמים רבות משועשע, צלה של הסצינה הקשה הזאת רודף אותו עד סופו.
המספרת, הצופה בסצינה מהצד אך גם לוקחת חלק בהתעללות, היא מירה, סטייליסטית במקצועה, בת 40, גרושה טרייה ואם לילד. לאורך כל הספר, בחיפושה אחרי אהבה ושיווי משקל, מירה נעה בין הזדהות עם הקורבן להזדהות עם התוקפן. כאשה בעולם הזוהר, המחפצן נשים בהגדרתו, היא נקרעת בין רצונה למחות נגד ההשפלה לבין רצונה למצוא שלווה על ידי התמסרות לתהליך ההחפצה עצמו.
ניסיון ההתנגדות הנואש, המתקפל לתוך עצמו, ניכר בעלילה, בשפה ובנקודת המבט. לדוגמה, כשמירה מגלה שבעלה לשעבר, גיורא, התאהב בדוגמנית, היא מספרת: "אני זוכרת כמה קנאה חשתי למראה הגוף המופלא שלה, ואיך חיפשתי סימנים מחשידים בשירותים אחרי שביקרה שם (...) היא לא גמרה שום דבר מקופסת הפלסטיק של הטייק-אוויי שהביאו לנו לצהריים - מה שגורם לי לקוות, בהנאה אידיוטית, שהיא מסרבת לבלוע כשהיא מוצצת לזכייה האלוהית שלה" (עמ' 27). כלומר, הדוגמנית עולה בערכה על המספרת בגלל גופה המושלם, מהמטרות החשובות ביותר לאשה בפרספקטיבה הגברית. ואילו המספרת מצליחה להשיג עליונות רגעית על המתחרה שלה רק כשהיא מדמיינת את עצמה מספקת טוב יותר ממנה את משאלותיו המיניות של הגבר, שהוא גם השופט, גם המעניש וגם הפרס. שוב ושוב אנחנו לומדים בספר כי ההישג הכי גדול של דמויות הנשים הוא למצוא חן בעיני גבר. ולמרות ניסיונותיה להשתחרר מנקודת המבט הגברית, זו כמעט תמיד גם נקודת המבט של המספרת, החותמת את סצינת ההתבוננות בדוגמנית במשפט הגברי במודע, "יאללה מותק, תתפשטי" (עמ' 46).
המתח בין המבט הגברי לסובייקטיביות של המספרת מתעצם ככל שמתגבר הווליום הארוטי. מצד אחד הספר שופע ארוטיות, חיים ותפניות עלילתיות מרגשות. מצד שני, הריגושים הכי גדולים בו מחזקים ומנציחים את תנאי הבעלות הגברית. יחד אתה אנחנו מצטמררים (או אמורים להצטמרר) כשהמספרת נזכרת איך דווקא כשחשבה שהוא לא מעוניין בה, צילצל אליה בעלה לשעבר ואמר לה "תארזי את כל הדברים שלך, בסדר? כי אני בא לקחת אותך אלי" (עמ' 76); ויחד איתה אנחנו מתגרים (או אמורים להתגרות) כשהבעל לשעבר, שעד כה אימלל אותה, מביט במירה המבצעת תרגילי יוגה ואומר "מתי נהיית כזאת כוסית מדהימה?" (עמ' 123).
שיאו של המתח הזה, בין הרצון לזכות במבט הגברי לרצון להשתחרר ממנו, מגיע בסצינת סקס בין מירה לבעלה לשעבר. "'בת זונה', הוא מסנן בתערובת של תשוקה וזעם, 'תראי לאיזה מצב את מביאה אותי' (...) אני רוצה לשנוא אותו, אני רוצה להיות אדישה כלפיו, אני רוצה לצרוח עליו, ואני רוצה שהוא ימשיך בדיוק ככה, ושזה יהיה אפילו יותר מכאיב, הרבה יותר מכאיב" (עמ' 153).
כמובן שהתבניות המכוונות את המספרת שוב ושוב בכיוון הלא-נכון אינן רק תוצאה של חיים בעולם שובניסטי, אלא הן משקפות גם את ראיית העולם הפרטית של הגיבורה, ראייה שלפיה יחסים אינטימיים הם תמיד לא-שוויוניים, ובתוך חוסר השוויון הזה כל מה שנותר לחלש הוא להתענג על חולשתו. הדבר תקף לא רק לגבי יחסיה של מירה עם הגברים בחייה, אלא גם לגבי בנה הקטן וחברה שהוא מביא הביתה מהגן, לגבי יחסיה של אחותה עם הוריה ועם מירה עצמה, ולגבי יחסיהם של כוכבי תקשורת עם האנשים החגים סביבם.
אבל דווקא משום שהיא מעידה באותנטיות כה גדולה על נקודת המוצא השפופה שלה, גדלה ההזדהות עם המספרת ועם ניסיונותיה להשתחרר מן התבניות הללו. קל מאוד להזדהות עם המקומות הנמוכים, עם הרצון למצוא דרך שלישית, בין הוויתור על תשוקה לבין התשוקה המתעוררת רק מהזדהות עם תשוקתו של האחר אליך. אבל כשהאופציה השלישית הזאת מופיעה בספר בדמות מנחם, מנהל עסק קייטרינג, המגלם אפשרות לאהבה שיש בה הדדיות, תשוקה וכבוד - יש תחושה שאפשרות זו עדיין אינה ברורה לגמרי למספרת עצמה. בסופו של דבר, על אף שהיא בוחרת בו, האופן שבו ייתכן חיבור בין שני אנשים, שאינו מבוסס על הפיכת האחד לחפץ עבור השני, נשאר מעורפל. הבלבול הזה, הקושי להציג את הדיאלוג בין שווים כארוטי, מדגיש את מחירה של ההתגודדות בצל העמדה הריאקציונרית, הכביכול פמיניסטית, שלפיה מותר לאשה לרצות להיות חפץ. כי שנים רבות מדי של הזדהות עם המבט הגברי ועם השפה הגברית עלולות להשאיר אותנו בלא מלים משלנו - וללא מלים משלנו, איך נספר את סיפורנו?
ספרה האחרון של עמליה רוזנבלום, "ונדמה שהכל אפשרי", ראה אור בהוצאת כתר
<<
