הרומן הרומנטי שלי, מאת נילי לנדסמן, הוצאת חרגול ועם עובד, 2006, 271 עמודים
השם שבחרה נילי לנדסמן לספרה החדש, "הרומן הרומנטי שלי", הוא שם תמוה מעט. ברומאנים רומנטיים אמיתיים מתחילה הגיבורה בדרך כלל ממצב של חורבן מוחלט שנגרם כתוצאה מרווקות שאין ממנה מוצא, מגירושים או מהתאלמנות, ומכל מקום הוא כרוך בסוף החיים הזוגיים או בהעדרם, ונחתם כעבור שנה באושר ובעושר, בשיקום המצב הנפשי, הכלכלי והגופני; תהליכים שתעשיות הדיאטה, הקוסמטיקה והפלסטיקה אוהבות לכרוך אלה באלה מטעמים כלכליים, וגם כמובן, כתוצאה מהם, מגיעה הגיבורה לפסגת האושר הנשי: היא משקמת את חיי האהבה שלה, בדרך כלל עם בן זוג אחר.
גם מירה, גיבורתה של לנדסמן, נמצאת בתחילת העלילה במצב קשה למדי: שנה וחצי לאחר שנפרדה מגיורא, בעלה שעזב אותה למען עלמה הדוגמנית והותיר אותה עם אביתר בנם, הוא מודיע לה שהוא עומד לשאת את עלמה לאשה. "גם כשאני מתפרקת אפשר לדבר אתי", אומרת הגיבורה בתגובה, "פשוט צריך לדבר בנפרד לכל חתיכה" (עמ' 39). במהלך העלילה היא מנסה לחבר את שברי חייה. בנה אביתר מרטיב לילי סדרתי, אחותה הגדולה נירה מרחפת מעליה ומטילה את צלה המושלם על חורבות חייה, מורי הילד מאיימים להלעיט אותו בריטלין. מירה עצמה נקרעת בין עישון כבד למאכלי בריאות ורזון, ולפרנסתה היא מלבישה כל מיני מפורסמים בהפקות אופנה, בתצוגות ובתוכניות בידור ומלל. לנדסמן מנתצת את הזוהר המדומה של חיי המלבישות והסטייליסטיות בתל-אביב, ומיטיבה לתאר את העליבות הכלכלית בחייהן של גרושות, כמין מס ערך מוסף לפרידה.
אולי בכל זאת יתפייסו מירה וגיורא ויחזרו לחיות ביחד? העלילה מפיחה לעתים בקוראים את התקווה שאולי זה בכל זאת אפשרי. אף שהסדקים ביחסיהם נבעו עוד הרבה קודם להחלטתו של גיורא לעזוב את הבית: מירה, בת קיבוץ שמסרבת לשכוח את הלינה המשותפת, מתקשה כאשה נשואה וכאם להיפרד מבנה ומאפשרת לו, למרות מחאות אביו, לישון אתם במיטתם המשותפת. מירה מתארת באכזריות את התמסמסות היחסים שלה עם גיורא, עד שהיו לזוג שאינו מקיים יחסי מין ואינו מחליף מלה. "כל המתגים שאמורים להדליק אותו או אותך כבר לא פועלים" (עמ' 31).
מירה נשארת עם אביתר בבית הריק, ואחרי שהיא מסיימת את תקופת האבל הראשונה היא מנסה לנהל את חייה במירוץ מתיש בין העבודה, הילד, הוריה ומשהו שנראה כמו אפשרות לקשר חדש. את השיגרה המתישה הזאת קוטע באחת מות אמו של גיורא, ובזמן שהם יושבים עליה שבעה בקיבוץ שבו נולד גיורא, חלה ביניהם התקרבות מסוימת, או, למען הדיוק, חלה בעיקר התרחקות בין גיורא לעלמה. הגיבורים והקורא מתפתים לחשוב שאולי יחזרו לחיות ביחד באושר.
אבן הבוחן להתפתחותה האישית של מירה היא יחסיה עם בנה. מי שלא היתה מסוגלת להיפרד ממנו בלילה מגלה לבסוף שאושרה הוא ישות נפרדת מאושרו של בנה. זו אמירתו החשובה והחתרנית במידה מסוימת של הספר, בעיקר בהתחשב בשמו, מאחר שאמירה כזאת בשום אופן לא היתה יכולה לבקוע מתוך רומאן רומנטי אמיתי, גם מפני שברומאנים רומנטיים בדרך כלל אין ילדים וגם מפני ששום רומאן רומנטי שמכבד את עצמו לא היה מעלה בדעתו להעדיף את אושרה של האם על פני אושרו של צאצאה, אם בכלל היה מצליח להבחין בין שניהם.
לנדסמן אולי הכניסה את מירה לעלילה כגיבורה של רומאן רומנטי: סבילה, חלושה ונעזבת. לפיכך מצפה מירה בתחילת העלילה למי שיבוא לגאול אותה ממצבה האומלל, אבל במהלכה היא מגלה ולו גם בעל כורחה שיש לה עולם אישי פנימי וגם אושר פרטי משלה והיא נלחמת על זכותה לממש אותו. בהיפוך ויזואלי יפה, דווקא מי שנושא אותה על כפיים פשוטו כמשמעו, אחרי שהיא כמעט מאבדת את ההכרה באירוע שבו היא משתתפת, במין תמונה שחוקה של אושר זוגי אוניוורסלי, הוא האדם שמאפשר לה לצאת ממוסכמות שחוקות ולעמוד על זכותה למימוש רגשי, פרטי ואישי: "רגע לפני שאני צונחת שוב, מישהו נזעק לעברי, סוגר סביבי את זרועותיו ומפנה אותי משם" (עמ' 160).
ההתפתחות הזאת באישיותה של הגיבורה מפקיעה את הספר מידיה של הרומנטיקה הזולה, והיא טמונה בהחלטה של הגיבורה שמותר לה לחיות בעולם בלתי מושלם, חסר ביטחון כלכלי. סיום שכזה אינו עולה בקנה אחד בשום אופן עם ההבטחות המפוזרות בשפע בסופם של רומאנים רומנטיים. אין לקורא ברירה אלא להניח שמדובר בניסיון לאמירה אחרת, ושהשם שנבחר לספר הוא בעצם קריצה.
<<
