מונוגמיה בין ספרות לנפש / מסע בחגורת התנ"ך / זהויות נושאות טלאי / עלבון תובע הקשבה
מאת עמרי הרצוג
האנה ארשטויק
נכון כאור היום, מאת האנה ארשטויק, תירגמה מנורווגית דנה כספי, הוצאת שוקן, 180 עמודים
"נכון כאור היום" היא נובלה מרשימה ביותר, וכוחה נובע מפשטותה ומחומרתה. גיבורתה היא יוהנה, סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה, המתגוררת בבית אמה וחולמת על חיים פשוטים ושלווים; היא מדמיינת את עצמה בעתידה, אצילית ושקטה, גרה במגרש שליד בית סבתה, ומנהלת קליניקה טיפולית. כדי להגשים את התמונה הזאת היא מסורה למרותה של האם, ומנהלת חיי נפש פשוטים ודלים עד מכאוב, הנסובים סביב ביקורים בכנסייה ושינון ספרי הפסיכולוגיה. היא בודדה בעולם, ובדידותה חריפה ואכזרית: איש לא מבחין בה.
מבט ששולח בה איוואר, עובד קפיטריה באוניברסיטה, מעיר אותה לחיים. היא מתאהבת בו, באהבה הנאיווית, הפגומה והנואשת של מי שמוענקת לו לראשונה ממשות. יוהנה הופכת מאושרת. אולם האושר הוא סוד, עו
יובל בן עמי
עול ומטלה; הוא מאיים להרוס באלימות את תלותה בריק הנפשי שבו היא מצויה ובפנטסיה הסהרורית של עתידה. הוא מאיים לפגוע בסדר התפל של קריאת ספרי הפסיכולוגיה הכבדים והריקים, ובסיפור שאמה מספרת לה, שעל פיו כל גילוי של חיים עצמאיים עלול להתממש כאסון רצחני. כשאיוואר מציע לה להצטרף אליו לטיול בארצות הברית, היא מוצאת את עצמה כלואה בחדרה הקטן והנעול בבית אמה, המזוודה ארוזה לצדה, ומחוג הדקות נוקף.
ספרה של האנה ארשטויק הוא נובלת מצמיתה והופכת קרביים. לא חומריה העלילתיים יוצרים את יעילותה הרגשית, אלא רטוריקה מדויקת של זרם תודעה המסור לחוסר מודעותו ולנאיוויות ההרסנית שלו. ואף שזו נובלה פסיכולוגית, היא מלאת בוז קר אל הדיסציפלינה הפסיכולוגית האקדמית, שממירה את חיי הנפש בתביעה האינפנטילית של התמסרות אטומה לשינון ספרי הלימוד. יוהנה מבקשת להשתמש בתיאוריות הפסיכולוגיות שהיא לומדת, אולם האזכור שלהן אינו מעניק לה דבר. כל שנותר מהמושגים שהיא משננת הוא תמונתו של "הקוף הקטן עם העיניים הגדולות ואותה פיסת בד מגבת המשמשת כתחליף אם", ורגע הקריסה האכזרי הזה של הידע הפסיכולוגי שהיא רוכשת מבהיר דבר מה, נכון כאור היום, על הקשר האינטימי, המונוגמי לגמרי, שבין הספרות לבין הנפש.
סוזנה, אל תבכי: ח"י ימים בדרום ההזוי של ארצות הברית, מאת יובל בן-עמי, הוצאת חרגול, 165 עמודים
קריאה ביומני מסעות של טיילים ישראליים היא לעתים קרובות עניין מטיל מורא: המסע אל הארץ האקזוטית מתואר כמסע של כיבוש, שהפרטיות של בני המקום ואדיבותם מחוללת בו בגסות כדי להשיג מראית עין של אותנטיות אקזוטית, הנשקפת מבעד לעדשת המצלמה. גרוע מכך; תכופות נוטים יומני מסע לאשר את עליונותו של הבית הישראלי ונופיו הפיסיים והאנושיים. למרבה ההקלה, ספרו של יובל בן-עמי משוחרר מהנטייה הפרובינציאלית הזאת; מסעו מונחה רק על ידי סקרנות נלהבת של טייל מנוסה. בן-עמי מעוניין לצרור את נשמתו של הדרום האמריקאי בתרמילו ובפנקסו, והישראליות של המסע מוארת בצדדיה המצודדים יותר, באמצעות מגע אנושי ספונטני וידידותי, ובאמצעות כתיבה ברוח זו.
בן-עמי מטייל בחגורת התנ"ך בדרום ארצות הברית: בדרום קרוליינה, ג'ורג'יה, ניו אורלינס ואלבמה; הוא מדגיש את הניגודים שמאפיינים את חבל הארץ הנוצרי הזה, שההפרדה הבין-גזעית בו שרירה וזועקת. הפונדמנטליזם הנוצרי מצוי בו בשכנות למועדוני חשפנות, הגזענות מלווה תמיד בסבר פנים יפות ובחביבות אינסופית, והעוני המחריד מצוי בשכנות לראוותנות קפיטליסטית. זו אמריקה שעדיין שבויה בטראומה של מלחמת האזרחים ושל ההשפלה שנלוותה לתבוסה; אמריקה של מוטלים ושל מזנוני דרכים עלובים, של מזון תעשייתי שמן ושל הפרדה גזעית. זו ארץ פרובינציאלית, תלושה וענייה, שלתושביה אין הבטחת הכנסה ואין ביטוח בריאות, והיא מרוחקת מרחק רב מהפנטסיה הבדיונית של החלום האמריקאי.
בן-עמי נמנע מהתנשאות אנתרופולוגית מפני שהמסע יוצר הזרה למציאות הישראלית. הוא מצביע על האופן שבו הדמיון הגזעי והכלכלי האמריקאי, על גאוותו הלאומית ונקודות העיוורון שלו, משרטטות את הדמיון הישראלי: ההפרדה הגזעית המסנוורת של השכונות הלבנות המצועצעות ושל אזורי העוני השחורים קרובה עד מאוד להפרדה הגזעית המקומית שבין צפון ודרום ובין לבן ושחור. הסמיכות הסיבתית בין עוני, מצוקה וחוסר תקווה לבין פונדמנטליזם דתי, גזענות ותעשיית בידור וולגרית ומסמאת מאפיינת את הדרום ההזוי - כמו גם את הצפון ההזוי - גם כאן וגם שם. מבעד למפגשים המשעשעים של בן-עמי עם מוסיקת נשמה ועם מבנים ויקטוריאניים עוצרי נשימה, עם אגודות הזויות המתרפקות על ימי הזוהר של הקונפדרציה ועם טיפוסים מפוקפקים, נמתח גם קו פוליטי שמבהיר את השפעתה של התרבות החברתית האמריקאית על העתקה הישראלי.
משקפי הזהב, מאת ג'ורג'ו בסני, תירגמה מאיטלקית ענת שפיצן, אחרית דבר מאת אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, 168 עמודים
הנובלה של ג'ורג'ו בסני - מחבר רומאן המופת "הגן של פינצי קונטיני" - מתרחשת בעיר האיטלקית פררה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. זו תקופה של התגברות הלאומיות הפאשיסטית, שמסמנת את המצור הזוחל על גיבורי הנובלה, רופא שנחשד בנטיות הומוסקסואליות וצעיר יהודי. שתי הסטיות - ההומוסקסואליות והיהדות - מונחות זו לצד זו כאחרות בלתי נסבלת, שנמצאים בה בהדרגה סימנים של ראוותנות בוגדנית, המוקעת מהקולקטיב הלאומני המתגבש.
במרכז "משקפי הזהב" ניצבת דמותו של פדיגטי, רופא שמגיע מוונציה לעיר הקטנה. הוא מתקבל בה בחום, בשל גינוניו האציליים וטעמו המשובח. כאשר נפוצה השמועה על נטיותיו המיניות היא מתקבלת בסלחנות; בני העיר מעריכים את הדיסקרטיות של התנהלותו. אולם באקלים הפוליטי הלאומני המתפתח, שונותו הופכת מטרידה ומאיימת, ונוכחותו בחוף הים עם בחור צעיר החולק אתו את יצועו מתקבלת כשערורייה של עזות מצח ופגיעה ברוח הלאום האיטלקי.
הנידוי חסר הרחמים של הרופא הוא המצע הנראטיווי להתפתחות חוקי הגזע האנטישמיים. הצעיר היהודי, שמספר את סיפורו של הרופא, מוצא את עצמו סובל מנידוי דומה: הליברליות המדומה מפנה את מקומה לצדקנות מתפלמסת. הרדיפות של היהודים בכל מקום בעולם במשך אלפיים שנה יכולות להיות מוסברות רק בזעם האל, טוענת בחביבות גברת מנצולי הבורגנית, ושואלת: "האם מותר לנוצרי, גם אם הוא סובל בכל לבו, כמובן, מכל מחשבה על אלימות, להביע ביקורת על אירועים היסטוריים אשר משתקף בהם זעם האל?" ואף שאין עוררין על כך שהיהודים היו "פאשיסטים למופת", כמו שמצהיר אביו, הרטוריקה האנטישמית הזאת חודרת למערך היומיום, והחלחלה שהיא מעוררת מופנית כלפי השיבה אל הגטו המזרח-אירופי, ואל היהודים שם, "השורצים בסמטאות הצרות, המפותלות".
בסצינת השיא של הנובלה סובבים שני המנודים בלילה, ובה מתחוור ההבדל ביניהם: פדיגטי הוא הקורבן שסולח בלית ברירה לתליינו ומקבל את גורלו כגזירת גורל, והיהודי הוא מי שבלבו "נולדת השנאה המורשת העתיקה כלפי כל מה שהוא נוצרי, קתולי, בקיצור כלפי הגוי". ההבדל הזה מנומק באופן סמוי בכך שההומוסקסואל - שנטיותיו ומחוותיו הן חלק מעצמיותו - יכול למשול בהן ולהצניען, והיהודי, שיהדותו חסרת משמעות לחלוטין בעבורו, טבוע באות קין שלא ניתן להסוותו. מערך התקבולת הזה מסמן בנובלה את הפער ההייררכי בין שני הגיבורים; אולם הוא גם מרמז על הקשר ההיסטורי שבין היהודי הגלותי לבין ההומוסקסואל - קשר שטבוע בדמיון הלאומי האירופי (וגם הציוני), ומפעיל את שותפות הגורל של שתי הזהויות נושאות הטלאי הללו.
בין שמואלוף לבין חזז, מאת מתי שמואלוף, הוצאת ירון גולן, 48 עמודים
הקריאה בספר שיריו השני של מתי שמואלוף אינה קלה, משום שמבעד לדפיו נשקפים זעם נוקשה ומתריס. שמואלוף כותב: "אנחנו העבד והשפחה של הו מרוס וביאליק / קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה". אלו הערות על אודות דיכוי, ואל מול הקשב שמציעות המלים, הן הופכת למניפסט נסער שמתנער לחלוטין ובמודע מעקרונות פואטיים ומנקודות התייחסות פואטיות. אולם שמואלוף, צעיר ממוצא עיראקי, נמנע מיצירה של אלטרנטיווה לשונית שתהיה "אפשרות שלישית", שאינה ציונית-לאומית או אירופית. השפה העברית לוכדת אותו בתוכה, מדברת בשמו ומלבה את זעמו; שיריו מצהירים על כך, שפוליטיקת השירה המזרחית מחייבת אותו לנהוג בתחבולות תמרון, שישחררו אותו מלשון שהגזענות טבועה בה. אולם שמואלוף אינו פנוי להתחקות אחר תחבולות כאלו, ועצם המטלה מקוממת אותו. הוא מקונן על בעלותו שמעולם לא התקיימה על העברית: "בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי / לספר מדוע הגעתי לשירה / מבלי לספר על מלחמת המילים / מבלי לשזור את חרוזי הגזענות / כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה / קשור עיוור".
הכתיבה של שמואלוף אינה מתנצלת, כשהוא חורג בעקביות מכל נקודות האיזון הקולקטיוויות-הלאומיות. תחת הכותרת "שימו לב, שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו", הוא עושה רשימת מצאי של סימני ערביותו בשפה: "ערבי מסריח, אל תאכל כמו ערבי, מה התלבשת כמו ערבי, ערבי טוב הוא ערבי מת, מות לערבים". קל לדחות את העמדה שלו בתנועת ההתנגדות השגורה, למשל כשהוא כותב בשיר "חרושת הישראליות": "אל תספרו לי על השואה / ותדחו את כניסת הזהות המזרחית לתכניות הלימוד הממלכתיות". אולם דחייה כזאת תהיה טעות. עלבון שותת ובלתי מעובד אינו מצע ליצירתה של שירה גדולה, אולם הוא מונח בספר, על מיציו ועל לשדו, כתביעה להקשבה; הקשבה לקולות שלובשים נפח וגוף בשנים האחרונות, ומשמעותם מצטברת במרחב החברתי והספרותי.
<<
