איך לכתוב על הנוסטלגיה הטמונה בלב כתיבתו של חואן רמון חימנס בלי להישמע כאילו אני מבקר אותו לשלילה?
חואן רמון חימנס
פלטרו ואני (אלגיה אנדלוסית), מאת חואן רמון חימנס, תירגם מספרדית רמי סערי, איירה זהבית כרמל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006, 143 עמודים
באוצר המלים של ביקורת הספרות העברית בדורות האחרונים הפכו מלים כמו פולקלור, נוסטלגיה, הווי, למלים מנמיכות ומוזילות, המשמשות מעין תמרורים הבאים להצביע על ספרות מסוימת ולומר שאינה ספרות ממש, אינה "ספרות יפה". מה מפחיד כל כך במלה נוסטלגיה? מה מאיים כל כך בתווית פולקלור?
כל סופר מודרני (או פוסט-מודרני) השואף להכרה אמנותית יודע, מתוקף איזה צו נסתר, כי עליו "להיזהר" מליפול ב"מלכודות" של כתיבה מתוך געגועים, כתיבה של מתיקות ושל אהבה למושאי כתיבתו. תכנים כאלו ייתפשו מיד כלא-מתוחכמים ופרימיטיוויים מבחינה ספרותית, כשייכים לזמנים אחרים או למקומות רחוקים (ומותרים רק בכתיבה של "מיעוטים", נשים, כפריים, בני העולם השלישי במזרח ובדרום ומהגריו, שחורים ואחרים הכותבים בשולי הקאנון). אם "יוליסס" הוא הדגם לרומאן מערבי מודרני (וירעש העולם אם ייאמר שב"יוליסס" טמון חומר רב לחוקרי פולקלור אירי), אם אסתטיקה ריאליסטית היא השלטת, אם השבח הספרותי המקובל הוא "הכותב מתאר את גיבוריו באיפוק, ונמנע מהפרזה רגשית ומקישוטים מילוליים",
איור ל"פלטרו ואני" מאת זהבית כרמל
אזי לסנטימנטליות ולנוסטלגיה לא נותר מקום במרכז המערכת הספרותית.
כל זה לא הטריד, כמובן, את חואן רמון חימנס בן ה-24, אשר שב לחיות בכפר ילדותו האנדלוסי מוגר לפני 101 שנים והחל לכתוב שם את "פלטרו ואני"; האווירה הספרותית שבתוכה כתב היתה אחרת. אבל השאלות הללו נכנסות אל תוך הקריאה היום; איך אני מצליח להשיל מעלי את הציפייה הספרותית לתחכום, לפעמים לתחכום יתר, שהוטמעה בי לאורך השנים? ואיך אני מצליח לכתוב על הנוסטלגיה הטמונה בלב כתיבתו בלי להישמע כאילו אני מבקר אותו לשלילה? חימנס הבין היטב כי טיב המוסיקה ששומע אדם תלוי בציפיותיו: על כן כשקולות מחוץ לביתו לא מאפשרים לו לישון הוא חש כי אלו "צווחות ילדים מטריפות-דעת" (עמ' 33); ואולם כאשר הוא קם ומגלה כי "הציפורים הן שמרעישות עולמות", הקול שהיה מטריף דעת עד לפני רגע הופך "קונצרט מקורים חופשי, רענן ואינסופי" שיש להודות עליו "לאלוהי היום הכחול".
חימנס הוא משורר רומנטי המשתוקק ל"שורות השירים שהבדידות תביא לי" (עמ' 19), הקורא לחמורו האפור, פלטרו, לראות עמו את הוורדים הנופלים מן השמים ואת הכוכבים בשעת ערבית, שבה "נדמה שחיינו הארציים מאבדים את תוקף החולין שלהם" (שם). חימנס נטל חלק בתרגום ראבינדרנט טאגורי לספרדית, והוא בן דורו שלו ושל ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן מבחינת זמן וסגנון. בראותו ילד הרוחץ במעיין הוא מרגיש שידיו מחזיקות את נפשו, ומול עץ השיטה ששתל במו ידיו הוא מצהיר כי היה "משען שירתי הטובה ביותר" (עמ' 50), אשר כל אחד מענפיו היה "ידה הטהורה ביותר של המוזה" (שם), ומזכיר לעצמו כי "כל עץ שמלטפים, פלטרו, בפעם הראשונה, ממלא את הלב ברגש" (עמ' 52).
הספר בנוי קטעים-קטעים שאינם מתקשרים ברצף עלילתי, ומלא בדמויות רבות המבליחות לרגע ונעלמות ברגע: הילד המפגר מרחוב סן חוסה, אניליה לה מנטקה שאהבה להתחפש לרוח רפאים, הסנונית, הכלב הנגוע בשחין, הכומר דון חוסה, הרופא דון לואיס ומנהל משק הבית שלו, אנטוניה, לאון בכיר סבלי מוגר המנגן במצילתיים, ועוד ועוד. הפניית כל קטעי הזיכרון והמחשבה הללו לפלטרו היא המחברת ביניהם, אף שחימנס אומר לחמורו: "איני יודע אם תבין או לא את מה שאני אומר לך" (עמ' 49); "כמה מקסימים דמיונות הילדות", אומר חימנס לפלטרו, "ואיני יודע אם הם עולים על דעתך או אם עלו על דעתך אי-פעם!" (עמ' 73).
אף שחימנס מתייחס אל פלטרו לעתים כילד, ו"מנשק אותו, מהתל בו, גורם לו לזעום" (עמ' 49), אף שהוא מדמה אותו לנערה נלהבת, אף שכאשר השומר מסרב להתיר לו להיכנס עם פלטרו לגן הוא תמה "החמור? איזה חמור? - אני אומר לו ומביט מעבר לפלטרו, כי מטבע הדברים שכחתי שדמותו דמות חיה" (עמ' 82), בסופו של דבר פלטרו אינו פו הדוב, ואינו מואנש אף פעם בצורה מלאה. כאשר חימנס נעצב על מות ילדה הוא מספר, "פרשתי מחברת בני אדם והתיישבתי לחשוב באורווה, עם פלטרו" (עמ' 84), ומול השימוש במלה חמור כשם גנאי בשפה הוא מודיע: "הרי לאדם הטוב צריך לקרוא חמור! ולחמור הרע צריך לקרוא אדם!" (עמ' 62). על כן חימנס יכול להבטיח לחברו הטוב: "יש לך לשון משלך, והיא אינה לשוני, כפי שלשוני אינה לשון הוורד ולא לשון הזמיר. לכן אל תחשוש שמא אי-פעם אהפוך אותך - אולי יכולת לחשוש בהסתמך על ספרי - לגיבור פטפטן של משל כלשהו ושאשבץ את אמרותיך המצטלצלות בין אמרי השועלה או ציוץ החוחית, כדי להסיק מן היצירה בכתיבה תמה את הלקח הקר והעקר. לא, פלטרו..." (עמ' 121-122).
חימנס מספר בהומור נוגע ללב על חברו פרנסיסקו חינר, שהמלים האחרונות שאמר לו בעודו על ערש דווי היו: "עם מיני הבדידות התמהוניים שאתה כותב עליהם, מי בכלל ישים לב אליך? היית צריך לכתוב שירים פוליטיים... אתה כבר אדם בוגר" (עמ' 135); אבל חימנס לא השתוקק אל הפוליטי, אלא ביקש לכלול בדמיונו ובשירתו "את כל הרגש האנדלוסי שבעולם" (עמ' 136), הרגש שלו ושל פלטרו. ברגש הזה יש כמובן מן הפוליטי, והוא מכיל בתוכו, למשל, מודל אחר של גבריות, הנמשכת אל כל אותם דברים עדינים שנאמר עליהם שאינם יאים לגבר; בספר יש מן הפוליטי גם בהתנגדותו לרוח המודרנית המסמנת חץ של התקדמות מן הכפר אל העיר, מן הדרום האנדלוסי אל הבירה מדריד, מן החיה אל האדם, מן הילדות אל הבגרות, מן הפולקלור (השם היחיד שמכיר בן העיר בבואו לאפיין את תיאורי החיים בכפר) אל הספרות.
אבל בבואו לתאר את העוני עושה לו חימנס רומנטיזציה וכותב: "שירו, זמרו, ילדים עניים! תיכף, כששחר נעוריכם יפציע, האביב יבהיל אתכם, כמו קבצן, מחופש לחורף" (עמ' 12); עבד שחור נמלט הוא בעיניו פרא אציל, אלים ומיני, הצוענים "נאלחים" (עמ' 112), נשותיהם "ססגוניות" (עמ' 110), והם חוטאים בחטא החמור של התעללות בחמורים. מנגד, חימנס הלבוש בגדי אבל, זקנו ארוך וכובעו שחור וצר, רכוב על פלטרו, נראה בעיני הנערים הצוענים מוזר והם קוראים אחריו בקול גדול: "המשוגע! המשוגע! המשוגע!" (עמ' 16).
חימנס עזב את הכפר מוגר כשמלאו לו 15 שנים ועבר לסביליה ולמדריד, שם החל בלימודי הציור והמשפטים, אך בסופו של דבר התחבר אל חוגי המשוררים. מות אביו, בהיותו בן 19, גרם לו דיכאון קשה ובני משפחתו אישפזו אותו בבית חולים לחולי נפש למשך ארבעה חודשים, וגם אחר כך סבל מהתקפי דיכאון וידע אשפוזים נוספים. את מוגר זכר כמקום של ילדות מאושרת, אבל עם שובו אליה ב-1905 מצא עיירה חדשה, שונה מן הישנה, והעיד כי ראה בה "דברים עצובים רבים" (עמ' 133). בעת שהייתו בה, שנמשכה עד חזרתו למדריד ב-1912, ושבה כתב את "פלטרו ואני", היו מתעוררים בו מפעם לפעם געגועיו לערים, "המתעצמים בבוא האביב" (עמ' 28).
בתחילה חשב על הספר כקובץ זיכרונות שייקרא "פרחי מוגר", "יצורים וצללים מילדותי" או "אלגיות אנדלוסיות". אבל תוכנו, אשר התגבש עם המפגש בין זיכרונותיו ובין התוודעותו המחודשת למקום ולאנשיו, התחדד ככל שטייל יותר בבדידות ובחברת פלטרו, חמור כסוף שהזכיר לו את כל אותם "פלטרואים" שליוו אותו מילדותו. ב-1914 יצאה גירסה ראשונה וחלקית של הספר לאור, כחלק מסדרת ספרים לנוער, אך חימנס הבהיר כי הספר לא נכתב בשביל ילדים, בניגוד למה שנטען פעמים רבות, וכי לא ערך את הפרקים במיוחד לנוער, מכיוון שהאמין "שאין צורך לתת לילדים שטויות (ספרי מעשיות) כדי לעניין ולרגש אותם, אלא סיפורים מהימנים על בריות ודברים אמיתיים, סיפורים שמשולב בהם רגש עמוק, פשוט, ברור ומעודן" (עמ' 134). ב-1917 יצאה הגירסה המלאה של פלטרו, ואותה מביא עתה רמי סערי בתרגום חדש ורגיש לעברית (הספר תורגם לעברית לראשונה, מן המהדורה המלאה, על ידי עמנואל אולסבנגר ב-1963). כמעט בכל מהדורותיו יצא הספר בליווי איורים, והפעם מלווים אותו ציוריה מלאי הצבעים ושובי הלב של זהבית כרמל.
<<
