בניגוד למה שנהגו להסביר בטיולים השנתיים, נראה שהנבטים אמנם עסקו בחקלאות מדברית בנגב, אבל זה קרה תחת השלטון הרומי או הביזנטי, זמן רב אחרי שממלכתם חדלה להתקיים
מגדל שמירה בחווה ביזנטית, דרומית לשבטה. כל ואדי בדרום הארץ נהפך לכרם זיתים או ענבים
תצלום: רשות העתיקות, חברת "סקיי בלון"
בוגרי טיולים שנתיים במרחבי הנגב זוכרים בוודאי היטב את ההסברים הנלהבים של המדריכים בכל מפגש עם שרידי חווה חקלאית בערוצו של נחל חרב: איך ידעו תושבי האזור, לפני יותר מאלפיים שנה, לבנות מערכת של טרסות וסכרים שהובילה את המשקעים המועטים שירדו אז אל תחתית הוואדי, איך בעזרת המים שאספו גידלו כרמים, זיתים ודגנים, איך ייצרו מהם שמן ויין משובח. החקלאים החרוצים והמצליחים האלה, לפי ההסברים המקובלים, היו הנבטים, עם ערבי שהאמין בדת פגאנית והיה בעל תרבות מפותחת, ששלט בדרך הבשמים ועשה חיל במסחר ובאדריכלות.
אבל הד"ר מוטי היימן, שעורך סקרים ארכיאולוגיים באזור הדרום מטעם רשות העתיקות זה כ-20 שנה, סבור אחרת. הנבטים אמנם הועסקו בחקלאות, אבל הקמת המערכות החקלאיות המרשימות - הטרסות, כרמי הזיתים והענבים - דרשה יוזמה ומשאבים של שלטון מרכזי, שלא היה השלטון הנבטי.
הקישור האוטומטי של החקלאות המדברית בנגב עם הנבטים, אמר היימן בכנס שהתקיים בתחילת החודש במרכז הבינתחומי נגב במדרשת שדה בוקר, אינו מעוגן בממצאים הארכיאולוגיים. אלה מצביעים על כך שהחקלאות בנגב פרחה מאות שנים אחרי שהנבטים חדלו להתקיים כישות מדינית. בנגב, מסביר היימן, אפשר לגדל גידולים חקלאיים רק במעמקי ערוצי הנחלים. הסיבה לכך היא שקרקע הלס אינה מאפשרת למים לחלחל. כאשר יורד גשם, ולו בכמות מעטה, הוא מצטבר כמי נגר הזורמים אל תחתית הוואדיות.
"כל אזור ספר הדרום רווי טרסות חקלאיות. הן נבנו כמעט בכל ואדי כדי לעצור את מי הגשמים שזרמו אל מעמקי הערוצים וליישר את הקרקע. המערכות החקלאיות משתרעות לאורך אלפי קילומטרים והשטח הכולל שלהן הוא כ-350 אלף דונם", אומר היימן. "השאלה היא איך מתארכים את החוות, שכיום ידוע כי תפוצתן מגיעה צפונה מהר הנגב. באזור שמהר הנגב, דרך בקעת באר שבע ועד קרית גת נחפרו עד היום עשרות בתי חווה. כולם תוארכו לתקופה הביזנטית (המאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה) או לתקופה האומיית (המאה השביעית)".
קודם כל סוחרים
הד"ר טלי אריקסון-גיני, מפקחת מחוז נגב דרומי ברשות העתיקות, אמרה בכנס כי סביר שהנבטים פיתחו חקלאות המבוססת על איסוף מי נגר בתקופה מאוחרת יותר מכפי שמקובל לחשוב. הנבטים השתלטו על דרך הבשמים בנגב - מבירתם פטרה בהרי אדום ועד לחופי הים של עזה - מהמאה השלישית לפני הספירה. הם סחרו בבשמים ובתבלינים שהגיעו מחצי האי ערב וממזרח אפריקה והועברו לשווקים באלכסנדריה שבמצרים, באיים היווניים וגם ברומא. לאורך הדרך, אחת לכ-30-40 ק"מ, הקימו תחנות מסחר.
אף שהנבטים היו בראש ובראשונה סוחרים, ולא חקלאים, אומרת גיני, יש סימנים לפיתוח של חקלאות כבר ליד המצדים (עמדות שמירה) הראשונים שהקימו, במאה השלישית לפני הספירה. בשלבים הראשונים להתבססותם באזור השתמשו הנבטים בנתיב מסחר צפוני (דרב א-סולטן), שעוקף את מכתש רמון. לדברי גיני, באותה תקופה בנו הנבטים מצדים בסמוך למעיינות, שסיפקו להם מים לחקלאות בקנה מידה קטן.
דוגמה לכך נמצאה במצד נבטי מהמאה השלישית לפני הספירה, שנחפר בתחילת שנות ה-80 ליד עין רחל בערבה, לא הרחק מעין יהב. הארכיאולוגים יגאל ישראלי ודב נחליאלי מצאו שם שרידי חווה, שהתבססה על מי המעיין.
רמזים ראשונים לשימוש במי נגר לחקלאות אפשר אולי למצוא ביישוב הנבטי שבטה. בחפירות שניהלו באתר בשנים האחרונות הפרופ' יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית ויותם טפר מרשות העתיקות נמצאו מבנים לגידול יונים - קולומבריה - שתוארכו למאה השנייה או השלישית לספירה. המבנים האלה, אומרת גיני, נמצאו מחוץ ליישוב וסמוך לשטחים חקלאיים.
להקמת מבנים לגידול יונים בשבטה יכול להיות הסבר אחד - שימוש בלשלשת לדישון הקרקע. כלומר, לפחות בשבטה היתה חקלאות כבר במאה השלישית לספירה. זו היתה חקלאות מי נגר, מפני שבשבטה אין מעיינות או בארות. הנחה זו מתיישבת עם ממצאי מחקר שערך לאחרונה הד"ר גדעון אבני מרשות העתיקות, שבו תיארך את הטרסות בנגב. לפי המחקר, הטרסות באזור היו בשימוש בין המאה השלישית למאה השמינית לספירה.
פרופ' אריה איסר מהמכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון, אומר כי על פי נתונים ההולכים ומצטברים בשנים האחרונות ממקורות שונים, החל מהמאה השלישית לפני הספירה התחולל בנגב שינוי אקלימי משמעותי, שעיקרו עלייה של כ-30% בכמות המשקעים השנתית הממוצעת, תנאים שייתכן שנוצלו על ידי הנבטים. לפי הנתונים האלה, כמות המשקעים ירדה באופן ניכר בסוף המאה הראשונה לספירה, עלתה שוב כ-300 שנה אחר כך, וסמוך לכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה שוב ירדה.
הפרופ' ריכב רובין מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית אינו מקבל את טענתו של איסר. "אני שייך לאלה שחושבים שהאקלים בנגב בעת העתיקה לא היה שונה באופן ניכר מהאקלים בימינו", אומר רובין. "אם מישהו יגיד שכמות הגשם שירדה אז באזור היתה כפולה, הוא יטעה. לכל היותר היתה עלייה של 10% במשקעים. זה לא הרבה יותר מכמות של 200 מילימטר בשנה, כלומר, גם אז הנגב היה מדבר".
הסבה לחקלאות
את השינוי הגדול בפיתוח החקלאות המדברית, סבור רובין, אי אפשר לייחס לנבטים כישות מדינית. החוות החקלאיות התפתחו לאחר נפילתה של ממלכת הנבטים, בשנת 106 לספירה, אבל ככל הנראה צאצאיהם המשיכו לחיות בנגב ולפתח את החקלאות תחת שלטון רומי או ביזנטי. גיני מעירה כי על הזהות התרבותית של תושבי האזור, שנשמרה לאורך מאות שנים, מעידה כתובת שנמצאה בעבדת, שנכתבה בכתב הנבטי ותוארכה למאה החמישית לספירה.
גם היא גורסת כי הנבטים, או צאצאיהם, נהפכו לחקלאים בתקופה הרומית. דרכי המסחר המוכרות כיום בנגב - שאותן סללו הנבטים ושלאורכן פזורים היישובים הנבטיים שבטה, ממשית, עבדת, חלוצה, רחובות בנגב וניצנה - נכנסו לשימוש לקראת המאה הראשונה לפני הספירה והמאה הראשונה לספירה. גיני אומרת כי לפי מחקרים של ד"ר רודולוף כהן מרשות העתיקות, הדרך הראשית - דרך פטרה-עזה - היתה בשימוש עד אמצע המאה השלישית לספירה. באמצע המאה השלישית נקלעה הכלכלה הבינלאומית למשבר קשה. בסוף המאה החליט הקיסר הרומי להעביר כוחות גדולים אל ספר המדבר. בעבודת הדוקטורט שלה כתבה גיני, כי השילוב של הירידה במסחר הבינלאומי בבשמים והדרישה של הצבא הרומי למזון הוא גורם מפתח, שהשפיע על הנבטים לעשות הסבה ולהתחיל לעסוק בחקלאות ברמה משמעותית.
המעבר לעיסוק בחקלאות בקנה מידה רחב התרחש זמן רב לאחר שהנבטים איבדו את עצמאותם המדינית. בשנת 106 לספירה מת המלך הנבטי רבאל השני. הקיסר הרומי טריאנוס ניצל את ההזדמנות וסיפח את הממלכה לאימפריה שלו, תחת השם פרובינקיה ערביה. אף שאיבדו את עצמאותם, ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות בכתב מראים כי הנבטים שמרו על תרבותם, שפתם ומסורתם הפגאנית מאות שנים אחר כך.
תחת השלטון הביזנטי הם הפכו כל ואדי בדרום הארץ לכרם זיתים או ענבים. היו גם חקלאים שגידלו דגנים כמו חיטה או שעורה. במאה החמישית לספירה, אומר היימן, הוקמו ביישובים הנבטיים שבטה ועבדת גיתות גדולות מאוד. אחת מהן יכולה להכיל כ-12 אלף ליטר. לצד הגיתות התפתחה תעשייה של קנקני יין.
לדבריו, ייצור יין בהיקפים כאלה היה כרוך בעבודות בקנה מידה גדול מאוד. בניית הטרסות - קירות אבן שסכרו את המים ומנעו סחף של קרקע - דרשה השקעה עצומה. זו אינה מתאימה לאופייה של הנוכחות הנבטית בנגב, שהתבססה על תחנות מסחר ועל נתיבי הבשמים והתבלינים. הקמת חוות בקנה מידה גדול כל כך היתה יכולה להיות רק פעולה שלטונית, מסכם היימן. בהקמתן ובעיבוד השדות הועסקו ככל הנראה תושבי הנגב הערבים, אבל זה הקשר העיקרי של החקלאות המדברית לנבטים.
<<
