כל זוגיות בסיפורי הקובץ "פיקניק" היא מוזרה, שבירה, הרוסה, אלימה, מתוסכלת; וכל האהבות נעות בין התשוקה למחוק את האחרת לבין התשוקה להכיל אותה. דרור בורשטיין על קובץ סיפוריה של ארנה קזין
פיקניק ארנה קזין. סדרת "ספ", הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 176 עמ', 72 שקלים
בספרה הקודם, "במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" (הוצאת בבל), כתבה ארנה קזין: "אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את השימוש החד-פעמי, ולכן החומריות, ובעקבותיה גם הרוח, מאבדת מערכה המהותי. אנחנו משתמשים וזורקים, כלאחר-יד, ולא משאירים כלום אחרינו, לעצמנו או לזולתנו, מלבד פסולת (...) אנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד: מושגים כמו ותיק, ישן וממושך" (עמ' 14-15). בהמשך עומדת המחברת על ריבוי המוצרים בחיינו "שמצטיינים במהירות שבה הם נהפכים לאשפה (...) היחס החדש של התעשייה אל המוצר (...) הלך וחילחל (...) אל יחסי האהבה ואל עומק ההכרה" (עמ' 21).
אפשר להציע את "במרחק הליכה" כמעין מבוא או רקע תרבותי לספר הסיפורים החדש של קזין, הכולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש. מה שבספר העיוני מתואר מזווית ביקורתית, "מבחוץ", הופך בספר הסיפורים למציאות יומיומית, "פנימית". כוחו של הספר הוא בכך שהמחברת נוטשת לגמרי את העמדה הביקורתית של "במרחק הליכה". הגיבורה שלה, בכל הסיפורים, היא חלק בלתי נפרד מן העולם הזה שבו יחסי אהבה ויחסים אנושיים בכלל ניתנים לתיאור במונחים של אשפה.
בעיקרו, זהו ספר על "יחסים מסוכנים", אבל ללא ההילה הרומנטית והארוטית. כל זוגיות בספר (במובן הרחב ביותר) היא מוזרה, שבירה, הרוסה, בעייתית, אלימה, מתוסכלת. בסיפור הפותח, "סבלנות", זה מתרחש במערכת היחסים הארוטית בין אח לאחות ובתוך תודעתה של האם, הדוברת בלשון רבים ("שנה אנחנו לא רואים אף אחד מכם", היא אומרת לילדיה). האחים הם שניים שהם אחד ("אנחנו נושמים" - ביחד), והאם היא אחת שהיא שניים (הדפורמציה של ה"שניים" עוברת, אם כן, בתורשה).
והדפוס הזה מתפתח מסיפור לסיפור: בין הורים לילדים, בין נשים לנשים, בין נשים לגברים, בין בני אדם לבעלי חיים. אולי לא "יחסים מסוכנים" אלא "יחסים מקולקלים" היא הכותרת הנכונה. הנה, למשל, מה שנראה כסיפור אהבה תמים בין שתי נשים ("ליד עץ השעם הגדול"), סיפור שבו מישהי נענית בלי היסוס לקריאת אהובתה במכתב וטסה מישראל לניו יורק, נהפך פתאום להבנה כי לא תמימות כאן אלא כניעות וריקנות מצד הישראלית ("אלה החוקים. היא אומרת ואני עושה", עמ' 25), ולרשעות מצד האמריקאית. הזוגיות כאן, אם נתרגם אותה למונחים אלגבריים, אינה של 2 = 1+1, אלא של 2 = 1-1. זוגיות שבה אחת מוחקת את האחרת. אפשר לקרוא את רוב הספר כווריאציות אלגבריות כאלה.
הסיפור החריג וגם היפה ביותר בספר הוא זה הנושא את שם הקובץ. זהו סיפור שבו את מערכת היחסים האנושית ה"קרקעית" והשפופה מחליף לרגע אחד מבט כלפי מעלה: ילד מגלה ביער בן-שמן, לפתע, ציפור. "רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור זהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה" (עמ' 64).
ברור לקורא בספר כי המבט-למעלה הזה הוא נחלת הילדות והיער, בניגוד לבגרות ולעיר. אבל גם שם, ביער, מסתמנת כבר ראשיתה של הנפילה: הציפור כבר נעלמה, ואת המבט בה מחליפים מבטים אנושיים הדדיים ושתיקה. המבט הנפתח הופך למבט בלום. בסופו של דבר באה השבירה ההכרחית: "טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים", אומר הילד שראה את הציפור. זהו היגד מזעזע - דיבור המגרש את הילדה בבת אחת מגן העדן של היער והציפור המרחפת בו, אל תחומם של היחסים האנושיים, אל הקרקע הנתונה לבני האדם, קרקע שהזהבן "אף פעם לא יורד אליה".
ואכן, מיד בסיפור הבא כבר יש מוות והטרדה מינית ומחזור חודשי, כלומר כניסה אל הזמן האנושי במלוא גופניותו הבלתי נעימה, ויש (בסיפור שאחריו, "פיטנגו") פרצה בגדר ופרצה במשפחה, ואביה של המספרת עוגב על החברה הקטינה של בתו, ואת הזהבן המופלא מחליפות תרנגולות ש"לא יודעות באמת לעוף" ו"קשורות לאדמה" (עמ' 97), תרנגולות שבסיפור אחר ייטרפו בידי כלב. מקריאת הסיפור ברור שהמספרת היא "תרנגולת" כזאת, שיש לה חוט כובל שמונע ממנה לעוף. תרנגולת בסיפור אחר חיה, עם בנות מינה, בלולים תעשייתיים צפופים. העיר תל אביב גם היא לול כזה בספר הזה. לול שפיקניק אפשרי בו רק כזיכרון של החמצה.
ואז מגיעה הבגרות, גם הבגרות המינית, ואנשים (בעיקר נשים במערכות יחסים לסביות, בספר הזה) מתחילים להשתמש זה בזה. יחסי המין כאן הם כמעט תמיד פולשניים, לא תמיד מספקים, לפעמים משפילים. באחד הסיפורים מבקשת המספרת מהמתדלק בתחנה "שמן ומים. וחלונות" (עמ' 112): כלומר, מילוי וניקוי. מילוי וניקוי הם מעין מקבילה ל"אהבה" בספר הזה. בבית "יש הרבה מקום" עד שאפשר להכניס אליו פיל (עמ' 98), אבל זהו מקום במובן של חלל, חוסר, ריקנות. והיחסים אמורים, שוב ושוב, למלא את הבור הזה. בין התשוקה למחוק את האחרת או את העצמי (ניקוי), לבין התשוקה להכיל או להיות מוכלת (מילוי), מתרחשות האהבות של הסיפורים האלה.
לצד תשוקת המילוי (שמתבטאת בעיקר בסוגים שונים של חדירות אלימות), נשים בספר רוצות להתנקות מכוח המפגש המיני ("השיניים שלך לבנות, סבונים זעירים", מפנטזת המספרת על חדרנית שהיא נטפלת אליה, מנסה לקנות אותה בכסף). ההחלפה הזעירה הזאת בין חדרנית לחומר העבודה שלה (סבון) היא סימפטומטית. "היא צריכה להבין (...) אני לא צריכה את זה. אני צריכה את גדי" (עמ' 110); שימו לב לשימוש ב"צריכה" בהקשר של יחסים בין-אישיים. אני חושב שביסודו של דבר זו אותה ה"צריכה" מה"חיבור על תרבות הצריכה" של קזין. הקורא היסודי יבחין בדמיון הלא-מקרי בין הדימויים שעל עטיפות שני הספרים.
ארנה קזין
"פיקניק" הוא ספר הפרוזה הראשון של כתבת "הארץ" ארנה קזין. ספרה הקודם, "במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" ראה אור בהוצאת בבל (2004)
ספרו של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל
<<
