על פי דרור בורשטיין, שספרו "הרוצחים" רואה אור בימים אלה, הכל קשור בכל: הטרור ותאונות הדרכים נובעים מאותו יסוד אלים שנעשה דומיננטי בישראל וחילחל גם לספרות המקומית. משני גיבורי הרומן שלו צומחת דמות חדשה של אדם מושחת ורע. "זה העתיד", הוא אומר, "הרע מנצח"
דרור בורשטיין: "בכל רגע המציאות שלנו יכולה להיסדק"
תצלום: דניאל צ'צ'יק
"רוצחים? מה אני צריכה רוצחים, אין מספיק רוצחים בטלוויזיה?" אמרה הלקוחה בחנות הספרים והחזירה בכעס את הספר לשולחן. דקה לפני כן ביקשה מהמוכרת המלצה לקריאה, וזו הציעה לה את ספרו החדש של דרור בורשטיין, "הרוצחים". בורשטיין ידע שהשם הזה עלול להרתיע קוראים, לעכב מכירות, אבל הוא התעקש עליו: מלה אחת, חדה וברורה, שמעלה בתודעה שמות של ספרים אחרים מהקלאסיקה המערבית.
"הזהירו אותי בהוצאה ואמרו שאולי כדאי לשנות את השם", הוא אומר. בתחילה חשב לקרוא לספר "הטבעת של שפינוזה", "אמרו לי שהשם הזה, לעומת 'הרוצחים', מוכר פי שלושה. אבל בסדר, מי שלא רוצה שלא יקרא".
"הרוצחים" הוא באמת ספר קשה לקריאה, תובעני מאוד, מלא בפרטים ובתיאורים. העלילה מתקדמת לאט ובאופן רוחבי, והיא הזויה ביותר (בורשטיין אומר שאחת ההשראות לספר היתה "הסהרורים" של הרמן בלוך). גם קוראים אניני טעם שאוהבים בדרך כלל את הכתיבה של בורשטיין, לא לגמרי הצליחו להבין על מה הספר.
"קהילת הקוראים המשפיעים של ynet קיבלה עותקים מהספר, וחלק מהם הגיבו בצורה קשה", אומר בורשטיין. "אמרו שזה קטסטרופה, שזה גורם להם דיכאון. אחרי שבוע היו גם כמה אנשים שכן הצליחו לקרוא, ואהבו את זה".
התגובות האלה ציערו אותך?
"לא, כי גם אלה שלא אהבו את הספר, לא אהבו אותו מהסיבות הנכונות. אני יכול להבין את הציפייה שלהם שהספר יהיה ברור וסוחף, ולא רב-ערוצי".
תל אביב של מטה
דרור בורשטיין, בן 36, הוא סופר. סופר מתחיל אולי, סופר בהתהוות. אפשר לאהוב את הכתיבה שלו, אפשר לסבול ממנה, אבל שני הרומנים שפירסם עד כה - "אבנר ברנר" מ-2003 וכעת "הרוצחים" (שניהם בהוצאת בבל) - הם מעשה ספרותי של ממש.
יש בבורשטיין משהו קצת נושלאנטי, לא לחוץ, לא מאומץ. בטוח בעצמו. הוא מסיים ספר וכבר מתחיל לכתוב את הספר הבא. המלים והרעיונות זורמים מהתודעה למקלדת, כוס תה עם לימון מונחת לידה, וגם ערימה של ספרים.
בורשטיין גדל בנתניה בבית דתי לאומי, ועזב את הדת בתקופת השירות הצבאי. הוא למד לתואר ראשון במשפטים ואפילו עבר את הבחינות ללשכת עורכי הדין, אבל החליט לשנות כיוון וסיים דוקטורט בספרות עברית. הוא מלמד ספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בתל אביב, כותב ביקורות ספרים ועורך תוכניות ב"קול המוסיקה". הוא נשוי לתמי ולהם שני ילדים - אלה, בת 9, ונדב, בן 7.
ב-99' פירסם את ספרו הראשון, ספר השירים "פירות/גט". לפני שלוש שנים פירסם את הרומן "אבנר ברנר", שהיה מועמד לפרס ספיר לספרות. הרומן תיאר חבורת נערים בתיכון דתי ואת הרקע הפוליטי, החברתי והאמוני שבו הם גדלים. לפני כשנה פירסם ספר רשימות הומוריסטי, "ערים תאומות", מעין קטעי עיתונות בדויים על טעויות אנוש קטנות שמביאות לאסונות גדולים.
כעת בא "הרוצחים" ומטריד את מנוחת הקוראים. עלילת הרומן מתרחשת ביום אחד בחודש יוני בשבוע הספר של 1995, חודשים ספורים לפני רצח רבין. שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפירסם כמה ספרים כושלים, והוא עסוק בעיקר בגניבות ספרותיות (פיסית ומטאפורית). בעקבות ארוחת חומוס עם חבר הילדות שלו, המשורר נחמן לורי, מחליט רובינזון לשדוד ספרייה.
במקביל מסופרים סיפוריהן של דמויות נוספות הקשורות בעלילה הראשית, ופקעת של אירועים נרקמת בספר - כולם איכשהו קשורים זה בזה. כל הזמן הזה מסתובבים להם הרוצחים במעברים תת-קרקעיים דמיוניים בתל אביב של מטה, כאילו עיר תחתית שלמה מבעבעת מתחת לפני השטח.
פטרייה בחלון
הרעיון לספר נולד בשבוע הספר בתל אביב 2003. "גיליתי שחצי שנה לפני רצח רבין מת דוד אבידן, שזה גם סוג של רצח", אומר בורשטיין. "המוות של אבידן ממש סמלי, הוא מתאים לאלימות של הסצינה הספרותית בארץ, לשאיפה של אנשים שכתבו כאן להתקבל ולהיות חלק מהמקום הזה, ולכישלון שבא בעקבותיה. אבידן גם מייצג את דור משוררי שנות ה-60, שפשוט קרס".
גם אצל בורשטיין, הכל קשור בכל. הטרור ותאונות הדרכים, למשל, נובעים מאותו יסוד אלים שנעשה דומיננטי כל כך בישראל.
את הרומן אופפת תחושה של אימה, כאילו בכל רגע משהו רע עומד להתרחש.
"נכון, שני רוצחים מסתובבים שם כל הזמן, גם יגאל עמיר היה ככה, אף אחד לא הכיר אותו לפני הרצח, והוא פשוט הסתובב לו שם כל הזמן. יש לי הרגשה שאנחנו חיים במין שקט כזה, אבל משהו בכל זאת לא בסדר, בכל רגע המציאות שלנו יכולה להיסדק. מין תחושה שמישהו תיכף יעשה איזו טעות קטנה, ופתאום נראה פטרייה בחלון. יש משהו מאוד יהודי ב'נו טוב, טעינו'. כל הדברים כאן מנוהלים באופן מוטעה מן היסוד. מכאן גם העולם התת-קרקעי. אנחנו חיים כביכול חיים טובים, ומתחת לפני השטח הכל רוחש. וגם מעל לפני השטח. אנחנו בונים את גדר ההפרדה ולא רוצים לראות מה יש מאחוריה".
כמעט כל הגיבורים ברומן הם רוצחים או רוצחים פוטנציאליים.
"אנחנו חיים במקום שבו כמעט לא משנה מה אנחנו עושים או לא עושים - אנחנו חלק ממכונה שעובדת על אלימות מסוגים שונים, לפעמים גם רצחנית. יכול להיות שככה זה הקיום האנושי בכלל, אבל בישראל יש תחושה שזו הקללה של המקום הזה, או לפחות הדלק שמניע אותו. נעשים כאן כל כך הרבה מעשי עוול, שגם תשלום המסים שלנו הוא השתתפות במעשים האלה. השתתפות ממשית, לא סמלית".
הנורמות האלימות, אומר בורשטיין, חילחלו לכל תחומי החיים, גם לעולם הספרות. הסצינה הספרותית המקומית, על פי בורשטיין, אלימה עד מאוד. האלימות, לדבריו, היא עצם הפנמת הקודים הקפיטליסטיים המסחריים. "זה לא רק לקחת רובה ולירות, אלא גם לראות בספרות חלק ממערכת מסחרית. מהמערכת הזאת נובעת התנהגות של סופרים. יש דברים שאתה לא עושה אם אתה רוצה למכור ספרות. אם הייתי חושב, למשל, שאני צריך להתפרנס מהספר הזה, אז אחרי שהייתי גומר לכתוב אותו הייתי מסדר אותו איכשהו, שיהיה הרבה יותר קל לקריאה. ברור לי שהרבה קוראים יוותרו כשכל פרק מדבר על מישהו אחר וצריך לחכות 20-30 עמודים כדי להתחיל לקשור את הדברים.
"אני מבין סופרים שהשיקולים האלה נכנסים לכתיבה שלהם, זה אנושי. אם מישהו תלוי בפרנסתו בספר שהוא מוציא פעם בכמה זמן, מה הוא יעשה, יילך פתאום ויכתוב פרוזה ניסיונית נועזת? גם אני חלק מזה. עצם זה שאני יושב פה ליד המחשב ולא הולך להעביר מזון במחסומים, מעיד על כך שאני חלק מזה, ואני לא עושה מספיק. אבל אפשר לפחות להיות מודעים לזה".
חיסולים ממוקדים
הספר מתאר את הסצינה הספרותית המקומית באירוניה רבה, והוא מלא בשמות אמיתיים ודמיוניים של משוררים וסופרים, כתבי עת ספרותיים, עורכים ואנשי אקדמיה. "לקח לי הרבה שנים להבין שהעולם הספרותי הוא סהרורי", אומר בורשטיין. "באתי מעולם המשפטים, וחשבתי שאני בא מעולם מסחרי קר אל עולם מלא נפש ויופי. לקח לי זמן להבין שהעולמות האלה הם בדיוק אותו דבר".
ישנם מבקרי ספרות, הוא אומר, שהמוטיווציה שלהם היא חיסולים ממוקדים. "ההתנהגות הזאת של חלק מהמבקרים באה מאותו אקלים תרבותי. יש בה יסוד אלים שנובע מהצורך למחוק כל מיני איומים מדומים. קודם כל למחוק אותם, ואז אפשר לדבר. גם על 'אבנר ברנר' מישהו כתב ביקורת בסגנון הזה. כשהתחלתי לכתוב ביקורות, היה פיתוי גדול להיכנס לתוך המערכת התובענית הזאת. אתה צריך לבחור צד ולפעול בתוכו. אנשים מעבירים ככה חיים שלמים, זה ממש בזבוז".
שני גיבורי הרומן, שאול רובינזון ונחמן לורי, המבקר והמשורר, מייצגים את שני העולמות שמהם בורשטיין בא, המשפטי והספרותי, ואולי גם הדתי והחילוני, הימני והשמאלני. מעין דיוקן עצמי כפול. "שתי הדמויות האלה בספר הן שניים שהם אחד", הוא אומר, "והספר הוא על ההפיכה שלהם לאחד, כי צומח מהם אדם חדש, דמות חדשה של סופר, שלא היתה קיימת לפני 20 שנה. מתישהו הוא נוצר, פתאום יש ספרים שהוא מוכן לכתוב, שיקולים שהוא מוכן לשקול, סוג חדש של פלירט עם ספרות נמוכה ועם אמצעי התקשורת. אין ספק שהדמות החדשה היא של אדם מושחת ורע. זה העתיד, הרע מנצח".
גם ב"אבנר ברנר" תיארת תהליך של פירוק והתמוטטות, שהוא מעין משל להתמוטטות החברתית והפוליטית בישראל. לא חשבת להציע בכתיבה שלך איזו אפשרות אחרת, פוזיטיווית יותר?
"זה דבר שאני מתלבט בו, זה מפתה אותי, אבל אני שואל את עצמי איך אפשר לכתוב במקום הזה ובזמן הזה ספרות שתעסוק באהבה, בטוב, בחמלה. יש מציאות נתונה שמעמידה בפניך מגבלה. ברגע שכותבים רומן בישראל - ורומן בהגדרתו מתייחס איכשהו למציאות - כבר יש בעיה. ואז הדרך היחידה לפתור את זה היא לברוח מכאן - לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה, ללפני אלף שנה. שאלה טובה, איך לכתוב כאן רומן שלא יהיה קיטש ולא יהיה שקרני. אבל התחלתי לחשוב על הנושא הזה לקראת הספר הבא. זו השאלה שלי, ובינתיים לא מצאתי תשובה".
<<
