הרב שאר ישוב כהן: כשהמדינה נוהגת כמדינת כל תושביה ולא כמדינת היהודים, היחס שלי אליה משתנה. אני מכבד אותה ככל שלטון אחר, אבל אולי היא כבר לא 'ראשית צמיחת גאולתנו'"
תצלום: איציק בן מלכי
בבית המדרש של הרב שאר ישוב כהן, הרב הראשי של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית מזה שנים רבות, יאמרו ביום העצמאות הקרוב את התפילה המסורתית לשלום המדינה בנוסח שונה במקצת. במקום לברך: "ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו", יאמר הציבור בבית המדרש: "ברך את מדינת ישראל, שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו". מאחורי השינוי הסמנטי לכאורה, מסתתר הבדל עקרוני עצום. בפעם הראשונה, ערב יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, מוטל ספק בזרם המרכזי של הציונות הדתית, במה שהיה לכמעט אקסיומה מאז קום המדינה: ההנחה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", כלומר השלב הראשון בתהליך הגאולה.
הרב שאר ישוב אינו נער או רב גבעות. הוא לא השתתף בעימות בעמונה בפברואר האחרון וגם לא התייצב מאחורי הקריאות לסרבנות בשעת הפינוי. הוא גם לא אחד מתושבי יצהר, שבעבור רבים מהם השלטון הנוכחי הוא כשלטון המנדט, או התלמידים בישיבת "תורת החיים" של הרב שמואל טל, שהורה לתלמידיו שלא לחגוג את יום העצמאות. שאר ישוב, בנו של 'הרב הנזיר' הידוע (הרב דוד כהן, שכונה כך בשל מנהגי הנזירות שגזר על עצמו, נ"ש), שירת בצה"ל ואף נפל בשבי הירדני בתש"ח יחד עם לוחמי הרובע היהודי. הוא לחם לצד אריאל שרון, וקודם לפינוי גוש קטיף העביר לו מכתב קשה שלא זכה למענה.
ואולם, שאר ישוב אומר ש"כשממשלת ישראל
מרימה יד לעקור יישובים יהודיים מארץ ישראל, אזי המציאות משתנה. המדינה איננה קדושה - אלא מכשיר קדושה. היא מכשיר מצווה ולא מצווה. אפילו הרב סולוביצ'יק, מגדולי התורה בדורנו, כתב שהוא לא ייתן את ידו להשתעבדות בלתי מסויגת למדינה. זו עבודה זרה. כשהמדינה נוהגת כמדינת כל תושביה ולא כמדינת היהודים, היחס שלי אליה משתנה. אני מכבד אותה ככל שלטון אחר, אבל אולי היא כבר לא 'ראשית צמיחת גאולתנו'".
הרב שאר ישוב לא יניף דגל שחור ביום העצמאות, כפי שנהגו במשך שנים נטורי קרתא, וכפי שנוטים לעשות עכשיו ציבורים קטנים בהתנחלויות. אבל את תפילת ההלל הוא יאמר השנה עם ברכה "רק על הנסים שכבר התרחשו", ולא כל כך על ההווה.
"שאלתי פעם את הרב יצחק הרצוג ?(הרב הראשי בשנות ה?30, נ"ש?)", מספר הרב שאר ישוב, "מהיכן אתם יודעים שהמדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו. הוא הפנה אותי לגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ח. שם נאמר - 'אם ראית בית בנוי ועץ נטוע - אין לך קץ מגולה מזה'.
"עכשיו, כשאנו רואים בתים הרוסים ועצים עקורים - תרשו לי להטיל ספק בעניין של ראשית צמיחת גאולתנו".
איזו נאמנות גוברת?
ביום העצמאות הראשון לאחר פינוי רצועת עזה וצפון השומרון, מתעוררת בציבור הציוני?דתי דילמה גדולה. לא מדובר רק בוויכוח על הנוסחים השונים של התפילה לשלום המדינה, אלא גם בעצם השאלה האם לחגוג את יום העצמאות. השאלה הזו נגזרת משאלה יסודית יותר: איזו נאמנות גוברת - הנאמנות למדינה, או הנאמנות לארץ? ובמלים אחרות: מה קודם למה? המדינה או הארץ? מי האמצעי ומי המהות? והיכן עובר האיזון בין השניים?
גם המתונים ספקנים
סימני המבוכה ניכרים בשטח. בבתי הכנסת, בתוך הקהילות הציוניות?דתיות, במוטיווציה לשרת בצה"ל. זה קורה בעיקר בתחומי יהודה ושומרון, אך גם במוסדות חינוך רבים בתוך הקו הירוק.
הם התעצמו עוד יותר לאחר העימות במאחז עמונה ורבים בציבור הדתי?ציוני - גם אלה המתונים בהשקפתם - חשו, כלשונו של הרב בני לאו מירושלים, כי "המדינה תקעה סכין בלב הציבור הדתי הלאומי".
הניתוק הוא היסטוריה
סקר דעת קהל שהזמינה תנועת "שלום עכשיו", ושנערך ב?120 התנחלויות, בדק את עמדות המתנחלים לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות.
מהסקר עולה, בין היתר, כי 40% מהמתנחלים, דתיים וחילונים, אמרו שהם מרגישים "פחות ישראלים" בעקבות ההתנתקות, ו?42% מהם חשים "אותו דבר". 52% מהציבור הדתי בהתנחלויות חש פחות ישראלי, לעומת 23% מהציבור החילוני.
תדהר הירשפלד, תושב המאחז "עדי עד" שבשומרון וחבר בתנועת "הלב היהודי", כתב ב"נקודה" ?(ביטאון המתנחלים?) האחרון כי "הניתוק בין המדינה לבין הנוער הדתי?הלאומי אינו עוד נושא לדיון, כיוון שהוא כבר היסטוריה".
לדבריו, "האג'נדה הציונית הקלאסית, שעלתה על מיטת חוליה בעת פינוי גוש קטיף בקיץ האחרון, נפחה סופית את נשמתה על שולחן הניתוחים של עמונה".
מדינת ישראל, משוכנעהירשפלד, "מתאמצת להשיל אותנו מעליה, כמו אדם שמנסה לנתק כלב נושך מרגלו. אנחנו, במקום לצאת ביד רמה, מייבבים ואומרים: 'אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי. לא אצא לחופשי'".
ממשיכים להתפלל
הרב שלמה אבינר מבית אל, לעומת זאת, מסרב להרים ידיים ומטיף ללא הרף להמשך החיבור בין ציונים?דתיים לבין המדינה. אבינר הפיץ לבני הנוער מאמר קצר פרי עטו, הנושא את הכותרת: "אני אומר תפילה לשלום המדינה".
אבינר כתב במאמר כי, "גם כאשר המדינה והממשלה מחללות את קדושת השבת, אני ממשיך לומר תפילה לשלומן, וגם כאשר הן מחללות את קדושת הארץ, אני ממשיך להתפלל לשלומן, ולא אפסיק. כי זו המדינה שלי. אין לי אחרת, ואני אוהב אותה כמו שהיא, וזו הממשלה שלי".
"יש לי צער נורא בגללה", הוסיף אבינר, "אבל זו הממשלה שלי ואמשיך להתפלל עבורה מכל הלב. ואתגאה מול כל העולם כולו: אני כבר לא עם נדרס, שממשלת עם זר מחליטה עבורו".
לדברי אבינר, "יש לי ממשלה משלי ?(...?) ואם חס ושלום, מדינה זו וממשלה זו, תחוקק חוקים נגד תורתנו, אבכה כמובן, אומר לכולם שחוקים אלה בטלים כעפרא, אבל אמשיך לומר את התפילה לשלום המדינה בשמחה.
"יש הרואים את הצללים", המשיך אבינר, "ויש הרואים את האור שלפי הצללים. ובכלל: אם יש צללים, סימן שיש אור".
"הלל שלם בלב חצוי"
הרוב המכריע של עולם הציונות הדתית עדיין אוחז בדעה דומה לזו של אבינר.
אפילו ועד רבני יש"ע פירסם לפני ימים אחדים "קול קורא" (מנשר), המבהיר שיש לחגוג את יום העצמאות וכי עצם קיום המדינה הוא נדבך ושלב מרכזי בתהליך הגאולה. "נאמנותנו למדינה", הוסיפו הר בנים, "נובעת אך ורק מתוך התורה".
ואולם, דומה שאת התחושה האמיתית של מרבית הציבור הדתי?לאומי ביטא בצורה הטובה ביותר השבועון "בשבע", שהכתיר רשימה שפירסם על הנושא בכותרת: "הלל שלם בלב חצוי".
<<
