ב"קרן אקסודוס", הרומן החדש של הסופר נתן שחם, יש פרקים נפלאים על זיקנה שוצפת הורמונים ועל זקנים חסרי מנוח, שחייהם מעניינים אולי יותר מחייהם של צעירים כיום. עמוס לויתן על מספר שכוחו עדיין בעטו - אבל זקוק ליד טובה של עורך
קרן אקסודוס
נתן שחם. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 412 עמ', 78 שקלים
"קרן אקסודוס" הוא רומן שמשמשות בו בערבוביה שתי עלילות ושני גיבורים: גיבור הביוגרפיה יואל אפרתי, והגיבור הביוגרף מ' כנען (המצטייר כבן דמותו של המחבר נתן שחם מבחינת משלח ידו, גילו ובעיקר האירוניה האינסופית שלו). בעיני, הרומן היה יכול להיות בעל ערך רב יותר לו דבק גיבורו, הביוגרף, במשימה המקורית שהטיל עליו מחברו - לכתוב "ספר מעניין על איש לא כל כך חשוב" (עמ' 395) - ומסתפק בה.
האיש הלא כל כך חשוב הוא יואל אפרתי, שר בממשלות העבודה, חבר קיבוץ לשעבר, שליח בכיר של המפלגה ותומך של רבין בבחירות 1992, שלא בלט בשום דבר "ולא השאיר שום טביעת אצבעות בתולדות האומה, כאילו חבש כפפות בשעת מעשה" (עמ' 190), אולי משום שתמיד "האמין באמת ובתמים שפשרה היא הפתרון הנכון" (עמ' 168). יחד עם זאת היה אפרתי בכל זאת מעורב - במעשה או במחדל - בכמה עניינים גורליים: שלח מחלקה בתש"ח לקרב אבוד, אף שידע כי רוב חייליה ייהרגו; חברו לממשלה, שר העבודה בן-עמי, התאבד והוא לא מנע את ההתאבדות כמזכיר המפלגה; וכן עמדתו בשאלת ההתנחלויות בשטחים, שלהן התנגד בתוקף הרבה לפני שאר חבריו אך חסר את אומץ הלב להילחם על דעתו.
מבחינות אלה מטפל הרומן בנושא חשוב: תהליך ההתפכחות הרעיונית של דור שלם ("הדור שלנו", כלומר דור תש"ח), ומראה מדוע לא ייתכנו קיצורי דרך היסטוריים. לעתים תוהים בשמאל מדוע עמדותיו, הצודקות בדרך כלל, אינן מאומצות בידי רוב הציבור מיד כשהן מועלות, אלא רק מקץ זמן ולאחר שפיכות דמים? הדוגמה של אפרתי, לדעתי, היא תשובה לכך: אף שהתריע לפני כולם כי "אם לא ייעשה משהו, ומהר, יהיה פה חורבן הבית השלישי" (עמ' 161), ולמרות שהזהיר כי "לא ירחק היום ולעיראק ולאיראן יהיו פצצות גרעיניות" (עמ' 184), הוא עצמו - בשל מבנה נפשי ודורי - "לא היה לו אומץ להימנות עם המיעוט גם כשהחזיק בדעת מיעוט" (עמ' 168).
אחת הדמויות המקוריות בספר, ידידו של אפרתי מן הקיבוץ, אדם בשם יהושע, המכונה גם "אבא סרגיי" ("טולסטויאני אמיתי"), מסביר זאת בתיאוריה משלו על פעולה "מהאמצע" (בימים כתיקונם), או פעולה "מהקצה" (בסיטואציה מהפכנית). לדבריו, אפרתי "העדיף לשחות עם הזרם. הוא אמר שרעיונות גדולים מחלחלים טיפין-טיפין ויש לתת לזמן לעשות את שלו" (עמ' 161). הרומן מנסה להתחקות - דרך נשותיו, ילדיו, חבריו, ומכתביו של אפרתי - אחר השאלה מי היה אפרתי באמת?
אולם ברור, ככל שהוא מתקדם בזמן, שהביוגרפיה עליו לא תיכתב. הן משום שהמיליונר האוסטרלי קאווין קאן, שחב לאפרתי חוב גדול ומבקש להציב לו יד (אבל לא לאפרתי "היונה"!), שהזמין את כתיבתה ומשלם בעדה באמצעות "קרן אקסודוס, קרן למפעלי תרבות בארץ", מבטל את העסקה עם כנען כאשר לא מאפשרים לו להתערב בתוכנה; והן בשל "הניהיליזם הסרקסטי" (עמ' 264) של כנען עצמו, החותר תחת כל משפט כמעט שהוא כותב, עד שאפילו עוזרת המחקר שלו מעירה לו, כי "בביוגרפיה אין מקום לאירוניה, הרי אינך יכול ללעוג מאחורי גבה לדמות שאתה מבקש לדווח עליה ביושר" (עמ' 354).
דומה כי שחם כאילו נחרץ, אולי מתוך דחף לא בר-כיבוש ואולי משום השפעות סביבתיות ואופנתיות, לעשות מה שטרם עשה ביצירתו עד היום, לאייד מן הסיפור את יואל אפרתי, איש "האמצע" המופנם, ולהשליט עליו במקומו את הביוגרף מ' כנען, איש "הקצה" המוקצן, המוכר גם כפרופסור מנדלבאום, רופא נוירולוג, "מהידוענים האלה שבכל אירוע הם מתנהגים כאילו עצם נוכחותם בו מוסיפה לו יוקרה" (עמ' 13). מרגע זה, בכל אופן, כמו ניטלת מעלילת הרומן כל מידה של רצינות ואחריות ומשתלטת עליו עלילת טלנובלה הפכפכה, רצופת תשוקות, בגידות, אהבות וניאופים, מעין danse macabre של שלדים מחוללים על פי קבר, מחול של אנושות מגוחכת ונלעגת.
אפילו טניה לבית אפרוס (אפרתי), הגיבורה הצלולה והכובשת של הרומן בתחילתו, כמו מאבדת בתפנית זו של העלילה את צלילות דעתה וחושיה. טניה, אשה כבת 60, מהשמאל הרדיקלי של "נשים בשחור", "אשה אמידה, משכילה ובריאה, שחדלה לשאול את עצמה אם היא מאושרת" (עמ' 6), עוברת במהלך הרומן תהליך של חשיפה וגילוי עצמי: מתגרשת מבעלה, עשיר ישראלי חדש ומנוכר, מוכרת את ביתה, עומדת ברשות עצמה, ומגלה את חדוות המין עם גבר צעיר ממנה ב-20 שנה, נמרוד הפרמדיק תמים-השכל, שהוא גם בנו החורג של בן-עמי השר שהתאבד ובנו הביולוגי של הקצין בנימין שמוקלר, שנשלח בידי אפרתי אל מותו בתש"ח.
אפשר היה לסגור מעגל ולסיים בנקודה זו של צדק פואטי, אבל שחם, כפוף כאילו להגיונה השערורייתי של הטלנובלה, ממשיך עד "הקצה" ומעבר לו: טניה אוספת לביתה את אודליה כדי שתטפל באמה. נמרוד אהובה הצעיר מתאהב באודליה ושוכב גם איתה. סיומו של הספר ושיאו הסנטימנטלי הוא בהחלטתה של טניה לכתוב את הביוגרפיה - אך לא של אפרתי אלא את "ההגדה לבית אפרוס" על אביה: "ואז הקלידה: פרק אלף, ורשה 1937 (...) וכשהאותיות התהוו לנגד עיניה על המסך, הליטה פיה בידיה ופרצה בבכי מר" (עמ' 412). פעם ראשונה, כמדומני בכל הרומן, ופעם אחת יותר מדי.
לסיום צריך לומר, כי ספר זה, שראה אור סמוך לבחירות 2006 שבהן זכו הגמלאים בהישג מפתיע, לא מעט בזכות קולות הצעירים, יש בו פרקים נפלאים על זיקנה שוצפת הורמונים ועל זקנים חסרי מנוח (במיוחד בפרק על בית פיינסוד), שחייהם מעניינים אולי יותר מחייהם של צעירים כיום. שחם הוא בלי ספק מספר שכוחו עדיין בעטו ואין כמוהו בניסוח אפוריזמים מושחזים, אבל גם הוא זקוק ליד טובה של עורך שתציב לו גבול - וחסרונה של יד כזאת מורגש הפעם ביותר.
נתן שחם (יליד 1925)
הסופר והמחזאי נתן שחם הוא אחד הבולטים בסופרי "דור הפלמ"ח". ספרו הראשון, "דגן ועופרת", ראה אור ב-1948, ומאז פירסם עשרות ספרים, ביניהם "אבן על פי הבאר" (1956) ו"רביעיית רוזנדורף" (1987)
ספר מאמריו של עמוס לויתן, "מצד זה", ראה אור בהוצאת עיתון 77
<<
