האם הדמויות האלה הן אנחנו או מי שלא היינו רוצים להיות
האם "טקסטיל" הוא סאטירה חברתית על בני המעמדות הגבוהים, על כספם, שאיפותיהם, עוורונם מרצון ונכויותיהם הרגשיות? או שהוא מספר סיפור קיומי שגיבוריו הם כולנו, הנעים בין הצורך לשמר את ההווה לבין הצורך להתחדש כדי לחיות? שתי קריאות ברומן החדש של אורלי קסטל-בלום
טקסטיל אורלי קסטל-בלום. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, הוצאת יבנה, 220 עמ', 82 שקלים
סמדר שיפמן | מצד אחד
ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום הוא ספר מורכב, רב-פנים, נוגע ללב, ועם זאת, כדרכה של קסטל-בלום, משעשע ולעתים אף מצחיק עד דמעות. כמה וכמה רבדים ל"טקסטיל": ברובד הראשון זה סיפורה של משפחת גרובר, האם מנדי (אמנדה), בעלת בית חרושת לפיג'מות המשווק את תוצרתו בעיקר למגזר החרדי ("ללא חשש שעטנז"); האב עירד, ממציא גאון העובד במשרד הביטחון לאחר שהמציא את המדרגות הנעות הספירליות ועתה הוא עובד על מדים-נגד-טרור; הבת לירית, החיה עם חבר מבוגר במושב ברוש (ליד תאשור) שבנגב, אך נאלצת למלא את מקום האם כשזו נכנסת לניתוחים פלסטיים; והבן דעאל, צלף בצבא שפיתח מומחיות בקריאה לרוחב של יצירות מופת.
המשפחה חיה בתל-ברוך צפון, שכונה שנועדה להסתיר שני מרכיבים מרכזיים המטרידים את מנוחת כל הדמויות בספר: קרבת המוות וחוסר היציבות, או אי-הוודאות, שבחיים. קרבת המוות מוסתרת בבחירה לקרוא לשכונה תל-ברוך צפון ולא קריית-שאול דרום, כמובן. אי-הוודאות מוסתרת באמצעות העמדת הפנים של השכונה שהיא ותיקה ובעלת עבר, תוך ניתוקה מכל מעמסה היסטורית של עבר ממשי.
מעבר לרובד הראשוני, שבו מנסים בני משפחת גרובר, כל אחד בדרכו, לשרוד ולהתפתח חרף המכשלות שמעמידה המציאות, ניתן לראות שכל הדמויות ברומן מנסות לארוג משמעות כלשהי מתוך חוקי המציאות המתסכלים והבלתי ברורים המרכיבים את קיומם נטול הוודאות. כך מנסה מנדי להעביר את מורשת בית החרושת לפיג'מות לבתה, ללא כל שינוי. כשם שאמה ציוותה עליה לא להתגרש כדי לא להיות "דור שלישי לבדידות האשה" במשפחה, ולהמשיך לנהל את בית החרושת ללא שינוי, כך היא גוזרת על בתה להמשיך את מפעל חייה.
עירד בעלה חותר לקבל את פרס נובל, כדי "להעניק משמעות נצחית לחתימתו המתנוססת לצד זו של אבא אבן" (עמ' 95). דעאל, המחפש משמעות רוחבית בקריאה בו-זמנית של יצירות מופת, שואף להיות צלם פפראצי, כלומר להנציח את החלופי מכל - רכילות. לירית, שחשבה שהדרך היחידה להקנות משמעות לקיומה תהיה מתוך ניגוד לאמה, מוצאת את משמעות חייה דווקא בהמשך מפעלה, גם אם תוך עדכון ומודרניזציה שלו. למעשה, דבריה של לירית על בית החרושת הם תמצית המהלך המבני והרעיוני של הספר כולו: "לירית שיננה את מה שמנדי ניסתה להכניס לה לראש כל השנים ואילו היא דחתה כמו שפה זרה: שתי זה אנכי, וערב זה אופקי. בדים עשויים מחוטים. חוטים עשויים מסיבים" (עמ' 209). לכאורה, לירית מוצאת משמעות במובן מאליו: שום דבר חדש לא נאמר בציטטה האחרונה. למעשה, ככל הדמויות ברומן, עוסקת לירית באריגה - אריגת טקסטיל ואריגת משמעות מתוך סיבים שאינם מתחברים, תוך מאמץ מודע וכמעט נואש להקנות משקל משמעותי לקיום. דווקא עירד, האגוצנטרי והילדותי, מצביע על מוקד הטראומה, שלו ושלנו, הלא הוא חוסר היכולת להימלט מההיסטוריה, גם כשאנו מנסים לעשות זאת כדי לשרוד.
"מקום בלי עבר, עם קושי עצום של חיבור להווה", הוא אומר על תל-ברוך צפון. "גם מי שתיכנן את הצמחייה בשכונה, תיכנן בלי מורשת" (עמ' 213). גיבורי הרומן, כמו כולנו, נעים בין הצורך לשמר את ההווה, כדי שלא יופתעו ממתקפה אלימה של שינוי בעתיד, לבין הצורך לחדש, להיות דינמיים, כדי להימנע מקפיאה על השמרים, כדי לחיות. כך מנדי גרובר משמרת במדויק את בית החרושת של אמה, ובורחת לשינה, להרדמה כללית, כדי להקפיא את ההווה, מפחד בשורת איוב הנוגעת לבנה שעלול להביא עמו העתיד; היא עסוקה בניתוחים קוסמטיים שנועדו להסוות את עקבות הזמן, כמו מנסה להקפיא את הזמן, אך ההרדמה הכללית נועדה גם להאיץ את חלוף הזמן עד שדעאל ישתחרר מהצבא. ספרה האחרון של אורלי קסטל-בלום, "חלקים אנושיים" (כנרת, 2002), הסתיים במחשבתו של נשיא המדינה על הספר שראה בידי בתו, The Burden of Southern History.
הנשיא לא הספיק לבקש מבתו לעלעל בספר, שכן הם הגיעו לדירה שהיא רצתה שיראו ואמרה "חכו עד שתראו איזה נוף מדהים רואים מהחלונות" (עמ' 207). "טקסטיל" ממשיך באופן מורכב ומרתק את המחשבה הזו: משא ההיסטוריה הוא משא שכולנו נושאים, ומנסים לחמוק ממנו. ההווה מבטיח, אולי, נוף (עתיד?) מדהים מהחלון, אך הניתוק מההיסטוריה מנתק גם ממשמעות, וכך מהלכות דמויותיה של קסטל-בלום בעולם שבו המשמעות חומקת תדיר, מהבהבת: כמעט נגענו בה, והיא נעלמה. חותניה של בהט מקפיי, הקולגה האמריקאית הישראלית-לשעבר של עירד גרובר, עזבו את הדרום ועברו לאיתקה שבצפון ארה"ב, כדי להימלט ממשא ההיסטוריה הדרומית; עם זאת, בצפון הקר הם מקדישים את זמנם לניסיון הרואי לגדל צמחי היביסקוס, הזקוקים לחום הדרומי. המנתח הישראלי-לשעבר כרמי יגודה גר בדרזדן, שם הוא חש בנוח כי העיר משוחררת ממשא ההיסטוריה הגרמנית, שכן חרבה ונבנתה מחדש; עם זאת, הוא מזכיר לעצמו מדי פעם שכיהודי, לא היה נשאר בחיים לו היה בדרזדן בזמן מלחמת העולם השנייה. משא ההיסטוריה והחרדה מהעתיד, או מחוסר-הפשר של ההווה, מעיקים על דמויותיה של קסטל-בלום ללא הרף. "טקסטיל" הוא רומן נפלא, קריא ולכאורה קליל, למרות משא המשמעות שהוא נושא עמו.
ההומור של קסטל-בלום מאפשר לנו לקרוא באופן משועשע על המדים שנועדו להגן עלינו מפני טרור, ואינו מטשטש את החרדה מפניו; אנו קוראים על פיגועים סימולטניים, ומודעים בו-זמנית לאימת הטרור, לגיחוך שבניסיוננו להתגונן מפניו באמצעים רציונליים-לכאורה, ולכך שהסימולטניות היא העיקרון המבנה את הספר ואת חיינו גם יחד. כמו הדמויות ברומן גם אנו חרדים, דואגים בשל פיגועים, מבלים בחדר כושר ועושים שיזוף בהתזה, מתנחמים במסע-קניות, מחפשים משמעות, מנסים להיפטר מכובד העבר ומשמעותו - ומזגזגים בין כל אלה במיומנות מפתיעה. ד"ר סמדר שיפמן מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב
מצד שני | אסף שור
עיקר "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום מקופל כבר בפסקאות הפתיחה שלו, עוד לפני שמתחילות להתגלגל בו עלילות, ביקורות חברתיות ורעיונות, דמויות שנבנות ודמויות שמתפרקות, טרגדיות, קומדיות, פארסות ודרמות משפחתיות עם אופק סנטימנטלי. בכמה פסקאות מהירות נפרשים שם שלושת מישורי ההתרחשות של הספר - המרחב הגיאוגרפי, המרחב הלשוני, ומרחב הזמן - ומסתמנים יחסי הגומלין המשונים ביניהם.
מסתמנת האפשרות להשתמש באחד מהם כדי לבצע מניפולציות באחרים: האפשרות להתהדר בתארים (שמות תותבים, אפשר אולי לקרוא להם: דוקטור, מר, חתן פרס ישראל, כבוד הרב) כדי לחצוץ בינך לבין זולתך; האפשרות להכתיר מקומות בשמות שיגרמו להם להעלות על הדעת דווקא מקומות אחרים; או האפשרות לתחבל דווקא את החלל הפיזי, לנטוע בו עצים שגדלים ברגע, כדי ליצור רושם כוזב של היסטוריה ארוכת שנים. ולא תטעה ודאי מי שתחשוב, בזכות פסקאות הפתיחה האלה לבדן, גם על ההיסטוריה המקומית הממשית, על האפשרות (שמוצתה) לתת לכפרים פלסטיניים שנמחו שמות אחרים. למחוק אותם כך לא רק מן המרחב, אלא גם מן הזמן.
ומבית אחד בשכונה, המתוארת בפסקאות הפותחות את הספר, השכונה שעצים מהירי צמיחה נטעו בה, יצא דעאל גרובר, התגייס ונעשה צלף בגבעתי ("מאז העדיפה מנדי (אמו) להיות שרויה ככל האפשר בחוסר הכרה, או מנומנמת, כדי לא לדעת מה קורה ולא לדאוג לבנה הקרבי. כיוון שהיתה אשה בריאה, נכנסה ויצאה בניתוחים פלסטיים"), ויצאה לירית גרובר, שתרמה את בגדי המעצבים שלה לנזקקים ויצאה להתחבר בנגב, וממנו יוצאת בבוקר פתיחתו של הסיפור מנדי גרובר, בדרכה שוב למרפאה הקוסמטית, לעבור ניתוח להשתלת שכמות (וזה לא רק שנון, נלעג ועצוב, גופני-טיפשי ויהיר, אלא גם עוסק באיברים שמהם אמורות להנץ הכנפיים, אף שלא כך יקרה. רחוק מזה). וממנו יוצא באותו בוקר גם בן-זוגה עירד גרובר, האמור לייצר עבור משרד הביטחון מדים נגד טרור, שריונות קלי משקל מאוד שיחצצו בין בחורינו הטובים לבין פיגועי הטרור, דהיינו, לבין המציאות.
וכמו המדים הפלאיים הללו, כאמור, עושה כאן גם השפה: חוצצת. שוב ושוב נחשפת כשהיא מנסה לחצוץ בין הדמויות והקוראים לבין המציאות. והיא נחשפת (כלומר, נכשלת במשימת החציצה שלה) משום שהיכולת הזו שלה נדונה ומודגמת שוב ושוב ושוב; קסטל-בלום לוקחת את היכולת הזו אל הקצה, אל שפת הצוק שלה, ואפשר לעמוד שם ולהציץ למטה. לראות בבירור כיצד נותנים לדברים שמות שאינם שלהם כדי לשוות להם חזות אחרת, או כיצד משתמשים דווקא בשפה במיטבה, בספרות היפה להפליא, כדי להסיח את הדעת ממצוקות הקיום הטורדניות ("נודע לה", כלומר למנדי גרובר, "שמיד אחרי חיסול ממוקד נשאר לדעאל שלה ריח של אבק שריפה בידיים, ולא משנה כמה פעמים הוא רוחץ אותן ובאיזה סבון, ורק שקיעה בקריאה של ספרות גבוהה מאוד מסיחה את דעתו מן הריח").
ועם כל זאת, לכל אורכו עולה מ"טקסטיל" דווקא תחושה קלילה ובלתי מאומצת, כמעט אגבית, כאילו סתם הציצה הסופרת לחיי הדמויות, מבטה נתקל במה שנתקל בו והיא תיעדה מה שתיעדה, וכך יצאה לה, במקרה, התמונה הכוללת של המקום ושל שפתו ("אשתי בטח ישנה עכשיו. היא הולכת לישון בתשע. הבן שלי, אם אינו ישן, הוא באיזה סיכול ממוקד. והבת שלי שרה שירי ערש לירקות האורגניים של החבר שלה בנגב. אתקשר עוד כמה שעות, שלא ידאגו לי").
זוהי תמונה שמשובצים בה ליקויי לשון מן הנלעגים שחדרו לעברית המדוברת, ועוד מיני ביטים של שפה ממקומות שונים, שכל אחד מהם הוא חרך להציץ דרכו בעולם שממנו הגיע; פתאום, למרות הניסיונות המתמשכים לחצוץ ולהפריד, די בכמה מלים שנבדלות (במשלבן, במקורן) מחברותיהן לפסקה כדי להעיד בחטף על קיומם על אנשים אחרים לגמרי ומאורעות אחרים לגמרי, לפרוש לרגע יריעות שלמות של חיים אחרים. באופן מעט אחר, עושה זאת גם הסופר יצחק לאור בסיפורי "ורד צלע" החדש שלו, אלא ששם מדובר בסיפורים קצרים שמקבלים כך נפח פתאומי של רומן שלם ושל מדינה שלמה, ואילו כאן מדובר ברומן שנפתחים בו חלונות, ודמויותיו ממהרות להגיף אותם.
בין לקויות המציאות ללקויות הלשון, אפשר היה לומר שיש כאן פרודיה כמעט שחוקה על כמה מאופני החיים בישראל, ופרודיה על בני המעמדות הגבוהים, על כספם, שאיפותיהם, עוורונם מרצון ונכויותיהם הרגשיות מאונס. פרודיה שמסתייעת בתיאור חד להפליא של הסלידה הישראלית מאוד מהישראליות, ושל השאיפה הרווחת להיבדל מפניה הנעימים פחות והמחמיאים פחות של המציאות, אלא שלא כך.
לא רק כך, כשם שמיטיב מ.פ. לציין על הכריכה האחורית: "כל דמות נראית כאן כסוכנת של גושי קלישאות ו'ערכים' שאותם היא ?מצטטת' בדיבורה ובהווייתה - ועם זאת, כל דמות גם הופכת במפתיע לבעלת עצמיות לא צפויה". כלומר, הדמויות אינן פלקט, אינן רק מושא שטוח ללעג, ובסופו של דבר, "כך הופכות דמויות הספר לבני אדם ססגוניים ויוצאי דופן, שקשה לשכוח". קשה לשכוח, אף שברור מדוע אפשר לבקש לעשות זאת. הדמויות האלה - הנפוחות, האנוכיות, הבודדות, האומללות, האטומות, המסורות לעצמן - אינן רק מגעילות במידה יוצאת מגדר הרגיל. הן גם אצולת הארץ, הן המנצחות כאן, והן מעבירות את ניצחונן מדור לדור. ואף שנרמזת ב"טקסטיל" גם האפשרות למחוק אותן לגמרי, אותן ואת סביבתן גם יחד (בכל זאת מדינה קטנה, מי ירגיש אם תיעלם), אלה מותרות שנהנה מהן רק מי שאינו גר עוד במדינה הזאת. מבחינת הנשארים, האפשרויות מעטות, ולא ברור מה גרוע יותר: להיות אחת מן הדמויות האלה, וינרית עלובה ונפוחה כקרצייה, או להיפך, להיות בין המפסידים שהן אינן רואות בכלל, ולהמתין להן שירמסו אותך בהיסח הדעת. כלומר, או זה או לכתוב ספר: להשתמש בשפה הזו שלהן כמה שאפשר, לנצל אותה במקום שתנצל אותך, להריץ אותה עד שתקרוס מרוב תשישות. אסף שור הוא מתרגם ומבקר ספרות
מארכיון הביקורת "דרוש כשרון כתיבה אמיתי"
"ספרה הראשון של אורלי קסטל-בלום ראה אור בסדרת ?פרוזה אחרת' של עם עובד. אני מעריכה את השיפוט של עורכת הסדרה אילנה המרמן, אבל הוא עורר בי כבר אז מחשבות כפירה קשות. קובץ הסיפורים הקצרים שנאספו בספר זה הם יותר מבעייתיים. אפשר אולי לייחס אותם לאסכולה של מינימליזם בספרות, אבל לשידוך המסוכן בין מינימליזם למלים דרוש כשרון כתיבה אמיתי. פוזה ספרותית עלולה רק להביס. בסיפוריה של קסטל-בלום בולטות הפוזה ודלות החומר והשפה. נוצרת אצלה מין שטיחות מרתיעה, שגם אם היא מכוונת, היא עשויה מתוך יומרה וללא כשרון של ממש (...) גם בלי להתייחס לשפתה הצורמת, המכוונת, של הכותבת, מותיר אחריו האוסף כולו משקע של תפלות חסרת-שחר" הדה בושס על ספרה השני של אורלי קסטל-בלום, "סביבה עוינת". "הארץ", 13.2.1989
<<
